אז איפה היינו? אה, כן. בתחילת אלף תשע מאות ארבעים ושבע הגעתי לשדות ים כדי להשתתף בקורס מספר שמונה של הפלי"ם.
הקורס נמשך שלושה חודשים. למדנו קצת קפ"פ, קצת ניווט ובעיקר איך להשיט סירות. בסוף הקורס, כשהמפקדים שלנו החליטו שאנחנו כבר יודעים לחתור ולהרים מפרשים, הפלגנו למשט של כמה ימים בסירות כבדות של שישה עד שמונה חותרים. בכל סירה היו גם שני תרנים, אבל כשלא היתה רוח חתרנו כל הזמן. הרי כבר הרומאים חתרו מרומא עד תל אביב. הפלגנו דרומה עד רפיח, מרפיח צפונה עד ראש הנקרה וחזרנו לשדות ים.
הייתי די טוב בניווט, וכשהסתיים הקורס קיויתי שישלחו אותי לקורס חובלים שהתקיים אז בטכניון, אבל זה לא קרה. אולי מפני שלא הייתי שייך ל"מקורבים". במקום זה נשלחתי לקורס אלחוט. בפלמ"ח קראו לאלחוטאים ימיים "גדעונים", ובדרך כלל שלחו אותם לחו"ל להביא מעפילים. הקורס היה ברחוב בארי בתל אביב, ב”בית הספר לפעילי ההסתדרות", שהיה אז הבנין היחיד ברחוב, ושם פגשתי, באחת השבתות, את הדודה שלנו, אסתר. אתי היתה אז ב"הגנה", ובמסגרת זו היתה מתייצבת אחת לחודש לתורנות באותו מבנה כדי לצפות על הכפר העויין סומייל, וכך יצא שהיא שמרה עלי כדי שלא יבואו משם להרוג אותי. איך הגיבו החברים בקורס על כך שדווקא הדודה שלי שמרה עלי? אתי היתה אז בת פחות משלושים ונראתה טוב מאוד, ומהקריצות של החבר'ה היה ברור שהם לא קנו את סיפור ה"דודה" והיו בטוחים שבעצם היא החברה הסודית שלי.
הדודה אסתר במדי המשטרה הבריטית, תחילת שנות ה-40
***
אחרי שהקורס נגמר השתתפתי פעמיים בהורדת מעפילים. בפעם הראשונה זו היתה אוניית המעפילים "עליה" שעלתה על החוף בנהריה. כל הכבוד לבנות נהריה, שיצאו בערב ההוא לבתי הקפה כדי לרקוד עם החיילים הבריטיים או לפתות אותם בדרכים אחרות, ולכן לא היה אף חייל בריטי על החוף, והמעפילים ירדו בלי להיתפס. כמובן שהתכוננו לשאת את עמנו עלי שכם, כמו בשיר של אלתרמן1, אבל המיים ליד האוניה הגיעו בסך הכל עד החזה, והמעפילים קפצו למיים והלכו בעצמם לחוף. לנו נותר רק לפזר אותם בקיבוצים.
הפעם השניה היתה אפילו פחות הירואית. הודיעו לנו שהפעם אונית המעפילים – "הפורצים" – תגיע לחוף תל אביב ואנחנו נוריד את המעפילים לחוף בסירות. שאלנו שלוש סירות מ"צופי הים". היה משעשע לראות באיזו הערצה הילדים הטובים האלה הסתכלו עלינו. הפלגנו מהמעגן בירקון. כשעברנו תחת גשר רידינג השומרים ירו עלינו, אבל לא פגעו. יצאנו לים וחתרנו עד חוף טרומפלדור שאליו היתה אמורה להגיע האוניה, אבל האוניה הקדימה אותנו ונקשרה לצינור הביוב המפורסם, והמעפילים הלכו עליו ברגל אל החוף ונבלעו בין תושבי תל אביב כשאנחנו, גיבורי הפלי"ם, מביטים עליהם מהצד.
