באמצע שנות השבעים של המאה העשרים גרתי בדירת חדר שכורה בשכונת אחוזה בחיפה. בעצם היה זה מרתף שקוע למחצה בקרקע מתחת לבנין ישן, שהוסב, בהשקעה מיזערית, למגורים. חלונותיה של אותה דירה נשקפו אל חורשה גדולה של עצים שהשתפלה אל הוואדי. לאורך כל השנה נשקף מן החלון ים ירוק של עצי מחט, ובחודשי החורף נוסף עליהם גם מרבד של רקפות. בגלל מיקומה של הדירה בצידו האחורי של הבנין והתקרה העבה של המרתף כמעט שלא נשמע בה רעש הרחוב, ולא הורגש קיומם של השכנים שמעל.
היו היבטים נוספים לחיים בחיק הטבע. מספר פעמים נאלצתי לקטול עקרבים שחורים שניסו להכנס לביקור דרך החלונות הנמוכים, ונלכדו בין התריס לבין שמשת החלון, שלא להזכיר מיגוון עשיר של חרקים וזוחלים אחרים שמצאו את דרכם פנימה. בעקבות כל גשם משמעותי ביעבעו ועלו מיים מתוך הריצפה שהיתה נמוכה מפני הקרקע שבחוץ, ונספגו מיד בשטיח הממורטט שקישט את מרכז החדר. בנוסף לשטיח כלל הריהוט – שכן המרתף הושכר כ"דירה מרוהטת" – שתי כורסאות עתיקות ומרופטות וארון בגדים נכה בעל דלתות חורקות. בגלל הלחות הגבוהה וחוסר האיוורור צימחו הקירות פה ושם שכבת עובש, ובפינות התיקרה קיננו להם מספר עכבישים גדולים שעמם דווקא חייתי בדו קיום, משום שהם סייעו מאוד בציד הזבובים והיתושים שנכנסו מן החצר.
אבל למרות חסרונותיה הקלים חיבבתי מאוד את הדירה משום השקט ששרר בה, הירק שטבלה בו, וגם משום שהיתה זו הפעם הראשונה, לאחר שנים של מגורים בחדרים שכורים או בדירות משותפות, שבה גרתי לבד בדירה משלי.
אמא היתה ממררת בבכי כל אימת שביקרה אותי במרתף, בפעמים הלא רבות שבהן הגיעה לחיפה. "איך אתה גר פה, כמו פרא אדם בג'ונגל" היתה מקוננת, ומשם נהגה לעבור, דרך קבע, לבת של יאשה שוורצמן או אברשה שמרלינג, שהיתה בחורה מ-א-ו-ד מוצלחת, ובעיקר – שהיתה לה דירה. הרמז הברור היה שכדאי לי להתחתן מהר ככל האפשר עם אותה מוצלחת, ובכך לפתור שתי בעיות לוחצות,לפחות מבחינתה של אמא: בעיית-המגורים-כמו-פרא-אדם-בג'ונגל, ובעיית הרווקות המתמשכת של סרבן הנישואין בן העשרים ומשהו.
גם הדוד יהודה, שביקר אותי מדי פעם בחיפה יחד עם הדודה אסתר, לא היה מרוצה מסיגנון הדיור שלי. כשהדודה יצאה לחצר בקריאות גיל כדי להתבונן ברקפות, קרא לי הדוד הצידה, לשיחת גבר אל גבר בארבע עיניים, ונזף בי בלחישה רועמת: "איך אתה גר במקום כזה? זה לא מתאים למעמד שלך!". הדוד הטוב היה מהנדס-אגרונום בהשכלתו, ועל אף שמעולם לא עבד במיקצועו, אלא הסתפק בניהול הספריה בפקולטה לחקלאות ברחובות, ראה את עצמו, קודם כל, כמהנדס, ואפילו היה רשום ב"הסתדרות המהנדסים" וקיבל בדואר, דרך קבע, את ביטאון האגודה. ברור שהדוד חשש שמא מידע על מגורי במקום הנורא ההוא ידלוף ויגיע לידיעת הציבור הרחב ובכך יגרום נזק כבד לשם הטוב ולמעמד המכובד של כלל ציבור המהנדסים בארץ.
