"כשנכנסתי למערה הסודית", אמר לי אלי, "השֵׁד הראשי השתחווה והצביע על חבית מלאה יהלומים, שעליה היה מונח הספר 'ים הלוויתנים ואוניית הסכינים'".
אלי היה פנטזיונר מוכשר. אמנם החלק היותר מפותח של מוחו היה, ללא ספק, השמאלי, משום שכבר בגיל הילדות היה מומחה גדול לאלקטרוניקה – נושא שלמד מאביו הטכנאי. אבל, מאידך, גם קרא בהתלהבות את סיפורי "אלף לילה ולילה", שגירסתם המקוצרת, המנוקדת, וכמובן גם המצונזרת היטב נחה על מדף בספרייתו, לצד הכרכים של "הטכנאי הצעיר" ושל אנציקלופדיה "מעיין". מן הסיפורים האלה בנה אלי, באמצעות החלק הימני של מוחו דווקא, עולמות פלאים משלו, ופה ושם שיתף בהם גם אותי.
בעקבות סיפורי "אלף לילה ולילה" שקרא, סיפר לי אלי שהיתה לו מערה סודית, בסיגנון המערה של אלאדין, שנוהלה בעבורו על ידי חבורת שֵׁדים נאמנים שצייתו לכל פקודותיו. בנוסף גילה לי, בסודי סודות, שכבר אז – בגיל אחת עשרה – היה לו בן בן שמונה עשרה.
כשהסגרתי בטעות את הסוד הזה לאמא, היא דרשה – בכל תוקף ולא בפעם הראשונה – שאנתק את כל קשרי עם "הפסיכי הזה" כדבריה. כמובן שלא עשיתי זאת, כי בכל האזור לא היה שום ילד אחר בן גילי שהיה מוכן להתרועע אתי. אבל מדי פעם שמעתי את אמא ממלמלת לעצמה, בתערובת של גיחוך וזוועה: "יש לו בן בן שמונה עשרה…".
גם לאבא היו הסתייגויות מחלק מפעילויותיו של אלי, ובעיקר מן הפיתוחים הביתיים של חומרי נפץ, אבל דווקא בגיזרה של ממלכת הדימיון מצאו השניים האלה לשון משותפת.
***
אבא היה ממציא מתוסכל. המצאותיו התאפיינו בשילוב של יצירתיות פרועה עם חוסר מודעות מוחלט למגבלות הפרוזאיות של הטכנולוגיה ושל חוקי הטבע.
חלק מהמצאותיו של אבא היו קלות ערך, ונועדו לפתור בעיות ביתיות מטרידות. דוגמה לכך היה קיר הקקאו, שנועד לקרר את הקקאו המבחיל שנאלצתי לשתות בכל בוקר. לעשירים, כך הסביר אבא, היה בביתם קיר חרסינה, שעליו הזרימו המשרתים את הקקאו שחלטו, וממנו טיפטף הקקאו אל תוך הספל, וכך התקרר עד לטמפרטורה המתאימה לשתיה. אבא חדל לדבר על ההמצאה הזו כשדודה מעשית כלשהיא ששמעה את התיאור ציינה, שהקקאו ישטוף עמו אל תוך הספל גם את כל האבק שמן הסתם יצטבר על הקיר. אבל עד היום, כשאני בוהה בכוס משקה חם וממתין לשווא שיתקרר קצת, אני נזכר בקיר ההוא ותוהה אם לא היה כדאי לשקול את הרעיון ברצינות שהיה ראוי לה.
אבל היו לאבא גם המצאות גדולות ומורכבות, שנועדו לפתור בעיות אוניברסליות משמעותיות ובכך להיטיב עם כלל האנושות. ואחת מהן – ספינת הדגל של המצאותיו – נועדה להגן על אוניות שנדרשו לעבור בים הלווייתנים.