ובינתיים הרי היתה החלטת כ"ט בנובמבר, וכבר למחרת התחילו פעולות האיבה עם הערבים המקומיים ולכן, כמה ימים אחרי סיפור "הפורצים", כלומר בתחילת דצמבר אלף תשע מאות ארבעים ושבע, שלחו אותי לחלוצה, במסגרת חטיבת הנגב של הפלמ"ח.
***
קיבוץ חלוצה הוקם שבועות אחדים לפני שירדתי לנגב. לילה אחד ירה מישהו כמה יריות על היישוב. המ"ם מ"ם הורה לאלחוטאי להתקשר למפקדת הגדוד השמיני בצאלים ולבקש תגבורת. האלחוטאי התקשר, והתשובה שקיבל מהם היתה שהם ישלחו תגבורת כשיוכלו. כשהמ"ם מ"ם שמע את התשובה הוא צרח על האלחוטאי שידרוש תגבורת מיד. האלחוטאי נבהל, ושידר, ברוח המפקד, ש"אם לא תגיע תגבורת מיד, אנחנו אבודים".
המילה "אבודים" חוללה פניקה בכל הארץ. גלילי נאם באסיפה של הקיבוץ המאוחד וקיבל את ההודעה תוך כדי נאום, ואז אמר ש"חלוצה נפלה, אבל שבע תקומנה". כשבבוקר הגיעה התגבורת ואנשיה שאלו מה קרה ואיפה ההרוגים, ענו להם ש"בסך הכל שמענו כמה יריות בלילה מרחוק". כעונש, העיפו את האלחוטאי, שבסך הכל מילא את פקודת המ"ם מ"ם, ושלחו אותי לחלוצה במקומו. הייתי שם שלושה חודשים, ואז הציבו אותי כאלחוטאי במפקדת הגדוד השמיני של חטיבת הנגב, בצאלים.
***
ביר עסלוג' היתה המוצב המצרי הראשון שנכבש, יום לפני ההפוגה הראשונה , על ידי הגדוד השמיני של הפלמ"ח. לפני הפעולה התקשרתי בטלפון השדה למג"ד ואמרתי לו שגם לי מגיע להשתתף במבצע. המג"ד ענה לי שאם אשתמש עוד פעם אחת ברשת הקשר לשיחות פרטיות הוא יעניש אותי, ובנוסף ציין שלא איכפת לו אם אלך ואתלה את עצמי עם כל האלחוטאים האחרים. אבל בכל זאת, אולי בתור פיצוי, שלח אותי לביר עסלוג' שעה לאחר שנכבשה, כדי להקים שם תחנת אלחוט.
אחרי שבועות אחדים בביר עסלוג' החזירו אותי לצאלים, ובאוגוסט אלף תשע מאות ארבעים ושמונה גילה מישהו שמאז דצמבר לא קיבלתי אף יום חופש, ואז שלחו אותי לתל אביב לחופשה.
***
הנגב היה מכותר על ידי הכוחות המצריים, ולכן נסעתי לאורך קו צינור המיים מצאלים, דרך דורות, לשדה התעופה של רוחמה, ומשם בדקוטה לשדה דב. בשדה דב ראיתי בפעם הראשונה שוטר ישראלי, והייתי צריך להתרגל לרעיון שאלה שוטרים "משלנו" ושאין צורך לרוץ ולהתחבא כשרואים אותם. הרי בפעם הקודמת שבה ראיתי שוטרים הם היו, עדיין, השוטרים הבריטיים של משטרת המנדט.
אחרי יומיים פניתי למטה חיל הקשר ברמת גן. המפקד היה יאן, שאחרי שקיבל ממני דיווח, וכשהסתבר לו שאינני יודע איך מדברים בקשר בשפת אנוש אלא רק במורס, שלח אותי – שוב – לבית הספר לפעילי ההסתדרות לקורס אלחוט דיבור, והפעם כבר במסגרת צה"ל. כמובן שאיש לא טרח להודיע למפקדת הגדוד השמיני שבמקום לחזור מן החופשה נשלחתי לקורס, ולכן, מבחינתם, הפכתי, בשנה וחצי שלאחר מכן, ל"נעדר".
