דנה'לה ואני למדנו יחד בבית הספר היסודי.

דניאל מנדוקביץ’ היה נצר למשפחה מכובדת – אביו היה חבר המועצה ואמו היתה בוועד ההורים. בשלב כלשהו לקה ראש המועצה הקודם בשבץ, ומקץ שנתיים שבמהלכן בהה בישיבות המועצה בפה פעור ובעיניים מזוגגות הודח, ואבא של דנה'לה נבחר לראשות המועצה במקומו.

אמא הכירה את הגברת מנדוקביץ’ בפגישות של ועד ההורים, ואפילו התפתחה ביניהן ידידות מוגבלת. אבל ידידות זו נעלמה כשמר מנדוקביץ’ נבחר לראשות המועצה, כי, לדברי אמא, גברת מנדוקביץ’ "התחילה להרים את האף כאילו-היא-אני-לא-יודעת-מה". עד כדי כך, שבבחירות הבאות למועצה עברה אמא על דתה ועל דעתה והצביעה למפלגה היריבה, המשוקצת, שמעולם לא חלמה שאי פעם תצביע בעבורה, וזאת אך ורק כדי להדיח את מר מנדוקביץ’ מתפקידו, כדי שגברת מנדוקביץ’ תפסיק להרים את האף.

לזוג מנדוקביץ’ היו שלושה בנים. שני הראשונים היו ילדים מן היישוב שעברו את מסלול הלימודים בהצלחה יחסית והגיעו לאן שהגיעו. אחר כך בא דנה'לה.

דנה'לה לא היה מפגר או טיפש במובן המקובל של המילה, ולפעמים הפיק תובנות מפתיעות במקוריותן, דוגמת זו שקבעה שאם אילן הולצברג, שאל אחוריו הצמיד גידי שטרקובסקי את ראשו בעת משחק "סוס ארוך" באחת ההפסקות, יתקע נאד, "אז הראש של גידי יתפוצץ". קרוב לוודאי שכיום היה מאובחן כסובל מהפרעות קשב או ריכוז, ולו היו התרופות והטיפולים של ימינו קיימים באותה תקופה, אולי היה מפיק תועלת רבה יותר מן השנים שביזבז בבית הספר; אבל בימים ההם טרם עסקו בקטנות כאלה, ותלמידים מסוגו של דנה'לה תוייגו כחסרי תקווה ונגררו בעל כורחם מכיתה לכיתה עד תום שמונה שנות חינוך החובה של אז.

בכתה ו"ו התדרדרתי לשפל העמוק של חיי. השילוב של קוצר ראיה קשה שלא טופל, בית מעורער ומורה שנטרה לי משום שהיתה פעם תלמידתו של אבא, הביא לכך שאיבדתי כל ענין בלימודים והפכתי לילד מוזנח ופרוע. היה זה אך הגיוני שאותה מורה החליטה שאין כמוני מתאים להיות בן זוגו של דנה'לה לספסל הלימודים והושיבה את שנינו אל אותו שולחן.

מעולם, למעט פעם אחת ויחידה, לא ניסה דנה'לה להשתתף בשיעורים. החריג קרה יום אחד כשהמורה שאלה שאלה קשה במיוחד, שאלה שאיש מן התלמידים האחרים לא ידע את התשובה עליה, ודווקא אז הרים דנה'לה את ידו.

"בבקשה, דניאל" אמרה המורה במאור פנים מופתע.

"העט שלי נעלם", אמר דנה'לה.

העט הכדורי שנעלם היה יקר וחשוב לדנה'לה, משום שהוא הקדיש את מרבית זמנו של השיעור לתחיבתו אל תוך החורים שנתכרסמו במרוצת הדורות בשולחן התלמידים שאליו ישבנו, תוך שהוא מזיל ריר וממלמל חרש: "הזיין נכנס לכוס".

למרות הפסיביות שאיפיינה אותו, והעיסוק המתמיד בתחיבת העט, גלשו הפרעות הקשב של דנה'לה גם אל מחצית השולחן שלי. הן התבטאו בפרובוקציות שנועדו לגרום לי להגיב ובכך להפיג את השיעמום שהשיעורים נסכו בדנה'לה, פרובוקציות דוגמת קישקוש פתאומי בעט על גבי המחברת שלי או בעיטה מתחת לשולחן. העדר תגובה גרר פרובוקציות נוספות עד להגעתה של פעולת התגמול, שבעקבותיה גורשנו שנינו אל מחוץ לכתה, לשביעות רצונו המלאה של דנה'לה.

מן הבחינה הפיסית היה דנה'לה סמרטוט אמיתי, אבל במהלך השיעור לא יכולתי לנצל את עדיפותי כדי לחבוט בו במידה שתרתיע אותו לפרק זמן ממושך. לכן הסתפקתי בלחישות רועמות של "תפסיק כבר", שברוב המקרים לא זכו לכל התייחסות מצידו של דנה'לה.