אבל אני שמחתי בדירתי, ולמעט הסכמה מנומסת עם הביקורת שנמתחה עליה, לא טרחתי לחפש פתרון דיור חלופי. בין השאר גם משום שלא יכולתי להרשות זאת לעצמי מן הבחינה הכספית, וזאת על אף המעמד הרם שייחס לי הדוד יהודה.
באותן שנים נסעתי מדי בוקר לעבודה באוטובוס שעבר לאורך רכס הכרמל. האוטובוס, שהגיע מכיוון האזור היוקרתי דאז של רחוב איינשטיין שבאחוזה, היה מאוכלס בכמה עשרות נוסעים, שלמרות גילם הצעיר, יחסית, ניחנו באישיות בוגרת מאוד. דממה מכובדת שררה באוטובוס הזה. דממה שהופרה רק על ידי רישרושם של יומוני "הארץ" ושל שבועוני "טיים". מרבית הנוסעים היו נקיים ומסודרים בלבושם ובהופעתם, ענדו, מאז מלאת להם עשרים ושתיים שנה, ואולי אף מלפני כן, טבעת נישואין עבה על האצבע הרביעית של יד שמאל, כמו שצריך, והקפידו לדרוש מן הנהג שלא לחבר את הרדיו לרמקולים, כדי שלא לפגוע באווירה השקטה והתרבותית ששררה באוטובוס במהלך הנסיעה.
לא הייתי מרחיק לכת ומכנה את בני אותה אוכלוסיה "עשירים", ואפילו לא "בני עשירים". רובם היו שכירים נרצעים כמוני. אולי היו להם הורים שעזרו, בזיעת אפם, לרכוש את הדירה ברחוב איינשטיין, ואולי הגיע חלק מהם לאן שהגיע משום שכן הסכים לקבל את הדין ולהתחתן עם הבת של גרישה, יאשה או אברשה, אותה מוצלחת שהיתה לה דירה באיזור. ביני לביני כיניתי אותם "המסודרים". לא עשירים מופלגים, אך גם לא עניים גמורים. לא מחולפים ומעונבים, אך גם לא לבושים, כמוני, בניגוד משווע וחסר טעם לצווי האופנה.
לא אני המצאתי את המושג הזה, "מסודרים". הוא היה די רווח בהקשרים שונים באותה תקופה. "בן 55. אלמן. ילדים בוגרים. מסודר", היה ניסוח נפוץ במודעות שהתפרסמו במדורי השידוכים בעתונים של אז. ניסוח שמשמעותו היתה, בדרך כלל, שהמועמד גר בדירה משלו ואולי גם שהיה בעל הכנסה קבועה, וזאת בניגוד לכל הריקים והפוחזים שהעזו לפרסם מודעת שידוכין בלא שיהיו מסודרים.
אמנם נכון שהמסודרים שבאוטובוס היו שונים במידת מה מן המסודרים של מודעות השידוכים, שכן רובם טרם התאלמנו, ובוודאי שהיו בני פחות מחמישים וחמש, אבל מן הבחינה העקרונית היה דמיון ביניהם. אלה גם אלה ניחנו באותה איכות מולדת נדירה, שהבדילה בין המסודר לארחי-פרחי; איכות שאני, בעוונותי, לא ניחנתי בה מעולם.
וכולם, כל המסודרים שבאוטובוס, נשאו תיקי מזוודה.