יום אחד, לקראת סיום הקורס, קראו לי למשרד והודיעו לי ש"ביום חמישי אתה צריך להיות בחיפה בדרך המלכים2 מספר זה וזה, קומה זו וזו". למה? כדי לנסוע בשבוע הבא לחו"ל כאלחוטאי באוניות שמביאות עולים ונשק ותחמושת לצה"ל. כך שבאוקטובר אלף תשע מאות ארבעים ושמונה, אחרי שמונה חודשים בחטיבת הנגב, חופשה קצרה בתל אביב וקורס באלחוט דיבור, מצאתי את עצמי שוב בים. עלינו על ספינת עץ של חמש מאות טון עם שלושה תרנים ומנוע דיזל של מאתיים כוחות סוס – משהו כמו מכונית אמריקאית ממוצעת – והפלגנו, ריקים, לכיוון מרסיי כדי להביא משם עולים. אבל אותי הורידו בנאפולי, כי באמצע הדרך התברר שבתחנה בנאפולי היה נחוץ אלחוטאי.
בנאפולי לימדו אותי קצת חכמת חיים – בעיקר איך להיזהר מנוכלים; ובאיטליה שאחרי מלחמת העולם השניה היו הרבה נוכלים מכל הסוגים. היו כאלה שניסו לבקש "טובה" כספית מטעמי חירום כביכול, או שניסו למכור מוצרים מזוייפים מכל הסוגים, ועוד מיליון טריקים. והכי יפה היה, שכמעט כל האיטלקים שעזרו לנו בנושאי העליה היו פשיסטים, כי בגלל ההסטוריה שלהם הם לא יכלו למצוא עבודה במקומות אחרים, וכולם היו נורא נחמדים…
***
לא הכרתי את דן בן אמוץ בבן שמן, כי הוא היה מבוגר ממני וסיים את הלימודים לפני שאני התחלתי. שמעתי עליו שם רק פעם אחת, כשמישהו בשם יוז'ו שלמד בכיתה גבוהה יותר סיפר שראה אותו מבקר בבית הספר ואמר לו "שלום מוסיה", ומוסיה תהילימזָאגער ענה לו "שמי לא מוסיה. שמי דן בן אמוץ", ואז אמר לו יוז'ו "סליחה, דן, בילבלתי אותך עם איזה אידיוט שלמד פה פעם". דן בן אמוץ עצמו תירץ את החלפת שמו ה"גלותי" ב"סיבות של סודיוּת ופטריוטיוּת".
אבל כשאני פגשתי אותו – בנאפולי – הוא היה מלווה עולים. מה עשה "מלווה עולים"? פחות או יותר הודיע לעולים מתי לאכול ומתי לישון. בהתחלה הג'וב הזה היה של הפלי"ם, אבל מכיוון שהתפקיד היה מספיק פשוט, כל אחד חשב שהוא יכול למלא אותו, ומכיוון שכולם רצו לנסוע לחו"ל, נתנו אותו, מאוחר יותר, כבונוס לכל מיני פונקציונרים ומפא"יניקים ותיקים.
***
עדה סרני היתה אשה מרשימה. גם היא הגיעה מהארץ לאיטליה כדי לסייע בעליה ב' ואחר כך בעליה הליגאלית. היא היתה בת למשפחה אריסטוקרטית איטלקית, דיברה איטלקית יותר טוב מדאנטה והיתה מקושרת לכל רשויות השלטון באיטליה. כשמישהו מפעילי העליה הסתבך עם הרשויות מסיבה כלשהיא, בדרך כלל בגלל בעיה ב"ניירות", הנוהל היה להתקשר אל עדה, ועדה היתה מרימה טלפון למפקד המשטרה של רומא, ותוך דקה העניין היה מוסדר. שיתוף הפעולה הזה מצד האיטלקים נבע מקשריה הטובים של עדה עם צמרת השלטון האיטלקי, אבל גם מכך שהאיטלקים הרגישו, אפילו אחרי שהמנדט הבריטי בארץ ישראל הסתיים, שעל ידי סיוע למעפילים ולעולים הם דופקים את האנגלים – הנבלות האלה שהפציצו אותם, כדבריהם.
