את הסיפור הבא רשמתי, ככתבו וכלשונו, מפיו של בן דודתי יהודה. יהודה היה בפלמ"ח. יהודה היה מדען בעל שם. יהודה היה שונה מכל אותם קרובי משפחה היסטריים שנדמה שיצאו מאחד הרומנים של דוסטוייבסקי או של גוגול. יהודה היה נשוי ליפה בנשים. בקצרה, יהודה היה המודל שבילדותי חלמתי שאולי פעם אזכה לדמות לו (ולא זכיתי).

לאחר ששירת בהכשרת "גבע" של הפלמ"ח הצטרף יהודה לפלי"ם, ובמסגרתו עבר קורס אלחוטאים – "גדעונים", כך קראו להם בפלמ"ח. את מלחמת השיחרור בילה בנגב הנצור, כרבים מאנשי הפלי"ם שהפכו ללוחמי חי"ר בתוקף הנסיבות. עם תום המלחמה עבר קורס קציני רדיו ימיים ועבד מספר שנים כקצין אלחוט באניות שונות, ובאחת מהן הפליג, בשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת, תחת פיקודו של רב החובל יצחק – "אייק" – אהרונוביץ', שהתפרסם כרב החובל של אנית המעפילים "אקסודוס".

מכאן והלאה יובא הסיפור בגוף ראשון כפי שרשמתיו מפיו של יהודה, שישים שנה לאחר מכן:

אייק אהרונוביץ' היה טיפוס מסובך. כבר כשהיה, בגיל עשרים ושלוש, רב החובל של ה”אקסודוס”, סירב למלא את הוראותיו של בן גוריון להיכנע לאנגלים. אייק גרס שמוטב שייהרג כל מספר שהוא של מעפילים ובלבד שכל העולם יידע שפליטים יהודים מגיעים לארץ. למרבה המזל הדבר לא קרה, אבל אייק הפך לגיבור לאומי.

אחרי המלחמה היה אייק רב חובל באניות משא של חברת “צים”, בדומה לגיבורים רבים אחרים שהפכו לפתע לאנשים "נורמלים".

אני הייתי האלחוטאי שלו כשהיה רב החובל של אנית משא בשם “דרומית”, שהפליגה בקו טרייסט – חיפה. כל הקצינים באניה, למעט אייק ואנוכי, האלחוטאי, היו איטלקים. המלחים היו חלקם ישראלים וחלקם איטלקים.

כאמור, אייק היה טיפוס ססגוני. הססגוניות הזו גרמה לכך שלפעמים היה קשה לעבוד אתו, אבל לפעמים גם ידע להיות משעשע מאוד. הוא נפטר בשנת אלפיים ותשע.

יום אחד ישבתי בחדר האוכל של האניה עם מספר חברים. בחדר האוכל היה מותקן רמקול שהשמיע בזמן הארוחות מוסיקה שנקלטה מתחנת חוף איטלקית. לאחר מספר דקות נכנסו אייק והקצין הראשון והתיישבו ליד השולחן הסמוך, שהיה מיועד לרב החובל ולשאר הבכירים.

כשהרדיו שידר קטע מוסיקלי מוכר, החל אייק משתפך – באנגלית – באזני הקצין הראשון: “אוה, רוסיני! איזה מלחין גדול! ו'האיטלקיה באלג'יר' היא אופרה כל כך נפלאה!”.

אמרתי בשקט לחבר שישב לידי: “הקפטן צודק, רוסיני באמת גדול, אבל זו אינה 'האיטלקיה באלג'יר' אלא 'העורב הלקחן', גם כן של רוסיני”.

אלא שכנראה שלא דיברתי מספיק בשקט, ולאייק היתה שמיעה יוצאת דופן. הוא קפץ ממקומו והכריז, בעברית, כדי שהקצין הראשון לא יבין: "האלחוטאי האידיוט שלנו חושב שהוא תמיד צריך לפעור את פיו ולנעור בזמן האוכל". ואז פנה ישירות אלי ואמר "מה אמרת?".