***
תיק המזוודה היה התגלמותו של מושג המסודרות. תיקי "ג'יימס בונד" קראו להם אז, בעקבות הסרט "מרוסיה באהבה". שהרי אפילו טבעת לך על אצבעך ושעון על פרק ידך, אפילו קראת "הארץ" או "טיים" או את שניהם בו-זמנית, אפילו לבשת מכנסי "טרילין" מגוהצים וחולצה חלקה ותואמת בצבעים שקטים, ואפילו היית נשוי לבתו של גרישה, יאשה, סשה או אברשה וגרת ברחוב איינשטיין באחוזה, לא נחשבת למסודר אמיתי ללא תיק מזוודה. זו היתה הגושפנקה. מבחן המסודרות האולטימטיבי. שווה הערך לטבעת החותם שענדו רוזנים ודוכסים ושועי ארץ על אצבעם כסמל והוכחה למעמד המכובד שהשתייכו אליו.
אחד מאותם מסודרים שבה במיוחד את עיני ואת דימיוני: הוא היה בעל קומה ממוצעת, מסורק וממושקף ומגוהץ ועדוי טבעת נישואין בדיוק כפי שצריך, וכמובן שנשא תיק מזוודה. בנוסף לתיק היה לו גם "טיק" שגרם לו לזקוף את גבותיו בהבעה של תמהון אחת לכמה שניות, דבר שגרם לי, עקב נטייתי הפרנואידית לפרש כל עווית סתמית כעלבון אישי, להאמין שהוא זוקף את גבותיו בתדהמה כל אימת שראה אותי; וזאת משום שלא יכול היה להבין כיצד בלתי מסודר כמוני מעז בכלל לעלות לאוטובוס שהכניסה אליו היתה שמורה בלעדית, אף כי לא באורח רשמי, למסודרים. מכל המסודרים שנסעו באוטובוס היה הוא המקרה האולטימטיבי. המסודר בה"א הידיעה, ולכן, בניגוד לכל השאר שכיניתי, בסתר ליבי, כמובן, בשם העצם הקיבוצי "מסודרים", כיניתי אותו, ואותו בלבד, "המסודר".1
פעם התוודיתי באזני ר', שנסעה מדי פעם באותו אוטובוס, אודות הכינוי הסודי שהצמדתי לשותפנו לנסיעה. משום מה הצחיק אותה הכינוי הזה עד כדי כך, שהזהירה אותי שלא אשוב ואשתמש בו בזמן הנסיעה כי היא עלולה לאבד את השליטה על סוגריה, ומאחר וכבר היו דברים מעולם, אף כי בנסיבות שונות, דברים שחייבו נסיעה דחופה הביתה כדי להחליף את הטעון החלפה, נעניתי ללא ויכוח לבקשתה.
***
לי לא היה תיק מזוודה. חשתי שיהא בכך חוסר יושרה קיצוני אם גם אני, הבלתי מסודר בעליל, שאינו נשוי לבת של, הגר במרתף שורץ עקרבים והלבוש בניגוד לכל כללי האופנה, אעלה לאוטובוס כשבידי תיק ג'ימס בונד. היה ברור שתהיה זו התחזות, בבחינת נזם זהב באף חזיר או, גרוע מכך, בבחינת בלתי מסודר המתחזה למסודר. נכון הוא שבאותה תקופה הייתי גם אני מָנוי, למשך תקופה קצרה, על ה"טיים" ואפילו קראתי בו באוטובוס, אבל שהדי במרומים שעשיתי זאת רק משום שהמינוי הוצע במחיר מגוחך, ומשום שקיוויתי שקריאת ה"טיים" תשפר את שליטתי הרופסת באנגלית, דבר שלצערי לא קרה.
בנוסף לסיבה האידיאולגית שבגללה לא השתמשתי בתיק מזוודה, היתה לכך גם סיבה מעשית. לא ראיתי כל טעם בסחיבת תיק מזוודה כבד, שתכונתו העיקרית היתה גרימת חבלות וסימנים כחולים בירך ומכות מכאיבות מאוד בפיקת הברך, אך ורק כדי לשנע תפוח עץ וסנדוויץ' ואולי גם ספר כיס או עתון.
