מאמצע שנות השלושים עד תחילת שנות החמישים נהג אבא להסתפר במספרה לגברים ברחוב אלנבי בתל אביב. את המספרה ניהל ספר ותיק, שהיה נצר לשושלת ארוכה של ספרים. עד כדי כך, שאפילו שם משפחתו היה "שֶׁרְל", דהיינו "מספריים", ביידיש. לבעלים של המספרה, אדון יעקב שרל, היו ארבעה בנים, שכולם נשאו אותו שם משפחה וכולם היו ספרים.

שלושה בנים עבדו יחד עם אביהם במספרה שברחוב אלנבי. הרביעי, צבי, הכריז על עצמאות ופתח מספרה משלו ברחוב המלך ג'ורג' שמונים וארבע, קרוב לפינת זמנהוף.

כשהגיע זמני להסתפר בפעם הראשונה עדיין גרנו בבית של סבתא ברחוב השומר, ולכן לקח אותי אבא למספרה שבאלנבי. אולי היה משהו בחלוקים הלבנים שלבשו הספרים, או בסדין שניסו לכרוך סביבי, שהזכיר ביקור אצל רופא, או שאולי כסא הספרים המצופה עור עם ידית ההרמה-הורדה שלו הזכיר כסא של רופא שיניים. מכל מקום, לטענתו של אבא – אף כי ייתכן שהיתה בה הגזמה מסויימת, "כל אלנבי" יצא כדי לראות את מי שוחטים שם בפנים.

בראשית שנות החמישים עברנו לזמנהוף, והיה זה אך טבעי שאבא ואני נישאר נאמנים לאותה משפחת ספרים, ונעבור להסתפר אצל הבן שברחוב המלך ג'ורג' הסמוך. המספרה היתה גדולה ומרווחת. היו בה שלשה כסאות ספרים, והצד הפונה לרחוב היה כולו שמשה אחת ענקית בצבע כחול בהיר, שבאמצעה מלבן צהוב ועליו כתוב, באותיות חומות כהות, "מספרה", ותחתן, בלועזית, "Barber".

ביקור במספרה של אדון שרל היה חוויה מלאת ריגושים. התור היחיד שאי פעם שמחתי כשהתארך היה התור לתספורת, וזאת בגלל האוסף העשיר של שבועונים ישנים שהיו מונחים על כסא בפינה, לשימושם של הממתינים. השבועונים היו, בעיקר, "קולנוע", "עולם הקולנוע", וכמובן, "העולם הזה". בחוברות הקולנוע היו צילומים משובבי לב של יפהפיות בבגדי ים. אבל המסמר היה, ללא ספק, השער האחורי של "העולם הזה", שבימים ההם היה הפירסום הפורנוגרפי היחיד שמישהו העז להוציא לאור במדינת ישראל. זכור במיוחד הגליון שבו כיכבה זיווה רודן-שפיר בפרופיל, כשרגלה הקרובה למצלמה מוגבהת על כסא, וידיה פשוטות קדימה. בנוסף לרגל וליד שממילא נועדו להסתיר את הפרטים היותר מעניינים, הוסיף העורך שני קווים עבים בטוש במקומות המתאימים שמנעו אפילו את האפשרות לנחש מה הלך שם. אבל עצם המחשבה על מה שהסתתר מתחת לאותם קווים הספיקה כדי לגרום לבן השתים עשרה שישב במספרה לסחרחורת שאז טרם הבין את מקורה.

אדון שרל היה בעל קומה ממוצעת, בעל מבנה גוף מלא, ונטול צוואר. בשנות הארבעים של המאה העשרים עסק בהאבקות ספורטיבית במסגרת "הפועל", ופעם אפילו הראה לי תמונה שלו בתלבושת של מתאבק. הוא דיבר בשקט ונדמה היה שהדיבור עולה לו במאמץ, כפי שקורה לאנשים כבדי משקל הסובלים מקוצר נשימה. למעט העובדה שגר בשיכון בבלי, שהיתה לו בת בשם יוסֵפה שביקרה אותו מדי פעם במספרה ושדמתה לו מאוד, ושבימי שישי היו מתקבצים אצלו בבית מספר חברים והם היו "מֶצַחֲקים קצת קלפים", כדבריו, לא ידעתי עליו שום דבר נוסף.