יום אחד, כשביקרתי במשרד שלנו ברומא, שמעתי מישהו מדווח לאחראי על המשרד – בחור בשם אבי – ש"דן בן אמוץ נתפס בגלל ניירות על ידי המשטרה". אבי, במקום לפנות מיד, כמקובל, אל עדה כדי שתשחרר אותו, שאל "הוא כבר יושב?", וכשנענה בחיוב אמר "שישב קצת", וחיכה כמה ימים לפני שטילפן לעדה סרני כדי שתשחרר אותו. למה? אולי מפני שגם ברומא דן בן אמוץ חולל מהומות והתבלט יותר מדי. בין השאר נהג ללכת ברחוב עם סמל הפלמ"ח על החולצה ועניבה הפוכה שירדה על הגב, כנראה כדי להראות, כבר אז, שהוא בוהמי ונון קומפומיסט, ואבי קיווה – לשווא, כמובן – ש"ישיבה" של כמה ימים בכלא תרגיע אותו קצת.
***
אחרי כמה שבועות בנאפולי שלחו אותי לתחנת החוף במרסיי, ושם ביליתי שלושה חודשים. הצרפתים ידעו שהתחנה לא ליגאלית, ומכיוון שגם הם לא סבלו את האנגלים, גם הם שמחו לעזור לנו. התפקיד של התחנה היה לשמור על קשר עם האוניות שבים, ולדווח לארץ על הפעילויות השוטפות של הצטיידות והכנות אחרות להפלגות.
אבל לתחנה היה גם תפקיד מסווג. באותה תקופה הקימו את "הקבוצה של יוחאי בן נון" – קבוצה שהתמחתה בחבלה ימית ושאחר כך הפכה ל"שייטת 13". בתחנה ישבו שני נציגים של הקבוצה, וכשהגיע אליהם מידע, באמצעות קשרים, חברים או שיחוד פקידים, שאוניה שנושאת מטען צבאי עומדת להפליג למצרים או לסוריה, הם ביקשו שנתקשר לירושלים כדי לבקש אישור לבצע בה חבלה. הבעיה היתה, שלאף אחד מן הממונים בארץ לא היה אומץ לומר "לא", ובוודאי שלא היה להם אומץ לומר "כן"; ולכן השיטה שנקטו בה היתה לחכות עד שאוניית האוייב הפליגה, ורק אז לאשר את ביצוע החבלה, בידיעה שאז כבר יהיה מאוחר מדי. כך שאין חדש תחת השמש, והשיטה הזאת של התחמקות מאחריות היתה בשימוש מבצעי מלא כבר אז.
***
אחרי שלושה חודשים במרסיי התחלתי להפליג באונית עולים בשם "תיאודור הרצל" ושם היכרתי את חנה, האחות. נסענו הלוך ושוב בקו מרסיי-חיפה מספר פעמים, ובפעם השלישית האוניה היתה זקוקה למספר ימי תיקונים. ניצלתי את הזמן כדי לבקר בניס שבחוף התכלת. אמרו לי שגם האחות רוצה לבקר בניס, אז לקחתי אותה איתי, ונשארנו יחד חמישים שנה.
***
ההפלגות האחרונות שלי היו באמצע שנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע, גם כן על ה"תיאודור הרצל", לטריפולי שבלוב. האנגלים והאמריקאים ששלטו בלוב אחרי מלחמת העולם הבטיחו למלך אידריס עצמאות, ולכן היה היה צריך לפנות לפני כן את היהודים, כי היה חשש רציני לגורלם אם יישארו.
בשתי ההפלגות הראשונות הכל עבר בשקט, ירדנו מהאוניה, ואפילו הלכתי לקנות אצל איזה יהודי ברחוב הראשי של טריפולי עט נובע – "פארקר 51" – שאבא שלך "הזמין" אצלי. אבל בהפלגה השלישית והאחרונה כבר עמדו על הרציף עשרות צעירים שרגמו אותנו באבנים וצעקו "יאהוד".