לכן נשאתי תיק יד מלבני זול עשוי פלסטיק, עם רוכסן אחד למעלה ואחד בצד, שרכשתי במחיר מציאה בשוק הכרמל בתל אביב. בעל הדוכן שבו קניתי את התיק הסביר לי פעם שהתיקים מיוצרים בלבנון ומוברחים לארץ במיוחד בשבילו. אשוב ואדגיש שהשתמשתי בתיק הפלסטיק הצנוע הזה לא כדי להתריס כלפי אותם שהתהדרו בתיקי ג'יימס בונד מרשימים, בבחינת "היה שלומפר גאה ולא מסודר מתחזה", אלא אך ורק משום שהיה קל במשקלו ונוח לנשיאה.
כמובן שבאוירה נטולת התקינות הפוליטית של שנות השבעים פתח התיק הזה כר נרחב של הערות עוקצניות מצד חברי לעבודה שהשתייכו, ברובם, למחנה המסודרים. אבל בשנים שבהן הטרדות מכל סוג היו דבר מקובל, לא היתה בכך כל רבותא. בוודאי ובוודאי שלא היה בעקיצות אלה ואחרות כדי שאייחס לתיק חשיבות מעבר לתפקידו ככלי קיבול להובלת מטען אל העבודה וממנה, לולא גיליתי שהתיק החל לפתח אישיות וחיים משלו, ויתרה מזו, שהחל לנווט את חיי שלי בכוונים בלתי צפויים לחלוטין.
***
ביום קייץ חם ודביק אחד ירדתי לאזור של "סחורות המלחים" שבעיר התחתית כדי לקנות ארנק זול. הבעלים של הדוכן שבו קניתי את הארנק המבוקש הקפיד לתת לי חשבונית קטנה שהודפס עליה שם גרוזיני ארוך. כשהודיתי לו והתכוונתי להמשיך בדרכי, חייך אלי חיוך מלא חנופה ואמר, "כבר פתחתי תיק במע"מ".
לא הבנתי מדוע בחר לשתף דווקא אותי בידיעה הזו, ולכן השתדלתי להעלים את הבעת התימהון שללא ספק חשתי באותו רגע, ועניתי לו משהו בסיגנון "יפה מאוד, כל הכבוד", ובכך הנחתי שנסתיים הענין, אך לא כך היה.
זמן לא רב לאחר מכן עצרתי בקיוסק ברחוב הנביאים, כדי לקנות בקבוק של "משקה קל הדרים" שכונה אז, ללא כל הצדקה, "מיץ תפוזים". הבעלים הושיט לי את הבקבוק, נתן עודף משטר הלירה שקיבל ממני, ואז החל לפנות את הארגזים שנערמו בתוך הקיוסק וחסמו לחלוטין את הגישה לקופה הרושמת כדי לגשת אליה ולהקליד את המכירה.
בהדרגה התגבשה התופעה לכדי תבנית מוגדרת: במקומות רבים שבהם קניתי פריטים של מה בכך בסכומים פעוטים, הקפידו המוכרים, רובם ככולם עצמאים זעירים שבדרך כלל לא הכירו כלל במושגים "קבלה", "חשבונית" או "קופה רושמת", לגבות ממני מע"מ כחוק, לרשום את המכירה בקופותיהם ולתת לי קבלה כדין.
היה ברור שהסוחרים חוששים ממני, ולא נדרשה חוכמה מיוחדת כדי לייחס את מתן הקבלות לחששו של כל עצמאי בישראל מרשויות המס, אבל, עד כמה שדנתי בענין ביני לביני, לא הבנתי איזו תכונה מצאו בי אותם סוחרים שהטילה עליהם מורא כה גדול. בחנתי את עצמי בראי. לא אהבתי את אשר ראיתי, אבל לא מצאתי הבדל בוטה בין הפרצוף שניבט בי לבין פרצופו של כל נעבעך ממוצע. והרי איש מבין מיודעי הממושקפים-שמנמנים-רופסים מעולם לא קָבַל על יחס מיוחד מצידם של סוחרי חיפה ובוודאי שלא נחשד כסוכן של כוחות השחור. מה, אם כך, מצאו דווקא בי?