לרוב הגברים קשה להחליף ספר. לכן המשכתי להסתפר אצל אדון שרל בכל הזדמנות גם שנים רבות לאחר שעזבתי את רחוב זמנהוף ואפילו את תל אביב. בדרך כלל היו השיחות בינינו קצרות והתמצו בברכות שלום הדדיות ובחדשות על הקורה בסביבה, דוגמת נסיבות סגירתו של "פוטו גרשווין", חנות הצילום הקטנה ששכנה ברחוב המלך ג'ורג' קרוב לפינת שלמה המלך (אדון שרל עדכן אותי שהמקום נסגר משום שבעליו, שהיה בולגרי גבוה ונאה שדמה מאוד לשחקן עומר שריף, נמלט מאשתו ומחנותו עם יפהפיה מקומית ששמה עליו עיין). באותה רוח ציין פעם באזני, בקולו השקט והמאומץ קמעא ובטון אגבי, ללא שמץ של התרברבות, שאריק שרון מסתפר אצלו דרך קבע כבר קרוב לעשרים שנה.

אריק שרון? גם לי היתה היכרות עקיפה עם אריק שרון, וזאת דרך הדודה ציפה, שנישאה נישואין שניים – בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע – לחקלאי אלמן מכפר מל"ל. המשק של בעלה השני של הדודה גבל במשק של משפחת שיינרמן. בשנות החמישים ידעו כל תושבי כפר מל"ל שלשמואל ולוורה שיינרמן יש בן, אריק, שהוא "רב סרן בְּצָבָא הקבע", כפי שציינו וותיקי הכפר במבטאם המזרח אירופאי, ושהבן הזה שינה את שם משפחתו מ"שיינרמן" ל"שרון". אבל בגלל הסודיות הגמורה שבה התנהלו כל ענייני המדינה באותן שנים לא היה שמו של שרון מוכר כלל בציבור הרחב. רק שנים לאחר מכן, אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כשהדודה ציפה כבר גרה בבית אבות, שאלתי אותה אם הזדמן לה, כשגרה בכפר מל"ל, להכיר את אריק שרון מקרוב.

"לאריק אין הרבה שכל", ענתה הדודה ציפה באותו טון מתון וענייני שהיה כל כך שונה מהטון האופראי-דרמטי-היסטרי של אחיותיה, "אבל הוא בחור טוב. פעם ברח לי חמור והוא רדף אחריו ותפס אותו".

דעה חיובית דומה היתה לדודה גם על מר שיינרמן האב ("לא חכם גדול, אבל יהודי הגון"). את שמות התואר שהצמידה לוורה, מאידך, אני מעדיף שלא לצטט כאן.

כל העובדות האלה היו בוודאי נשכחות מליבי לולא יום שישי חם אחד של שנת אלף תשע מאות שמונים ושלוש שבו ביקרתי בתל אביב. בשעה שתיים אחר הצהריים סיימתי את כל ענייני והחלטתי לקפוץ למספרה של אדון שרל לפני הנסיעה הארוכה הביתה. על המדרכה של רחוב המלך ג'ורג' חנתה מכונית "וולוו". כשנכנסתי למספרה ראיתי קשיש לבן שיער ישוב בכסא הספרים, ושני צעירים רזים ושחרחרים על הכסאות שליד הקיר. שיערתי שמצפה לי המתנה ארוכה, אבל מכיוון שלא ידעתי מתי אגיע שוב לסביבה, החלטתי לחכות בסבלנות. ישבתי על אחד הכסאות ובררתי לי, כמו תמיד, גליון של "העולם הזה" מן הערימה. באורח מקרי לחלוטין כלל אותו גליון ראיון עם העתונאי אורי דן, שהיה מעריצו הגדול ביותר של אריק שרון, ושליווה אותו מאז ימי פעולות התגמול בשנות החמישים. הראיון עסק בעיקר בדעותיו של אורי דן על העתיד המזהיר הצפוי לאריק שרון שאז היה שר בלי תיק, לאחר שהודח מתפקיד שר הבטחון בעקבות הטבח של סברה ושתילה. באותו ראיון חזר אורי דן על המשפט שצוטט פעמים רבות לאחר מכן, על כך שמי שלא רצה את שרון כשר בטחון יקבל אותו כראש ממשלה, נבואה שהתגשמה שמונה עשרה שנים מאוחר יותר.

תוך כדי קריאה העפתי מדי פעם מבט כדי לראות כיצד מתקדמת התספורת של לבן השיער. לפתע הרים האיש את מבטו ועינינו נפגשו דרך הראי. הפנים נראו מוכרות מאוד; עד כדי כך שלטשתי עיניים. ואז הופיעו המיצמוצים וה"טיקים" המוכרים שהיו חביבים מאוד על החקיינים של התקופה. בכסא ישב מקים יחידה מאה ואחת, האלוף מיל', שר הבטחון לשעבר, השר בלי תיק לשהווה, ראש הממשלה לשעתיד, אריאל שרון.