***
מאבא שמעתי לראשונה על קיומם של "דגים" ענקיים שנקראו לווייתנים1. הם חיים, כך הסביר לי, בים מרוחק מאוד, ששמו היה, כמתבקש, "ים הלווייתנים". אבא הוטרד מאוד מן האפשרות שהיצורים הגדולים האלה יתקפו ויטביעו אוניות, וזאת על אף שמעולם לא קרא את "מובי דיק". כדי להגן על מלחיהן של האוניות שהפליגו אל ים הלווייתנים מסכנת המוות שנחשפו לה במסעותיהם, צייד אבא את האוניות בסכינים חדים שבלטו לצדדים לכל אורכן. וכשאירע שלווייתן תקף את האונייה, כך תיאר אבא בפרוטרוט, שיספו אותו הסכינים האלה ללא רחם, והים הכחול – גלים וענן – היה מאדים כולו מן הדם שפרץ מגופו של הלווייתן הגוסס. את המידע המפורט הזה על הלווייתנים ועל אוניית הסכינים שאב אבא מספר, שלטענתו קרא פעם ושכבר לא נמצא ברשותו.
התיאורים החיים האלה עלו לי בנדודי שינה ובסיוטים לא מעטים, משום שאפילו מעט הדם שנזל כשאמא שיסעה קרפיון במטבח – לאחר שחבטה בראשו בפטיש, כמובן – גרם לי להתנזר מאכילת דגים בעשורים הראשונים של חיי; לא כל שכן התיאור הגראפי של "דג" ענק שמתיז נהרות של דם לכל עבר.
אבל אלי דווקא אהב את סיפוריו של אבא על ים הלווייתנים. ובעוד אני אוטם את אזני ומתחנן שלא לפרט את הזוועות שהלוויינים ואוניות הסכינים עוללו אלה לאלה, שתה אלי בצמא כל מילה.
וכנראה שאלי הוקסם עד כדי כך מתיאוריו רוויי הדם של אבא, או שאולי מן הפתרון הטכני המקורי שהגה, עד שהורה, באחד מביקוריו במערת האוצרות הסודית שלו, לשֵׁד האחראי להשיג בעבורו את הספר שאבא בדה מדימיונו. השד מילא בנאמנות את הפקודה, הניח את הספר על חבית היהלומים, ושם מצא אותו אלי בביקורו הבא במערה.
***
כשבגרתי מעט, הטרידה אותי העובדה שמעולם לא הצלחתי לאתר את "ים הלווייתנים" על הגלובוס, וגם לא בשום אטלס או ספר אחר. מן ההיבט הטכני הטרידה אותי בעיית הגרָר שעשרות הסכינים שבלטו מן האונייה יצרו ושקרוב לוודאי שהאטו מאוד את מהלכה, כך שייתכן שהיה רצוי לשכלל את מערך הסכינים ולאפשר לאונייה למשוך את הלהבים פנימה כשלא היו לווייתנים בסביבה.
אבל אבא היה מרוצה מאוד מן הפתרון שהמציא, ולא היה שום טעם להטריד אותו בבעיות שוליות כאלה, שממילא ספק רב אם היה מבין אותן.
***
לכאורה קשה היה לדמיין שני אנשים שונים יותר זה מזה יותר מאשר אבא ואלי. האחד מוסיקאי , האחר איש טכני ברמ"ח איבריו. האחד בשנות החמישים לחייו, האחר בן אחת עשרה. אבל המשותף להם היו הדמיון שלוח הרסן ואהבת הפנטסיה. ועל אף שאבא ליגלג מדי פעם על אלי מאחורי גבו – שכן אבא הפליא ללגלג על כל יצור שנברא בצלם – התרשמתי שהוא חש כלפיו חיבה מסויימת ואפילו הערכה סמויה. בשעתו הנחתי שההערכה הזו נבעה מהידע המופלג שהפגין אלי בהפעלת ה"טייפרקורדר" שאבא רכש לצורך עיסוקיו המוסיקליים, ושהתקשה מאוד להשתלט עליו בכוחות עצמו. אבל ברבות השנים הבנתי שמעבר לכך היתה זו ידידות בין שתי נשמות קרובות, שידעו להינתק מן המציאות המדכדכת שסביבם ולהפליג בדימיונם אל מחוזות רחוקים, ש"ים הלווייתנים" היה אחד מהם.
מאי 2017
______________________________
1 אין להאשים אותו על שלא ידע שהלווייתן אינו דג, משום שב"חדר" בגולת אוקראינה, שבו רכש את השכלתו הכללית, לא לימדו "טבע" או ביולוגיה.