ואז, יום אחד, אמר לי שכני הקבוע לספסל האוטובוס, באותה ישירות חביבה שעדיין מאפיינת רבים מבני העם היושב בציון כשהם תוחבים את חטמם לענייניו של האחר: "דחילאק, אולי תחליף כבר את התיק המטומטם הזה שאתה נסחב אתו? אתה נראה בדיוק כמו פקיד של מס הכנסה".
פקיד של מס הכנסה? אני?
כמובן! כן! אני! התיק!
ניסיתי לשים את עצמי במקומו של אותו עצמאי קשה יום, שבשערי עסקו מופיע לקוח ממושקף, לבוש בבגדים שיצאו מן האופנה דורות קודם לכן, נועל סנדלים עם גרביים – אמנם רק בחדשי הקייץ – ונושא בידו תיק מיושן ומהוה, ואותו אורח בלתי קרוא מבקש לקנות פריט אחד ועוד זול במיוחד. מה הדבר הראשון שהיה עולה על דעתי?
וידאתי את נכונות ההשערה הזו זמן קצר לאחר מכן, כשנכנסתי לחנות של חמרי אריזה כדי לקנות בקבוקי פלסטיק אחדים. הבעלים, יהודי שומר מצוות שזקנו הלבן מטופח, כיפתו שחורה ועיניו מאירות וטובות, מדד אותי במבטו, ומיד ענה שאין לו סחורה כזאת. ובצדק גמור, מבחינתו. וכי מדוע היה עליו להסתכן? ואז החלטתי לעשות מעשה. שאפתי שאיפה עמוקה, ואמרתי: "אני יודע שאתה חושב שאני ממס הכנסה, אבל אני לא", וליוויתי את הטיעון באסמכתאות המתאימות.
האיש הציץ באסמכתאות, נרגע, חיטט באחת הערמות שבחנות וכהרף עיין שלף את המוצר שביקשתי.
איני יודע לאילו מחוזות אפלים היה התיק עלול להוביל אותי, עתה משנתוודעתי לכוחות המיוחדים שניחן בהם. שכרון כוח עלול להפוך על נקלה לחרב פיפיות. אבל סמוך לאחר מכן עקרתי לתקופת מה אל מעבר לים, ושם, על אף שהמשכתי להשתמש באותו תיק, תשו כוחותיו. אולי משום שבאותו מקום בעלי העסקים לא היו מודעים כלל לאפשרויות הטמונות במכירת טובין ללא מתן קבלות.
***
כמה וכמה שנים חלפו מאז. כיום לא יעז איש, החל בתלמידי הכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי ועד לבכירים בעולם העסקים, לשאת תיק יד. רובם יעדיפו תיקי גב מרובי רוכסנים וצמדנים ("וולקרו", בלע"ז) מניילון או מבד יוטה. גם תיקי המזוודה הופכים נדירים יותר, וכבר מזמן אינם משמשים סמל סטטוס. אני עצמי גיליתי שתיקי הנשיאה של מחשבים ניידים דומים באורח מפתיע לתיקים שהוברחו בשעתו מלבנון לשוק הכרמל ושזיכו אותי בשעתו בהערות שנונות מחברי לעבודה וביראת כבוד מצידם של בעלי העסקים בחיפה, ובתיק כזה אני משתמש עד עצם היום הזה.
נובמבר 2012
הערות:
1 למען הדיוק ההיסטורי יצויין כאן במאמר מוסגר, שכשנה לאחר שהצטרף אותו מסודר בה"א הידיעה לאוטובוס המסודרים, חל שינוי קיצוני בהופעתו. הוא החל להופיע כשהוא בלתי מגולח, בלתי מסורק ואפילו מקומט בלבושו, דהיינו, באורח בלתי מסודר בהחלט, ולאחר זמן קצר נעלם לחלוטין מנוף חיינו. הסיבה לכך וכל הקורות אותו לאחר מכן נותרו בגדר תעלומה עד עצם היום הזה, אבל, לו הייתי נדרש להסביר את השינוי שקרה, הייתי מהמר על כך שיד אישה היתה בדבר.