משפחתנו היתה מיוחסת. לפחות אמא והדודה אסתר התעקשו על כך. אמנם לדודה ציפה, שהיתה האחות היותר שפויה מבין השלוש, היו השגות בענין, ופעם אפילו התוודתה באזני שהתקשתה לשאת את התנהגותה של הדודה אסתר כשנקלעה לחברתו של פלוני שלא זרם בעורקיו הדם הכחול ואז, כדברי הדודה ציפה, "היא התייחסה אליו כאילו היה אוויר". עם זאת ייתכן שהיתה הצדקה מסויימת לגישה האליטיסטית של אמא ושל אסתר. הרי אביהן ייסד בית ספר עברי מודרני במינסק כבר בשנת אלף שמונה מאות תשעים ושבע, ואבי אימן היה הציוני הנודע ממינסק שבנו היה השופט העברי הראשון בתל אביב.

כיום אני מתכווץ בחרטה כשאני נזכר בקיתונות הלעג שנהגתי לשפוך עליהן כל אימת שהשתפכו בתיאורים צבעוניים ומפורטים של עלילות אבותיהן המיוחסים במינסק של שלהי המאה התשע עשרה, עלילות שקרו שנים רבות לפני שהן עצמן נולדו. "קבצניות גאות", נהגתי לקרוא להן, שהרי מקדמת דנא ירדו האצולה והייחוס לעולם כשהם כרוכים בממון, ובמיוחד בקרקעות; וכיצד זה, נהגתי לשאול אותן, כיצד זה שאבותיהן, הציונים הדגולים, שעלו לארץ כל כך מזמן, לא רכשו פה ושם מגרש, פרדס או אחוזה קטנה, במקום מבוקש?

מסתבר שרכשו. ועוד איך.

***

הסבא-רבא יהודה ביקר בארץ ישראל בשנת אלף תשע מאות ועשר, וכציוני נלהב רכש מגרש בירושלים, חזר לביתו שבמינסק והלך שם לעולמו בשנת אלף תשע מאות עשרים ואחת. המגרש עמד בשיממונו עד שפרצה מלחמת השחרור, ואז נותר בשטח ההפקר שבין שני חלקי העיר והופקע רישמית על ידי המדינה. לאחר מלחמת ששת הימים החליטה הדודנית חמדה, נכדתו של הציוני יהודה ובתו של השופט יצחק, שכבר עשתה לה שם באירגון תחרויות יופי לנשים, לתבוע את זכויותיה, ובתוך כך גם את זכויותיהן של אמא, אחיה ואחיותיה, על אותו מגרש. לאחר מאבק איתנים אל מול הרשויות, מאבק שנסב על עקרונות יותר מאשר על שוויו של הנכס, זכתה הדודנית במאבקה. היא קיבלה מחצית מן הפיצוי, ואמא, שתי אחיותיה ושני אחיה התחלקו כולם במחצית השניה. חלקה של אמא, בתוספת של כמה מאות לירות של שנת אלף תשע מאות שבעים ואחת שהוספתי ממשכורתי הראשונה, איפשר לה לרכוש את מכשיר הטלויזיה הראשון והאחרון שלה, טלויזיית שחור-לבן שהורכבה בארץ על ידי חברת "אמקור".

גם הדוד עוזיאל רכש כברת קרקע בארץ ישראל. בשנות העשרים שקל לרכוש מספר דונאמים צפונה לירקון, באזור "תכנית למד" של ימינו; מאידך הוצע לו שטח באותו גודל ובאותו מחיר באיזור "הר פוריה". הדוד נועץ בחבריו המומחים שפסלו בביטול את המגרש שמצפון לירקון, משום שהיה מעבר להרי החושך, מוקף בכפרים ערבים וחסר כל עתיד, לעומת העתיד המזהיר שציפה להר פוריה. הדוד קיבל את דעת המומחים ורכש מגרש מסולע וקוצני בהר פוריה, שממשיך לעמוד בשממונו עד עצם היום הזה. בכך תמו עלילות הנדל"ן של משפחתנו.

***

אמא ואחיותיה לא הצליחו להנשא לאריסטוקרטים של ממש, והדוד עמנואל אפילו התחתן, שומו שמיים, עם פולניה, דבר שכמעט שגרם לאמו ולשלושת אחיותיו לקרוע קריעה ולשבת עליו שבעה; שלא לדבר על הדורות הבאים שנישאו לבני זוג נטולי ייחוס כלשהוא. כך שבמבחן התוצאה הלך ייחוסה של משפחתנו ונמוג במורד הדורות.

עם זאת היה ענף אחד של משפחתנו, ענף מפואר שגם הוא הלך ודל, הלך והתדלדל עד שבסופו של דבר הפך לסרח מנוון, אבל בכל זאת הצליח לשמור על ייחוסו שנים רבות לאחר שכל השאר נטמעו בפשוטי העם. היה זה הענף שייסד הדוד עוזיאל, בעליו של המגרש הקוצני בהר פוריה, שנישא לבת אצולה של ממש – אשה שדם כחול שבכחולים זרם בעורקיה, בת לאחד משישים ושבעת המופלאים שייסדו את תל אביב – לדודה שפרה.