"אמרתי שאתה צודק", השבתי, "שרוסיני באמת גדול, אבל במקרה זו אופרה אחרת, ששמה 'העורב הלקחן'".

"לא נכון!" התעקש אייק. "לא! זו 'האיטלקיה באלג'יר!'".

"קפטן", אמרתי, "הרי אתה יודע שאני לא אריב אתך".

"'לא מקבל!" אמר אייק, "אנחנו נתערב!".

"'להתערב? מה פתאום להתערב על דבר כזה?".

"אהה! אתה מפחד שתפסיד, נכון?".

"אני לא מפחד, קפטן, אבל מי שמתערב הוא טיפש או נוכל".

"כן! נכון!" קרא אייק. "אני הנוכל ואתה הטיפש! אז בוא נתערב! נתערב על חמש לירות סטרלינג!".

כל השיחה הזו התקיימה, כמובן, בעברית.

היה לי לא נעים. ניסיתי להתחמק, אבל אייק לא הרפה: "אה! אתה מפחד שאשתך תכעס עליך כשתגלה על מה אתה מבזבז כסף!".

"קפטן", אמרתי לו – בנוכחות הקצינים תמיד פניתי אליו כאל "קפטן", לא "אייק" – "קפטן, אתה לוחץ אותי יותר מדי. אני עוד עלול להתערב אתך".

"מצויין!", קרא אייק, "אז בוא נתערב! מה, אתה מפחד?".

לא היתה לי ברירה. "בסדר", אמרתי, "אבל דע לך שאני אנצח".

"אתה י-ו-ד-ע שאתה תפסיד!", עמד אייק על דעתו. "בוא אלי לחדר, נרשום את המנגינה, וכשנגיע לנמל נלך לחנות תקליטים ונבדוק".

כשסיימנו לאכול עלינו לחדרו של אייק שנמצא על גשר הפיקוד, ואז אמר אייק "צריך עד להתערבות!".

עד? שיהיה עד. למי נקרא כדי שישמש כעד? החלטנו לקרוא לנמרוד אשל, שהתפרסם, מספר חדשים מאוחר יותר, כשהנהיג את "מרד הימאים" הגדול, ולאחר מכן היה לרב חובל בזכות עצמו, אבל בעת קרות הדברים האלה היה רב המלחים של האניה "דרומית".

מאחר ובשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת, שבה התרחש המעשה, טרם היו רשמי קול בהישג יד, נעשה "רישום" המנגינה באמצעות השמעתה במנדולינה של אייק. ומכיוון שאיש מאתנו לא ידע לכתוב תווים "על פי השמיעה", רשמנו את המנגינה על דף נייר כסידרה של מיקום האצבעות על המיתרים.

בנוסף לרישום המנגינה כמתואר לעיל, עמד אייק על כך שנחתום על חוזה, שאותו הוא הכתיב, כלהלן:

"רב החובל יצחק אהרונוביץ' והאלחוטאי המטומטם יהודה פ." – אייק התעקש שהתואר "מטומטם" יירשם בחוזה – "מתערבים בזאת כלהלן:

"האלחוטאי המטומטם טוען שהמנגינה, שאת תוויה נרשום להלן, לקוחה מאופרה בלתי ידועה של רוסיני ששמה 'העורב הלקחן', בעוד שרב החובל טוען שזו 'האיטלקיה באלג'יר'. ההתערבות היא על חמש לירות סטרלינג שישולמו בנמל הראשון שנגיע אליו. למנצח אסור לסרב לקבל את סכום ההתערבות, כי סירוב כזה יוכיח שהוא סמרטוט, חסר כוח רצון, פחדן, ושייקבר בקבר השחור של הערבים".

"אני משער" – לא יכולתי שלא לקטוע את יהודה בשאלה – "שהניסוח היה כולו של קפטן אייק?".

"כמעט", ענה יהודה, אבל הודה ש"פה ושם" תיקן במקצת את הסיגנון…

יהודה המשיך בסיפורו:

העד שלנו, נמרוד אשל, הקשיב, ואמר שאינו מכיר את המנגינה, אבל חתם על כך שהוא מעיד ששרנו ושרשמנו משהו.

