…אז יש עוד משהו שאתה חושב שהוא מספיק מעניין כדי שאספר לך עליו?
בטח! הנסיעה ההיא לסופרמרקט ומה שקרה בדרך.
זה באמת לא סיפור! הסיבה היחידה שמצדיקה לספר אותו היא שאולי מישהו ישמע את זה וייתן לחבר'ה האלה העלאת שכר שכל כך מגיעה להם.
סיבה מספקת בהחלט!
טוב, שיהיה…
***
בוקר אחד, לפני חצי שנה, בערך, נסעתי לסופרמרקט. תוך כדי נהיגה היתה לי תחושה מוזרה בבטן. משהו מהסוג של "אכלתי יותר מדי" מלווה בצורך לגהק, אבל בלי תוצאות.
הדרך לסופרמרקט עברה, במקרה, ליד סניף קופת החולים. לא הרגשתי מי-יודע-מה רע, אבל החלטתי, ביני לביני, שאם יהיה מקום חניה ליד הסניף, אחנה, ואם רופאת המשפחה תהיה פנויה ולא יהיה תור, אכנס אליה. אחרת לא אחכה שם. קריטריון הגיוני, נכון?
היה מקום חניה. חניתי. עליתי לקומה השניה שבה נמצא משרדה של הרופאה. לא היה תור, ולכן נכנסתי לרופאה. תיארתי לה את מה שהרגשתי. היא ערכה את הבדיקות השגרתיות של לחץ דם ודופק, הסתכלה בציפרניים, הקשיבה לריאות וכל השאר, ואז אמרה לי ש"אתה נראה לי בריא. אני לא מוצאת שום דבר, אבל הפרצוף שלך לא מוצא חן בעיני, לכן תלך כעת ל׳קפלן׳ למיון."
אמנם ידעתי שהפרצוף שלי לא הכי-הכי, אבל בגלל הפרצוף ללכת למיון?
כמובן שנסעתי כמו ילד טוב למיון ב"קפלן", עם המכתב של הרופאה. לאחר כמה דקות ניגשה אלי רופאה צעירה ויפה מאוד, ונחש מה היא אמרה לי? נכון. גם בעיניה הפרצוף שלי לא מצא חן. זה כבר התחיל להישמע כמו עלבון אישי, אבל אחרי ההערה הכללית על הפרצוף אמרה לי הרופאה היפה, ש"מלבד זה אתה בריא, אבל אני שולחת אותך לפנימית ב'". שאלתי: "אישפוז?", והיא אמרה "כן, עד שנדע מה יש לך".
הלכתי לפנימית ב'. נתנו לי פיג'מה ומיטה, וישבתי שם כל היום. מדי פעם בא מישהו ובדק משהו. מדדו לחץ דם, עשו EKG, לקחו דם… בקיצור, כל הדברים הסטנדרטיים, אבל אף אחד לא אמר לי מה בעצם הם רוצים ממני.
בערב היו חילופי משמרות של הצוות, ואז שמעתי את האחות שסיימה את המשמרת אומרת לאחות שמגיעה ש"זה כאן, במיטה הזאת, שמו יהודה, ומחר בבוקר יש לו צינתור". כך נודע לי שמתכוונים לעשות לי צינתור לב. אבל עדיין לא הבנתי למה. חשבתי שעושים את זה רק כדי להביט, אולי כדי להיות בטוחים שאין איזו שהיא בעיה רצינית.
בבוקר הסיעו אותי במיטה לחדר הניתוח. הרדימו את אזור המפשעה, והחדירו דרכו את הצנתר – צינור ארוך שבקצהו גשש. שכבתי על הגב וראיתי הכל על הצג, ורק אז תפסתי פתאום, שזה לא שיעור באנטומיה בטלויזיה הלימודית, אלא הלב שלי.
אחרי שהצנתר הגיע ללב, החל הגשש לפלוט ענן של חומר ניגוד שבולע את קרני הרנטגן – ככל הנראה יוד. ראיתי על הצג ענן שחור מתקדם בתוך הצינור ופתאום נעצר, ושמעתי את הרופא אומר למי שעמד לידו "אתה רואה? פה זה סתום". אחר כך נמלכו השניים בשאלה "איזה גודל סְטֶנְט נכניס לו", וכשהגיעו להחלטה, הביא העוזר את הסטנט, וראיתי על הצג מקל שחור מתחלק בתוך הלב שלי, מגיע למקום הסתימה ומתנפח קצת, ואז הצינור של הצנתר החליק החוצה ויצא מן הלב.
שמו לי פלסטר על נקודת הכניסה למפשעה, והרופא אמר לי: "ראית? החסימה הזו היא כאב הבטן שנדמה היה לך שיש לך".
***
כבר בערב הראשון ב"קפלן" ידעתי, שאם אטלפן למשפחה שלי, הם יגיעו בהמוניהם ויעשו לי משמר כבוד למיטת המת או משהו כזה. היה לי טלפון נייד, ובאותו הערב טילפנתי אליהם, שאלתי מה נשמע ומה שלום הילדים, אבל לא סיפרתי להם מאיפה אני מטלפן. הרי זה היופי של הטלפון הנייד. הם לא יודעים מאיפה אתה מדבר!
הבעיה היתה, שמאוחר יותר באותו ערב התקשרה אלי מישהי מהמחלקה בנחל שורק ושאלה אם אני בא מחר לעבודה – אני מתנדב, כפנסיונר, בספריית ההשאלה של ממ"ג. עניתי לה שאני לא בא, כי אני מאושפז ב"קפלן" ולמחרת מצנתרים לי את הלב. זו היתה טעות רצינית מצדי, כי בדיעבד הסתבר שהיא טילפנה לילדים וסיפרה להם. ייתכן שהיא הבינה שלא סיפרתי על כך לאיש ולכן צריך לדבר במקומי, או שאולי החבר'ה שלי חשדו במשהו כבר מההתחלה והם אלה שביקשו ממנה לטלפן אלי ולגשש מה קורה. מכל מקום, למחרת הופיעו שלושתם בבית החולים, והזהירו אותי של אעז לעשות להם תרגיל כזה עוד פעם…
בערב, יום אחרי הצינתור, בא בריון ענק, תפס את הפלסטר שהיה צמוד לרגלייים, והוריד אותו במשיכה כזאת שצרחתי מכאב. זו היתה הפעם היחידה שמשהו כאב לי במהלך כל הסיפור. ותאר לך שיש נשים שעושות בדיוק את זה פעם בחודש מרצונן החופשי, כדי להרחיק שערות מהרגליים!
***
למחרת שיחררו אותי. נהגתי הביתה, ובדרך עצרתי בסופרמרקט – באיחור של שלושה ימים פחות שלוש שעות.
וכמו שאמרתי לך בהתחלה, הסיבה היחידה שטרחתי לספר לך את כל הסיפור היא, שאולי מישהו ישמע אותו, וייתן לרופאים את העלאת השכר שכל כך מגיעה להם…
מאי 2018