***

הדודה שפרה היתה גבירה מרשימה. שנים רבות ניהלה את בית הספר שנקרא על שם אביה בשכונת נווה צדק. אבל הופעתה, שהפכה אצילית יותר ויותר ככל שהזדקנה, גינוניה הטובים, השכלתה הרחבה והייחוס הרם לא כיסו על העובדה המצערת שלא היתה, בלשון המעטה, מי-יודע-מה יפה. לא ייפלא שהדוד עוזיאל, שהיה ספורטאי נלהב, רופא מנתח מוכשר – שהתמחה בטיפול בטחורים – וגבר שבגברים, נהג להחזיק דרך קבע מאהבות, עד שבסוף שנות הארבעים לקה בשבץ ונותר משותק במחצית גופו, דבר שאילץ אותו לחדול מפעילויותיו. אחת מן היותר חצופות שבמאהבותיו – כך סיפרה לי אמא בלחש שנים הרבה לאחר שהדוד נפטר – נהגה לבוא אל מתחת לחלון דירתם של הדוד עוזיאל והדודה שפרה שבקומת הקרקע של הבית ברחוב השומר 8 ולחרף ולגדף בקולי קולות, עד שהסבתא בלה, שגרה עם אמא ועם הדודות אסתר וציפה בקומה השניה, היתה שופכת דלי מיים על ראשה ומניסה אותה.

***

אחיותיה של הדודה שפרה היו שתי הנשים היפות ביותר שהכרתי בנעורי. הן לא נישאו מעולם, משום שייחוסן היה כה רם עד שלא נמצא בכל פלשתינה-א"י אף לא גבר אחד שהיה ראוי להן, ועל כן נותרו בבתוליהן עד יומן האחרון. את חייהן העבירו בדירה גדולה ואפלולית שירשו מאביהן המייסד בבית שבפינת שדרות רוטשילד ורחוב החשמונאים בתל אביב – הבית שכיכב לאחר שנים רבות בסידרת הטלויזיה "קרובים קרובים". התריסים בדירה היו מוגפים תמיד. אורלוגין ענק שעמד בפינת חדר המגורים תיקתק חרישית ולפעמים גם צילצל ברעם מטיל אימה. בעשר השנים האחרונות שבהן דרו יחד לא דיברו האחיות זו עם זו, בשל סיכסוך ירושה נושן; אחר כך אושפזה האחות הבכירה, חנה, בבית המשוגעים, והאחות הצעירה, מאירה, עברה לדירה אחרת, אבל המשיכה לשמור על קשר עם משפחתנו. במיוחד נהגה מאירה להזכר בקשר המשפחתי, כך ציין אבא בארסיות, לקראת חגי ישראל ומועדיו הרבים, שבהם הכינה סבתא את מיטב התבשילים של המטבח המזרח אירופאי שאותם חיבבה מאירה מאוד.

                                                                ***

שמה העברי של אמן של שלושת האחיות  היה "יונה", אבל בילדותה נתכנתה בפי הוריה "יענטע". ליונה-יענטע, שנולדה מתי שהוא בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, היתה אמא משלה, זקנה מהירת חימה ורעת לב להכעיס שגרה עם יונה, עם בעלה ועם שלושת בנותיהם באותו בית. כבר בעשור השני של המאה העשרים היו לשם "יענטע" קונוטציות בלתי מחמיאות, וכשחברותיהן עמדו לבוא לביקור התחננו האחיות בפני סבתן שלא תפנה אל אימן בשם ילדותה. כמובן שבקשתן עוררה את חמתה של אותה זקנה מרשעת, וכשבאו החברות היתה, לפי החיקוי שזכיתי לשמוע במו אוזני מפי הנכדה מאירה, זועקת ביידיש ובקולי קולות: "ווס? יענטע ס'יז נישט א גוטע נומען ביי דיר? י-ע-נ-ט-ע!!!" ("מה? יענטע אינו שם נאה בעינייך? י-ע-נ-ט-ע!!!"). בני המזל שזכו להכיר את הסבתא וגם את הנכדה הצהירו שהחיקוי של מאירה עלה לאין שיעור על המקור.

