הרס"ל היה שתיין כבד. על כך העידו פרצופו הא­דום תמיד, צורת הדיבור המוזרה שלו, ביחוד בשעות הבוקר, וגם כמה עדים שראו אותו, באקראי, מקיא בקרן רחוב בעיר הסמוכה לבסיס שבו שירת. בעצם הוא החל את שירותו ­הצבאי כנהג, אבל הצליח להישאר בשירות קבע ולהתקדם עד לתפקיד של האחראי על הרכב באותה יחידה, וכשרס"ר המשמעת שקדם לו השתחרר מן הצבא, החליט מי שהחליט, אולי מטעמי חיסכון, למנות אותו למחליף.

בשנים ההן היתה שתיית אלכוהול נדירה מאוד בארצנו. בחנויות נמכרו אז בעיקר יינות מתוקים להחליא ששימשו לצרכי דת, או להרמת כוסית בנסיבות חגיגיות במיוחד. יין כתוסף לארוחה, דוגמת היינות ה"יבשים" וה"שולחניים" לסוגיהם, לא היה מוכר כלל. התזקיקים הכמעט יחידים היו מיני "ברנדי" מתוצרת הארץ שהיו ראויים בקושי למשתה אדם, דוגמת "ברנדי מדיצינל" הנורא שנועד, לכאורה, לשימוש רפואי. בודדים העזו לטעום מהם, ושיכורים של ממש כמעט שלא היו, למעט אמנים מסויימים שהתמכרו לטיפה המרה – עובדה שנשמרה בסוד והתגלתה רק שנים לאחר הסתלקותם.

אבל היה גוף מכובד אחד שקידש כבר אז את שתיית האלכוהול – חיל האוויר של מדינת ישראל.

מפקד חיל האוויר בימים ההם היה טייס מהולל שלמד לטוס בחיל האוויר הבריטי. ייתכן שהעריץ את המסורת הבריטית וייתכן שמטבעו חיבב את הטיפה המרה. מכל מקום, הוא מיסד את תופעת ההשתכרות כחלק מרכזי באירועים חגיגיים בחיל שעליו פיקד. פעם ניקריתי ליחידת הדרכה מסויימת בערב שבו נחוג סיומו של קורס קצינים יוקרתי, וזכיתי לראות את אחד מבוגרי הקורס, עלם חמודות כבן עשרים באותה העת, יושב, שיכור כלוט, על ריצפת הבטון של אוהל "הודי", ומנפץ אותה בשיטתיות בפטיש.

***

מפקד היחידה כינס את הצוות במשרדו, להרמת כוסית לרגל הפלת ה"מיג" הסורי מעל דמשק.

לא היו אלה הטייסים שהפילו את ה"מיג" וגם לא החמשים שטענו את תותחי ה"מיראז'" שהפיל את ה"מיג", אלא בסך הכל ג'ובניקים מן השורה ביחידת הבקרה שהפלת ה"מיג" קרתה בתחום שליטתה. אבל המפקד החליט שגם היחידה שפיקד עליה היתה שותפה להפלה. מוראל גבוה היה מאז ומעולם נושא מרכזי בצבא, בוודאי שבכל הנוגע לקידומם של המפקדים.

היה במשרד בקבוק יין מתוק-מבחיל, מאלה שהרבנות הצבאית חילקה לבסיסי צה"ל לצורך "קידוש". את היין הזה מזגו לכוסות נייר, וכל המוזמנים עמדו לאורך קירות המשרד והקשיבו לנאום המפקד.

המפקד מצמץ בעיניו – הוא תמיד מיצמץ בעיניו, ולפרקים גם נפח בחטמו וגירד באחוריו – אחז בכוס, דיבר מה שדיבר על טייסינו האמיצים והמיומנים ועל המשימה החשובה של הגנת שמי המולדת. הוא לא חסך בשבחים לכל חיילי היחידה על תרומתם, ויהיה שיעורה אשר יהיה, ואיחל לכולם שיזכו להשתתף בעוד הרבה טיקסי הפלה כאלה.

