בימים שלפני היות ה"סניקרס" נעלו ילדי ישראל, ברוב ימות השנה, סנדלים, למעט בחורף שבו נעלו נעליים; אבל גם אם שרדו הנעליים את החורף הישראלי הקצר, אי אפשר היה להשתמש בהן בחורף שלאחר מכן, משום שברוב המקרים גדלו רגליהם של הילדים במרוצת השנה אל מעבר למידתן של הנעליים. לכן נאלצו ההורים, בדרך כלל, לרכוש בכל שנה זוג נעליים חדש לכל ילד, חובה שהיתה כרוכה בהוצאה כספית ניכרת.
שיטת חסכון מקובלת היתה לקנות מראש נעל, שהיתה גדולה במספר מידות מן הגודל הנוכחי של הרגל, בתקווה שתתאים גם בחורף הבא. על אי הנוחות שנגרמה מכך שהרגל שייטה בנעל בחופשיות ניסו להתגבר באמצעות מידרסים ולבישת מספר זוגות גרביים זה על גבי זה. ואם בכל זאת קרה ובשנה שלאחר מכן גדלה הרגל אל מעבר למידתה של הנעל, היו הורים שחתכו את חרטום הנעל, כך שאצבעות הרגל – והגרב שהיו נתונות בה – ביצבצו ממנה החוצה. כל אימת שילד נוסף בא לגן, אי אז בראשית שנות החמישים, כשחרטומי נעליו קטומים, ניצבו סביבו שאר הילדים במעגל, ושרו במקהלה "נעליים לֶבֶּנִיָּה", משפט ששאב את ההשראה מאחד הסמלים של תקופת הצנע של הימים ההם.
השיטה יצאה משימוש כשהגעתי לבית הספר היסודי. אפילו אמא לא חשה בנוח לשלוח אותי לג'ונגל הזה בנעליים חתוכות.
פתרון חסכוני אחר היה לקנות נעליים בבית החרושת של "נוּחֶם". נוּחֶם היה חברו השחפן של אבא, שעבד בבית חרושת לנעליים ברחוב הרכבת, סמוך לתחנה המרכזית הישנה. לא ברור מה קישר בין ענק הרוח לסנדלר האנאלפבית למחצה, אבל אחד הסיפורים שעברו מפה לאוזן היה שאבא נועַץ דווקא בנוּחֶם כדי לקבל את אישורו לפני נישואיו לאמא, ורק לאחר שנוּחֶם אישר שאמא "בסדר" הסכים אבא לעסקה.
הנעליים האלה אכן נמכרו בהנחה ניכרת, אבל הן החלו להתפורר כבר לאחר מספר שבועות, ולא פעם היה צורך לרכוש, בעיצומו של החורף, זוג נוסף, מבית החרושת הזה או ממקור אחר.
***
המבצע של קניית נעליים החל בכל סתיו במריבה ביידיש בין אבא, שצעק שאין לו כסף, לאמא, שטענה בלהט שהילד הולך יחף כשהחורף כבר בפתח; וכך קרה גם בסוף הסתיו של שנת אלף תשע מאות חמישים ושמונה. בסופו של הויכוח נכנע אבא, כרגיל, לתחנוניה של אמא, וכבר באותו אחר צהריים יצאנו, אמא ואני, לקנות נעליים.
התחלנו את המסע ברחוב נחלת בנימין, בחנות של "פרלמוטר", אולי משום שהחנות שכנה קרוב לרחוב השומר, שבו גרנו פעם. היו בחנות כמה זוגות נעליים שנראו לי, אבל אמא עוותה את פניה, ומילמלה משהו על כך שהן אינן מתאימות כי "לילד יש 'פּוֹדְזְיוֹם' גבוה", כשב"פודזיום" – מילה בעלת צילצול רוסי בעליל – התכוונה לגב של כף הרגל.
מ"פרלמוטר" התקדמנו דרומה מזרחה לאורך אלנבי. נכנסנו כמעט לכל חנות נעליים ברחוב, אבל באף אחת מהן לא הצלחנו למצוא זוג נעליים כלשהו שעבר את הביקורת של אמא. כשה"פודזיום" היה מספיק גבוה, מצאה אמא פגמים בגיזרה של הנעל, או בצבע, או ברוחב או בכל מרכיב אפשרי אחר. למען האמת, כבר אז החל להתעורר בי החשד שהפגם העיקרי בנעליים שראינו היה מחירן, שהיה, כנראה, גבוה אפילו יותר מן ה"פודזיום" שלי.
***
לקראת חשיכה הגענו, דרך כיכר המושבות, אל התחנה המרכזית הישנה ואל רחוב נווה שאנן הצמוד אליה, שהיה ידוע כ"רחוב הנעליים". אבל אפילו אמא הזדעזעה מן האיכות הירודה של הסחורה שנמכרה שם. ובעוד היא מזדעזעת, העברתי אני את הזמן בלטישת מבטים אל חזיתו המוארת של קולנוע "המרכז" הסמוך, שעליה הוצגה דמות קרטון ענקית של בריז'יט ברדו לבושה בביקיני, כפרסומת לסרט "יהלומים לאור הירח"1 שהוצג שם.
כך חלפו להן כשלוש שעות, שבמהלכן ביקרנו בתריסר חנויות לפחות, עד שתשו כוחותינו מרוב הליכה ומדידות נעליים, ואז עלינו על קו חמש וירדנו בכיכר דיזנגוף, כדי לחזור הביתה בידיים ריקות.
אבל בשלב זה נשברה אמא. אולי מצפונה הציק לה, או שאולי לא יכלה לשאת את המחשבה על עוד מרתון של חיפוש נעליים. מעבר לכביש הבהיק שלט הניאון של חנות "באטה", חנות יוקרה במושגים של אז, שמכרה בעיקר נעליים מתוצרת חוץ. אמא אחזה בידי וגררה אותי לחנות, ושם, בלי ויכוחים – על הפודזיום או על המחיר – קנתה את הזוג הראשון שהתאים, ובכך הסתיימה אודיסיאת הסתיו של שנת אלף תשע מאות חמישים ושמונה.
***
לא כל המאמץ שהושקע במסע הקניות הזה – שאמנם יכול היה להסתיים תוך פחות משעה אילולא בחרה אמא להקיף במסגרתו את תל אביב הישנה ברגל – היה לריק. בזכותו אני זוכר עד היום שהיתה פעם חנות נעליים בשם "פרלמוטר" ברחוב נחלת בנימין, בזכותו ראיתי את פסל הקרטון הענקי של בריז'יט ברדו בביקיני על חזית קולנוע "המרכז", ורק בזכותו נחקקה המילה "פודזיום" בזיכרוני לנצח נצחים.
אבל הלקח העיקרי מן החוויה היה, שאם כבר מצליחים למצוא זוג נעליים מתאים, אסור לצאת מן החנות בידיים ריקות בגלל שיקולי מחיר.
ואפילו לא בגלל שיקולי פודזיום.
מרץ 2017
הערות:
1. מעתוני התקופה למדתי שהסרט הוקרן, בסינמסקופ ובצבעים טבעיים, בקולנוע "המרכז", בין העשרים ושלושה בנובמבר לשנים עשר בדצמבר אלף תשע מאות חמישים ושמונה. ומכאן שהאירוע המתואר קרה במהלך התקופה הזו.