ה"פארקר 51" שיהודה קנה בטריפולי בשנת 1949 (הצילום: משנת 2017)
אחרי ההפלגות לטריפולי, בסוף אלף תשע מאות ארבעים ותשע, ירדנו סופית מהאוניה; ואז נודע לנו שמשרד התחבורה פותח קורס לקציני ים מורשים, עם רשיון בין לאומי. אחד החברים – נחום מונדרר – שהיה בשעתו ב"רשימת שינדלר", ואחרי מלחמת העולם היה אלחוטאי ועבד על הרבה אוניות שהביאו מעפילים, הלך למנכ"ל "צים", ואמר לו שמשנת אלף תשע מאות ארבעים ושש אנחנו עובדים כקציני רדיו דה פאקטו, וכעת אנחנו רוצים לקבל אישור שאנחנו בעלי מקצוע ואז נמשיך לעבוד אצלו. הרעיון מצא חן בעיני המנכ"ל, והוא אפילו הסכים לשלם לנו משכורות של קדטים במשך שלושת החודשים של הקורס.
בינואר אלף תשע מאות וחמישים שלחו אותי להשתחרר מהצבא. בתל השומר כולם הצדיעו לי, כי הייתי במדים של צי הסוחר וכנראה שחשבו שאני איזשהו גנרל. בתיק האישי מצאו שאני "נעדר בקרבות הנגב" – הרי אף אחד לא סיפר להם שלא חזרתי מהחופשה באוגוסט אלף תשע מאות ארבעים ושמונה כי "חטפו" אותי בחזרה לפלי"ם, אבל תיקנו את העניין בלי בעיות. חוץ מזה התברר לי שכבר שנה וחצי הייתי סמל, כי לפי התקנות של צה"ל זה היה התקן של כל מי שהיה אחראי על תחנת קשר, ולכן קיבלתי מענק שיחרור של סמל! יחד עם משכורת הקדט שקיבלתי מ"צים" הרגשתי כמו מיליונר.
כך שבחמישה בינואר אלף תשע מאות וחמישים השתחררתי מהצבא, בעשרים בינואר התחתנתי עם חנה, ובעשרים וחמישה בינואר התחלתי לעבוד כקצין רדיו באוניות "צים", ובכך הסתיים סיפור הפלי"ם על כל שלוחותיו.
עבדתי ב"צים" עד אלף תשע מאות חמישים ושתיים, ואז החלטתי להשלים בגרות וללמוד באוניברסיטה וכל מה שבא אחר כך. אבל זה כבר סיפור אחר.
כעת תאר לך שאותו בדחן אלמוני לא היה חותך את המכנסיים של שוקה, שומר השדות של גבע, ואז כל מה שקרה לי מאמצע אלף תשע מאות ארבעים ושש עד אלף תשע מאות חמישים ושתיים לא היה קורה. מעניין לאן הייתי מתגלגל אז.
| ד"ר יהודה פייס: 1928-2015
חוש ההומור הסרקסטי של יהודה, שזהר כשתיאר אירועים שנטל בהם חלק, נבע לא רק מנטייתו לניפוץ מיתוסים, אלא, בעיקר, מחשש עמוק שמא ייראה, חלילה, כמי שמפאר את חוכמתו או את גבורתו או את תושייתו שלו – תכונות שדווקא ניחן בהן בשפע. לכן הפליא להציג כמעט כל אירוע שהשתתף בו – לרבות מעלליו בתקופה ההירואית שלפני קום המדינה – כפארסה. הענווה המוסווית הזו הפכה את סיפוריו למשעשעים בהרבה מן התיאור ההיסטורי היבש של אותם אירועים, אבל אל לה להטעות ולגרוע כהוא זה מן ההירואיות האמיתית של המעטים שכונו "מגש הכסף", ושיהודה הנערץ היה אחד מהם. |
מרץ 2017
הערות:
1 נתן אלתרמן: "נאום תשובה לרב חובל איטלקי"
2 כיום "דרך העצמאות"