***

הגיעה שעתו של מסמר האירוע. המפקד הזמין את רס"ל המשמעת, אותו אלכוהוליסט מקיאן, והושיט לו כוס. לא גביע יין ולא כוסית נייר קטנה, אלא כוס זכוכית, שבדרך כלל שימשה לשתיית תה או קפה; כוס בנפח של מאתיים סנטימטרים מעוקבים; חמישית הליטר. המפקד הצביע על בקבוק ברנדי "777", שבאותם ימים כונה בטעות "קוניאק", שהיה מונח על שולחן התיקרובת, והזמין את הרס"ל למזוג לעצמו מנה.

הרס"ר נטל את הבקבוק, מילא את הכוס – מאתיים סנטימטרים מעוקבים – עד שפתה, ולגם אותה באחת. אז פלט גניחה שנשמעה כמו "ברררררר", מחה את שפתיו, ופתח בנאום המרכזי של הערב, שכלל רמזים עבים על מערכות סודיות ביותר שהותקנו באותו בסיס בשבועות שלפני האירוע, ושמרבית המשרתים במקום, ובוודאי רס"ל המשמעת, לא היו אמורים לדעת עליהן דבר. הנאום כלל גם פירוט מדוקדק של חייהם הרומנטיים של מספר אנשי מפתח באותו בסיס, חיים רומנטיים שהתנהלו בחשכת הליל ב"נוף" – כך קראו לאיזור מסויים ליד מדרון הגבעה שהבסיס ניצב עליה – ושאותו מציצן נראה משוטט בו כמעט מדי ערב. המפקד נראה מרוצה מאוד. קצינים צעירים אחדים התפקעו מצחוק. האחרים הסתכלו במחזה בתערובת של סקרנות וגועל.

***

באותו בסיס שירתו גם כלבי שמירה, שהיו קשורים ליתדות שהיו מעוגנים בקרקע ליד הגדר. יום אחד עסק עובד הרס"ר ירוחם בסיוד גזעי העצים הסמוכים, והכלב שצפה בו לא היה מרוצה מכך ונבח. בערה חמתו של ירוחם, והוא הצליף פעם ועוד פעם במברשת הסיידים שבידו וריסס את הכלב בסיד. לכשבא הכלבן – בחור רזה שהרבה לשיר שירים נוגים בקול שדמה להפליא לקולה של שושנה דמארי – לטפל בכלבים, לא הצליח לזהות את הכלב; עד כדי כך, שרץ אל ממונהו, הרס"ל, והודיע לו ש"החליפו לנו את הכלב". הרס"ל ערך בירור מקיף, איתר את הפושע, ו"דפק לו תלונה" שכותרתה היתה: "הנ"ל סייד הכלב השימרה" (כך במקור). לאחר מכן קרא לירוחם ושפך עליו אש וגפרית. משסיים את נאומו הגיב ירוחם בקצרה, תגובה שגרמה לרס"ל לכתוב תלונה נוספת שהפעם כותרתה היתה: "הנ"ל אמר תמצוץ לי". ואם בכך לא די, הוסיף ירוחם חטא על פשע ונכנס ל"חדר התרבות" של היחידה בשעה שהיתה אסורה לפי התקנות, דבר שגרר תלונה שלישית רצופה באותו שבוע ממש.

מפקד היחידה שפט את העבריין. את שתי התלונות הראשונות ביטל בנימוק שהיו "תלונות מצחיקות". אבל על הפשע העיקרי, הכניסה לחדר התרבות, דן את ירוחם האומלל לשלושים וחמישה ימי מחבוש ולסילוק מן היחידה, אולי כדי לחסוך מן הרס"ל את הטירחה שבכתיבת תלונות או שבכתיבה בכלל.

***

היו מספר יחידות, פזורות ברחבי הארץ, שעסקו באותו מגזר פעילויות, ושכינויין הקיבוצי היה "המערך".