יצאתי מחדרו של אייק בהרגשה מחורבנת. בסך הכל די לא נעים לגנוב מרב החובל שלך חמש לירות סטרלינג, ביחוד משום שהייתי בטוח שצדקתי.

דקות ספורות לאחר שנכנסתי לחדרי נשמעה נקישה בדלת, נכנס מלצרו האישי של רב החובל ומסר לי מעטפה. פתחתי את המעטפה ומצאתי בה חמש לירות סטרלינג. מה קרה פה?

רק למחרת שמעתי, מפיו של נער סיפון, שעבד סמוך לחדרו של רב החובל בעת חתימת ה"חוזה", את פשר ההתפתחות המפתיעה הזאת.

קפטן אייק היה מאושר עד בלי די מן המבצע שהשלים זה עתה – חינוכו מחדש של האלחוטאי המטומטם כדי שיבין שרצוי שלא יפטפט על דברים שאינו יודע, וזאת לפי מיטב המסורת של הפלמ"ח. הוא יצא, שמח וטוב לב, מחדרו, ונתקל בנער הסיפון שעבד באותה עת ליד החדר ומן הסתם שמע את כל השיחה. ונער סיפון – זאת עליכם לדעת – הוא התפקיד הבזוי ביותר באניה. "ספונדז'ידור", שבכל מזג אוויר עומד בחוץ עם סמרטוט ופחית סודה קאוסטית ומקרצף את הצבע. נער הסיפון הוא יצור תת אנושי נחות עד כדי כך, ששום ימאי המכבד את עצמו, ועל אחת כמה וכמה רב החובל, לא יטרח להחליף עמו מלה. אבל קפטן אייק היה במצב רוח כל כך מרומם מן הנצחון ה"פסיכולוגי" שלו, עד שטפח על כתפו של נער הסיפון דובר העברית, ואמר לו: "מה דעתך על האלחוטאי המטומטם שלנו? הוא אומר שלמנגינה הזאת קוראים 'עורב גנב' או משהו כזה, ואני הולך להוציא ממנו חמש לירות סטרלינג בנמל הבא".

"קפטן", ענה לו נער הסיפון, "אולי אתה מוכן להתערב גם איתי? יש לי בהחלט מה לעשות עם חמש לירות סטרלינג".

קפטן אייק לא היה טיפש כלל ועיקר. הוא הבין שאם נער סיפון, תת-אדם, הימאי בעל המעמד העלוב ביותר באניה, העז לומר לו, לרב החובל, שהוא טועה, סימן שהיה בטוח בצדקתו. ולא סתם בטוח במאה אחוזים כמו האלחוטאי המטומטם, אלא במאה ועשרה אחוזים. לכן חזר מיד לחדרו, הכניס שטר של חמש לירות סטרליג למעטפה ושלח אותו אלי בידי מלצרו האישי.

כמובן שכשהגענו לטרייסט רצתי לחנות התקליטים הקרובה ביותר וקניתי את כל האופרה "העורב הלקחן" ואת כל האופרה "האיטלקיה באלג'יר" – שתי קופסאות גדולות של תקליטי 78 סל"ד, שמחירן הכולל השתווה לסכום ההתערבות. ביקשתי לארוז את התקליטים באריזת שי, הוספתי כרטיס שעליו כתבתי "לרב חובלי היקר למזכרת", ונתתי את המתנה לאייק.

בכך תם סיפורו של יהודה. חישוב מהיר שערכתי בו במקום גילה ששני הימאים המחוספסים האלה, לוחמים ותיקים שהביאו מעפילים, נאבקו בבריטים, לחמו במלחמת העצמאות והיו מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים, היו אז בסך הכל בשנות העשרים לחייהם. יהודה היה בן עשרים ושלוש. קפטן אייק בן עשרים ושש.

"אבל היכן", התעלם יהודה מהערצתי המופגנת, "חוץ מאשר בישראל של ראשית שנות החמישים, ניתן היה למצוא ימאים כאלה, מרב החובל ועד נער הסיפון, שהכירו אופרות של רוסיני?".

יולי 2011