אבל לפעמים, בעקבות נסיון השתקה, היה דנה'לה פורץ החוצה מן המעטה הפלגמטי שאפף אותו בצרור קצר של גידופים רפים: "אתה מטומטם! אתה טמבל!…" ואז היה משגר את העלבון האולטימטיבי: "אתה דופק את שטאכוס!".

ביאנקה שטאכוס היתה הילדה המכוערת ביותר בכיתה. היא היתה נמוכה, כהה ורזה באורח קיצוני. תספורת קצרצרה ותווי פנים חדים גרמו לה להיראות כקשיש צמוק ולא כילדה בת אחת עשרה ומשהו. לחזות מלבבת זו נילוו לשון חדה ואופי מריר, שהפכו אותה להתגלמות הסיוט של כל גבר כבר בכתה ו"ו.

כיצד הייתי אמור להגיב על עלבון כל כך נורא, עלבון שלא היה בו שמץ של אמת, עלילת דם של ממש? לא חשוב שלא הוא ולא אני לא דפקנו אף אחת. בוודאי שלא בגיל אחת עשרה ובוודאי שלא את ביאנקה שטאכוס. אבל המצב חייב תגובה. לא היתה לי כל ברירה אחרת.

התגובה היחידה שהצלחתי להעלות על דעתי היתה: "אתה בעצמך דופק את שטאכוס!".

בלתי מתוחכמת ואפילו אינפנטילית, הברוטליות התמציתית של התגובה הוציאה את דנה'לה לחלוטין משווי משקלו. הוא איבד באחת את הבעתו הזחוחה. הריר חדל מנזול מבין שיניו הכהות. החיוך הדבילי נעלם. במקומם הופיעה הבעת פנים רצינית, תקיפה וכמעט מחוברת לעולם המציאות, שאליה נלוותה הדגשה בתנועת יד שלוחה קדימה ועמה התשובה הנחרצת: "אני לא דופק את שטאכוס!".

כאילו שלא ידעתי שהוא לא דופק את שטאכוס. אבל איזו ברירה היתה לי?

***

עזריאל קריצ'נבוים היה בחור רך מזג שסבל מגמגום קל, מיצמוצים כרוניים בשתי עיניו וראש שהקדים להקריח. על אף שהיה מבוגר ממני במספר שנים זכיתי לחלוק עמו את ספסל הלימודים במהלך שתיים מארבע שנות לימודי בטכניון: שנת הלימודים השניה, שבה הצטרף אלינו לאחר שלא הצליח לעבור לשנה השלישית בניסיונו הראשון, ושנת הלימודים השלישית, שבסופה נפרד מאתנו כדי לחזור עליה, שכן עזריאל נאלץ לחזור פעם נוספת על כל אחת מארבע שנות הלימודים בטכניון.

שנה לאחר מכן סיימתי את לימודי ומאז נפרדו דרכינו לתמיד.

זמן מה אחר כך פגשתי באקראי את שעיה גריבשטיין, שגם עמו למדתי בבית הספר היסודי. העלינו זכרונות מאותה תקופה, ואז, לאחר שמיצינו את כל השמות האחרים, שאלתי אותו אם ידוע לו מה עלה בגורלה של ביאנקה שטאכוס.

"בטח", ענה שעיה, "היא התחתנה דווקא לא רע, עם איזה מהנדס שקוראים לו…. איך קראו לו? קרייזמן? לא, קצנבוים, קר… משהו מסובך שמתחיל בק'"

אינני יודע מדוע, סתם כך, שאלתי: "אולי קריצ'נבוים"?

"בטח! קריצ'נבוים! עז… עזריאל! ויש להם שניים או שלושה ילדים".

לא היה זה, אם כן, דנה'לה, ובוודאי שלא המלבה"ד אלא, שומו שמיים, עזריאל קריצ'נבוים. קשה להאמין שהבחור העדין וההססן הזה היה מסוגל לכך, אבל הרי שעיה ציין בפירוש שהיו להם ילדים.

למעט המידע שקיבלתי משעיה גריבשטיין לא שמעתי עוד דבר על גורלם של ביאנקה שטאכוס, עזריאל קריצ'נבוים ודנה'לה מנדוקביץ'. עם השנים הרבות שחלפו שקעו כולם בתהומות הנשיה. היחיד שזכיתי לעקוב אחר קורותיו היה מר מנדוקביץ’ האב משום שהן התפרסמו, לעיתים רחוקות, בעתונות המקומית. מר מנדוקביץ' אמנם הודח מראשות המועצה, בעקבות הצבעתה של אמא ואולי גם של נשים אחרות שכעסו על כך שגברת מנדוקביץ’ התחילה להרים את האף. אבל, לאכזבתן הרבה, שריינה לו המפלגה, כפרס תנחומים, מקום ברשימתה לכנסת, ושם העביר את שארית ימיו, דבר שגרם לגברת מנדוקביץ’ להמשיך ולהרים את האף כאילו-היא-אני-לא-יודעת-מה עוד שנים רבות.

 

מאי 2013