אחת לשנה נערך בדרומית שבהן "יום המערך". נציגים מכל היחידות נאספו שם, והתחרו אלה באלה בהעלאת מופעים שכללו קטעי שירה ומערכונים מתוצרת בית; משהו בסיגנון וברמה של המסכתות שנהגו בקיבוצים או בכיתות הגבוהות של בתי הספר היסודיים של אז. לחניהם של השירים נלקחו מן הלהיטים הפופולריים של התקופה. המערכונים ותמלילי השירים חוברו על ידי היוצרים המקומיים ונושאיהם היו ההווי ביחידה שביצעה אותם, ועקיצות שנונות ככל האפשר כלפי היחידות האחרות. מפקד החיל ובכירי קציניו כיבדו את הערב בנוכחותם, ובסיומו הכריזו על היחידה המנצחת בתחרות.

זכיה בתחרות הצביעה על "מורל גבוה" ביחידה, דבר שכאמור תרם רבות לסיכויי הקידום של מפקדה. לכן השקיעו כל היחידות המעורבות, בהוראת מפקדיהן, מאמצים רבים בהכנות לקראת "יום המערך". כל מי שידע לנגן, לחרוז, לשיר, לרקוד ו"להצחיק" שוחרר מכל חובותיו הצבאיות – תורנויות, משמרות ושמירות – והעביר את ימיו בחזרות. גם אלה שניחנו בכישורי תפירה – בימים ההם היו אלה בעיקר בנות – שוחררו מעבודתן כדי לתפור תלבושות ותפאורות. בישי הגדא נטולי הכישורים האמנותיים מילאו את מקומם של האמנים בפעילות המבצעית, על חשבון זמן המנוחה והחופשות שבימים כתיקונם היו זכאים להם.

***

בסיפרו של ג'יימס ג'ונס, "מעתה ועד עולם", מתואר ההווי ביחידה של חיל הרגלים האמריקני שמפקדה, קצין קבע מושחת עד היסוד, הציב בעדיפות עליונה את נבחרת האיגרוף של היחידה, והתעלל בחייל בעל כישורי איגרוף שסירב לקחת חלק בתחרויות, ושכל שרצה היה לשרת כלוחם מן השורה. אמנם בסופו של הסרט המצויין שנעשה לפי הספר הועמד הקצין המושחת לדין על כל שעולל וסולק מן הצבא, אבל בסיפור המקורי דווקא התרשם הגנרל הממונה מאוד מהצלחתה של נבחרת האיגרוף של אותה יחידה, והבהיר ל"קפטן" המושחת שעתיד מזהיר מובטח לו בהמשך שירותו.

***

כשהגיע היום הגדול הוסעו כוכבי המופע, תלבושותיו ותפאורותיו, במשאית של היחידה אל היחידה הדרומית, כדי להתארגן לקראת ההופעה. מאוחר יותר חזרה המשאית כדי להסיע דרומה את בני המזל שאמנם לא השתתפו במופע עצמו, אבל היו פנויים מתורנות באותו ערב, וזאת כדי לעודד את הנבחרת המקומית.  היה זה יומו הגדול של פיני הנהג, שנסע עד לשעות הערב שלוש פעמים ליחידה הדרומית, מרחק של למעלה ממאה קילומטרים בכל כיוון. נכון שחוקי הצבא הטילו מגבלות מסויימות על מספר שעות הנהיגה הרצופות המותרות לאורך יממה, וגם נכתב משהו במקום כלשהו על משך מנוחת החובה ביניהן, אבל פיני הנהג לא מחה, וממונהו, הרס"ל אדום האף, לא ראה כל סיבה למנוע ממנו מלנהוג עשר – או אולי שתים עשרה – שעות רצופות באותו יום.

הערב היה עליז ושמח, המופעים היו ססגוניים מאוד ואפילו משעשעים במידת מה. על הכישרון הבינוני למדי של המבצעים כיסו הטמפרמנט ורוח הנעורים. מפקד החייל ואנשי שלומו ניראו מרוצים ביותר, ושיאו של הערב הגיע כשהיחידה שלנו זכתה במקום הראשון. מפקד היחידה שמר על איפוק, אבל מיצמץ, נפח בחטמו וגירד באחוריו במידה רבה בהרבה אפילו מן המקובל אצלו, דבר שהצביע על ריגוש מסויים שחש.

