גם את הסיפור הבא שמעתי מיהודה. בעת שקרה כבר לא היה יהודה מגוייס טרי לפלמ"ח או קצין אלחוט באניית משא, אלא מדען ששמו יצא לפניו כבעל שכל חריף וחשיבה מקורית. עד כדי כך, שמדי פעם זומן לדיונים רמי דרג שעסקו בהיבטים שונים של בטחון האומה, גם כשלא נגעו במישרין לתחום עיסוקו הרשמי. באחד מן הדיונים האלה נזדמן לו להשתתף בסיעור מוחין שיזם האלוף המנוח רחבעם זאבי – "גנדי", וזאת בקשר לבעיה שהתעוררה בתקופת המרדפים בסוף שנות השישים. גם סיפור זה יובא בגוף ראשון מפיו של יהודה:
לא. לא הזדמן לי להכיר את גנדי בפלמ"ח, למרות ששנינו שירתנו שם. ראיתי אותו לראשונה כשגרתי, במשך תקופה קצרה, בשכונת מעוז אביב בשנת אלף תשע מאות ושישים, אבל גם אז לא החלפנו מילה.
יום אחד, בסוף שנות השישים, כשגנדי היה אלוף פיקוד המרכז, קיבלתי טלפון מאחד הממונים, שביקש ממני לנסוע מיד למטה של פיקוד המרכז. על השאלה "מה פתאום ולשם מה?" היתה התשובה "אף אחד לא יודע. כתוב שמישהו מפה צריך לנסוע לשם, וסוכם שקוּני ייסע, אבל קוּני חולה, אז תיסע אתה".
נסעתי למטה הפיקוד, והמזכירה הובילה אותי לחדר הדיונים. בחדר היו כעשרים אנשים, שמתוכם הכרתי שניים מהאוניברסיטה העברית, שניים מהטכניון ואחד מאוניברסיטת תל אביב, ועוד כמה שנראו כמו אנשי שוּשוּ. למה? כי הם התהלכו עם צווארון זקוף שהסתיר חלק מפניהם, כמו בסרטים של המפרי בוגרט.
שאלתי אחדים מאלה שהכרתי מדוע כונסנו, אבל איש מהם מהם לא ידע. הם קיבלו הוראה להתייצב, וכמובן שכשגנדי קורא – חובה להגיע.
ואז צעק מישהו מכיוון הדלת "הקשב!", כולנו, לרבות האזרחים, קפצנו אינסטינקטיבית ל"דום", וגנדי נכנס עם עוד שלושה קצינים בכירים והתיישב על הבמה.
פתח גנדי ואמר: "חברים, אתם בוודאי אינכם יודעים מדוע הוזמנתם. אז אני אספר לכם את אחד הסודות השמורים ביותר של העם היהודי.
"בטח שמעתם שיש לנו גדר אלקטרונית לאורך הירדן, שמגלה כל מסתנן שמנסה לחדור לשטחנו ובכלל עושה ניסים ונפלאות. אז דעו לכם שכל זה בלוף אחד גדול. המחבלים עוברים שם בכל רגע שמתחשק להם. כשאנחנו ממקשים, אז לא רק שהם עוברים את שדה המוקשים בלי בעיה, אלא שהם עוד מוציאים את המוקשים וטומנים אותם במקום אחר, כדי שהחיילים שלנו לא יוכלו יותר להכנס לשטח. בנוסף, הם גילו את הפטנט של התראות שווא: שולחים ילד שעומד בצד השני של הגדר ומדי פעם זורק עליה כמה אבנים וכתוצאה מופעלת אזעקת חדירה, שגורמת להקפצת כוחות לחינם, דבר שגורם לנו טירדה לא מעטה. בקיצור, אני מיואש. לכן החלטתי לזמן מדענים מכל מוסדות המחקר בארץ בניסיון למצוא פתרון לבעיה. נכון שזה תרגיל נואש, אבל אני חייב לנסות אותו כי באו מיים עד נפש. הכוונה היא שכל אחד מכם יאמר כל רעיון שיעלה על דעתו, ויהיה לכאורה אווילי ככל שיהיה, ובלבד שיציע דרך לגלות מי מנסה לחצות את הגדר, וכיצד לסנן את התראות השווא ולהשאיר רק את ההתראות האמיתיות.
"ואני מבקש מכם", הדגיש גנדי, "לא רושמים כאן פרוטוקולים. לא רושמים מי אמר מה. אין לי כל כוונה לשאול אף אחד לשמו. דברו חפשי לגמרי. ייתכן שייאמרו פה שטויות שלא יאומנו. אבל מספיק רעיון טוב אחד לצד מאה דברי הבל כדי להצדיק את ההתכנסות הזאת. אז נא להרגיש חפשיים לגמרי."
ישבתי שם ולא הבנתי מדוע קראו לי, כי מעולם לא עסקתי בשום נושא שהיה אפילו קרוב לגדר בטחון, אבל, כזכור, קוּני היה חולה… ניסיתי להמציא רעיון כלשהו כדי להציע אותו, אבל מוחי היה ריק ממחשבה. אחדים מהחיילים, לעומת זאת, התחילו לדבר ביניהם על קרניים אינפרא אדומות, אולטרא סגולות ואולי גם אחרות. אני לא הבנתי דבר ממה שאמרו.
לאחר מספר דקות קם אחד הקצינים הצעירים, בדרגת סג"מ או סגן, והציע משהו.
גנדי הנחמד והפתוח קפץ ממקומו, אדום כולו מחימה, וצעק עליו: "איך אתה מעז לדבר שטויות כאלה? נפלת על הראש? אתה אידיוט מושלם? הלא הרעיון שלך מסכן את האבטחה (וכאן פירט גנדי איזו). אינך מתבייש בפני האורחים המכובדים שלנו? אני כבר רושם את ההתנהגות הזו שלך בתיק האישי שלך וזה ייזכר לך כשיגיע מועד הקידום שלך!".
ואז, כהרף עיין, חזר להיות גנדי הנחמד והלבבי.
"ומאז", סיים יהודה, "הפכתי למעריץ טוטאלי של גנדי – מרחוק, כמובן…".
דצמבר 2011