מה עושים במקרה כזה? אומרים לו "היי אריק, מה נשמע"? או אולי, "היי אריק. זה אני, האחיין של ציפה מכפר מל"ל, זוכר אותה"? או שאולי עדיף לשתוק? בהחלט עדיף לשתוק, וכך עשיתי. חזרתי לקרוא את הראיון עם אורי דן, שעתה, כשמושאו ישב כשני מטרים ממני בגבו אלי, הפך הרבה יותר מעניין.

לאחר מספר דקות נכנס למספרה בחור ממושקף וחבוש כיפה סרוגה ועצר מופתע. היה ברור שלא ציפה למצוא במספרה, בשעה שתיים ומשהו של יום שישי, תור של ארבעה אנשים, ולכן שאל את אדון שרל מתי הוא סוגר, כנראה מתוך כוונה לשוב מאוחר יותר. על כך ענה לו אדון שרל בקולו השקט והמאומץ קמעא, כשהוא מצביע בסנטרו – ידיו היו עסוקות בתספורת – על צמד הרזים השחרחרים, "הם לא מסתפרים". אלה היו, מן הסתם, המאבטחים של השר שרון.

כאן לא יכולתי להתאפק, ואמרתי לסרוג, בקול רם במתכוון: "הוא אמר לי שאריק שרון מסתפר אצלו. אבל זאת הפעם הראשונה שיוצא לי לראות אותו כאן".

לבן השיער ומאבטחיו התעלמו מן ההצהרה. הסרוג, מצידו, הביט בי בתערובת של חוסר הבנה ושל חשש מסוים שכל בר דעת חש כשמטורף בלתי מוכר פונה אליו בדברים חסרי שחר. הוא לא השיב, אלא התיישב על כסא פנוי והחל גם הוא לעלעל בשבועון ישן כלשהו.

אדון שרל השלים את התספורת. אריק שרון קם מן הכסא, ניגש לכיור ונטל את ידיו, שילם תוך מלמול מספר מילות תודה ויצא מהמספרה בלווית שומרי ראשו. להפתעתי היה נמוך בהרבה מכפי שנראה בצילומים בעתונים ובטלויזיה. עוד יותר הפתיעו השקט והכמעט-ענווה ששידר, בניגוד גמור לרושם האסרטיבי-פרובוקטיבי שהקרין כשהופיע בתקשורת.

הסרוג הסתכל בי, פעור פה, ואמר: "לא הבנתי מה אמרת. באמת חשבתי שהשתגעת או משהו".

אצל חנוך לוין היה זה בהחלט אפשרי שמלכת שוודיה תבוא למתנ"ס השכונתי אי שם בתל אביב הישנה ותאזין לנאום הברכה של בעל המכולת שייצג את וועד השכונה. אבל האם נשמע סביר שאזרח מן השורה ייכנס – על באמת, לא במחזה של חנוך לוין – למספרה שבה הוא נוהג להסתפר עשרות שנים, ויגלה שבכסא הספרים יושב שר הבטחון, ואפילו לשעבר?

כשנה לאחר הפגישה ההיא נסגרה המספרה ובמקומה נפתחה חנות ירקות. שלושים ושלוש שנות תיספורת אצל אדון שרל הגיעו לקיצן. לא ראיתי אותו מאז, אבל אני מקווה, בדיעבד, שזכה לכמה שנים טובות של פנסיה רגועה ומִצְחַקֵי קלפים עם ידידיו על המרפסת בשיכון בבלי.

לאחר שניסיתי מספר ספרים אחרים במקומות שונים בארץ ונואשתי, נסעתי לתקופה ארוכה לארצות הברית של אמריקה, ושם הסתפרתי דרך קבע אצל אַל, שהיה פעם ספר ב"נֵייווי" ושעשה כמיטב יכולתו לגרום לי להיראות כמגוייס טרי למרינס. איני יודע לאיזו מספרה עבר אריק שרון, אבל מדי פעם, כשהמתנתי בתור במספרה זו או אחרת, תהיתי אם, לעתים רחוקות, לא חש גם הוא נוסטלגיה מסויימת אל אדון שרל, ואל המספרה שהיתה פעם, ברחוב המלך ג'ורג' שמונים וארבע בתל אביב.

דצמבר 2011