***

החגיגה הסתיימה בשעות הערב המאוחרות. צוות הכוכבים המנצח עלה על משאית שנשלחה במיוחד כדי להחזיר אותו לבסיס, והמשאית של פיני אספה את כל האחרים, אותם חסרי כישורים שהוסעו למופע כצופים.

השעה המאוחרת ואולי גם ההתרגשות וחדוות הניצחון עשו את שלהם, ורוב נוסעי המשאית נרדמו להם מאחור. כנראה שסבב ההיסעים הרביעי באותו היום, ועוד בשעת לילה מאוחרת, היה מעבר לכוחותיו של פיני הנהג, משום שבערך בחצי הדרך נרדם גם הוא תוך כדי נהיגה. ההשכמה הבלתי צפוייה הגיעה כשהמשאית החלה לנטות על צידה והתהפכה בחבטה. היושבים באחורי המשאית התעופפו כולם באוויר. שאגות ויללות נשמעו מכל עבר, ואז המשיכה המשאית והתהפכה שוב, והפעם נותרה מונחת על הגג הסימלי של ה"ארגז" שבו היו הנוסעים. ריח חזק של בנזין שדלף נישא באוויר.

חייל אחד שבר את רגלו, חיילת שהיתה מעורערת קלות כבר לפני התאונה ספגה חבטה בראשה, ירדה סופית מן הפסים ושוחררה מן הצבא. כל האחרים יצאו בחבלות קלות עד בינוניות. בדרך נס לא פרצה אש, וקורות המתכת הדקות שעליהן נמתח כיסוי הברזנט של ה"ארגז" הצליחו לשאת את משקלה של המשאית ההפוכה, ובכך למנוע הרג רב.

***

בימים ההם נידונה כל עבירת תנועה שהיא, שלא לדבר על תאונת דרכים של ממש, בבית דין צבאי, וברוב המכריע של המקרים נידונו העבריינים לתקופות מאסר ממושכות. על כן קרא הרס"ל לנפגעי התאונה למשרדו, ותידרך אותם, אחד אחד, בכל שהיה מותר להם לומר בעדותם במשטרה הצבאית, ובעיקר במה שאסור לומר, וזאת כדי להוציא את פיני הנהג, ואולי גם את הממונים עליו, בזול ככל האפשר. מסתבר שהתידרוך היה מוצלח, כי פיני הנהג נידון לארבעים וחמישה ימי מחבוש בלבד, והרס"ל, מפקדו הישיר של פיני, וכמוהו גם מפקד היחידה, יצאו ללא רבב מן החקירה, ובכך הסתיימה הפרשה.

***

מפקד היחידה המשיך למצמץ בעיניו, לנפוח בחטמו ולגרד באחוריו כל הדרך עד לדרגת אלוף משנה. אחר כך השתחרר מן הצבא ומונה לתפקיד בכיר במערך התעופה האזרחית. רס"ל המשמעת והרכב המשיך לשתות לשוכרה ולשרת בצבא הקבע. הוא קודם לדרגת רס"ר מלא, הופקד על המשמעת בבסיס גדול ומכובד, ואפילו צבר מספר "כוכבים" לדרגתו לפני שהאלכוהול ואולי מיני מחלות אחרות שטיפוסים מסוגו נטו ללקות בהן סיימו את חייו בטרם עת.

***

ואם נדמה למאן דהוא שהיה משהו לא תקין בכך שחיילים שחוייבו בגיוס כדי להגן על העם והמולדת העבירו את ימיהם בשירה ובחריזה ובריקודים כדי לקדם את מפקדיהם, ושנהג צבאי הורשה וייתכן שאף הונחה על ידי מפקדו לנהוג עד אפיסת כוחותיו, ושמפקדים בצה"ל תידרכו את פקודיהם כיצד לשקר בחקירת מצ"ח, ושאלכוהוליסט חולני שירת שנים רבות בתפקיד בכיר בצבא הקבע, יטרח ויקרא אותו מאן דהוא את "מעתה ועד עולם", ואולי יתנחם בכך שכבר בשנות השישים היה יסוד לקביעה שלפחות בתחומים מסויימים "אמריקה כבר כאן".

יוני 2016