***

גינוניה האציליים של הדודה שפרה עלו לה לא פעם ביוקר. הדודה אהבה מאוד את תבשיליה של סבתא, לרבות את ה"געפילטע פיש" המצויינים שבישלה, אבל, כרוב בני האדם, לא חיבבה במיוחד את ראשי הדגים. מעשה שטן, בארוחה משפחתית אחת שאלה אותה סבתא אם היא מעוניינת בראשו של הקרפיון המת ששכב על הצלחת. האצילות, כידוע, מחייבת, והדודה התגברה על בחילתה וענתה בחיוב. מכך הסיקה סבתא שהדודה שפרה אהבה מאוד ראשי דגים ולכן, לא זו בלבד שבכל ארוחה משפחתית מאז ואילך כיבדה אותה אך ורק בראשיהם של הדגים שכל השאר מאסו בהם, אלא שהקפידה ושמרה בעבורה גם את ראשי הקרפיונים ששרדו ארוחות שהדודה שפרה כלל לא השתתפה בהן.

עם זאת היתה לדודה שפרה חולשה אמיתית למאכל נורא אחד שכונה "אַיְינְגֶעמַאכְטְס". היתה זו המרקחת הלא תאומן של צנון ודבש, שמחוץ למסגרת המשפחתית נתקלתי בשמה אך ורק בסיפור "שולחן ערוך" שבספר "אנשי שקלוב" לזלמן שניאור – ואין בכך פלא, משום שגם שרשיו של זלמן שניאור, כמו שרשיהן של הסבתא בלה ושל הדודה שפרה, היו באזור מינסק¹. בעת שנתבשלה, היו ריחות הצחנה שעלו מן המרקחת מהלכים מקצה הבית ועד קצהו ולפעמים גם מעבר לכך; עד כדי כך, שיום אחד, כשבאה הגברת פרידה פונצ'רקובסקיה לקבל את שיעור הנגינה השבועי שלה בקונצרטינה אצל אבא בדיוק כשהתבשל "איינגעמאכאטס", היא המליצה לסבתא לסגור את כל החלונות שבדירה, משום שלדעתה "מנקים בחוץ איזו ג'ורה". מעולם לא העזתי לטעום מן המרקחת, אבל האמיצים שהעזו שיבחו אותה מאוד, ואין לי אלא לקבל את מילתם בנושא.

***

האריסטוקרטיה פיעפעה גם אל צאצאיהם של הדוד עוזיאל והדודה שפרה. בתם היחידה, הדודנית היפהפיה תמר, נישאה גם היא לבן אצולה, גבר גבה קומה ויפה תואר, שער ושפם, ששירת בצבא הבריטי, בחיל המודיעין של צה"ל, ב"מוסד" ובשירות החוץ וסיים את הקריירה שלו כשגרירנו בפרגוואי. הוא היה בנו של אחד ממנהיגי מפלגת "אחדות העבודה", שהיה עסקן מדרגה גבוהה עד כדי כך, שאפילו ש"י עגנון נתפנה ללגלג עליו ב"תמול שלשום" תחת השם הבדוי "פאלק שפאלטלדר", זאת אליבא דעדותו של שלמה שבא ז"ל². עד כדי כך חשוב היה אותו עסקן, שכשטס פעם לכנס סוציאליסטי בין לאומי בצרפת ושכח את שיניו התותבות בתל אביב, הן הוטסו במיוחד אחריו, וזאת בעקבות מברק בהול שנשלח בעניין מן השגרירות בפאריס. 

לבעלה יפה התואר של של הדודנית היה שם אידי מוזר, משום שאביו התעקש לקרוא לו בשמו של אחד מראשוני המנהיגים של תנועת העבודה; וכפי שלחשה לי פעם אמא, האב היה סוציאליסט מסור כל כך, ששקל ברצינות שלא למול את בנו, אלא שככל הנראה נסוג וויתר בלחץ הסביבה.

                                                                                                                   ***

בנם יחידם של הדודנית היפהפיה ושל בעלה האציל והנימול היגר לארצות הים, וניתק כל קשר עם קרוביו הנחותים, ובכך תם השלב האריסטוקרטי של תולדות משפחתנו. למעט הדודן הנשכח ההוא נותר בנו אך מעט דם כחול, אם בכלל. כולנו נמהלנו בהמון חסר הייחוס של עובדי כפיים, חקלאים, חברי "אגד" והנורא מכל – פולניות. אמנם לאחר נישואי רמזה לי חותנתי שמשפחתה שלה היתה משפחת אצולה אמיתית, אם כי בחיפה, אבל באותה עת כבר השלמתי עם מעמדי הנחות וחדלתי לייחס לנושא כל חשיבות, מטוב ועד רע.

 

 

אוגוסט 2013

---

הערות:

1 למען הדיוק ההיסטורי מצאתי, בשלב מאוחר יותר ולמרבה ההפתעה, את מרקחת הצנון והדבש גם בספרו של גוגול, "נפשות מתות" (תרגום רנה ליטוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד\ספרי סימן קריאה, 2013, עמוד 124)
2 שלמה שבא – "באר שלמה, הערות והגהות שרשמתי בשולי הספר 'תמול שלשום' מאת שמואל יוסף עגנון", "דבר השבוע", 8 בספטמבר 1972, עמוד 10.