בסוף שנות החמישים לקחו אותי הדודה אסתר והדוד יהודה לטקס חגיגי שנערך באיצטדיון "באסה" ביפו – לימים איצטדיון בלומפילד – שבו קיבלה הדודה אסתר את "אות ההגנה". שנים לפני כן כבר קיבלה הדודה את אות מלחמת העצמאות, שבמהלכה שירתה כסמלת ראשונה במטכ"ל.
אחרי מלחמת העצמאות היתה אסתר מזכירתו של שלהבת פריאר ב"לישכה המדינית" של משרד החוץ, שבדיעבד הסתבר שהיתה גילגולו הראשון של ה"מוסד". אחיינה האחר, דודני יהודה איש הפלמ"ח, נהג ללגלג עליה בחיבה ש"במשך שנתיים היתה אֶתי המזכירה של ה'מוסד' ואפילו לא ידעה את זה" – קביעה משעשעת, אף כי בהחלט ניתן להתווכח על נכונותה. אבל הדודה, בוגרת סמינר לוינסקי של שנות השלושים – היתה מורה בנשמתה, ולכן נטשה את משרד החוץ – או את "המוסד" – ופנתה לעסוק, עד פרישתה לגימלאות, בהנחלת הלשון לאנאלפביתים, ואפילו פירסמה ספרון על חוויותיה.
כשמלאו לדודה אסתר שמונים הטסתי אותה לעמק הסיליקון שבו גרתי אז, במטרה להודות לה, ולו במעט, על כל שעשתה למעני ולמען רבים אחרים. ובין קונצרט והצגה לטיול ולמסע קניות הקלטתי מפיה את זיכרונותיה, ורק אז "נפל האסימון" והבנתי כמה רבת מעללים היתה הדודה הטובה שלי.
***
ספרי לי, אתי, מתי ואיך הצטרפת ל"הגנה".
בראשית שנות הארבעים כל מי שחי בארץ כבר ידע שקיים אירגון ה"הגנה". ידעתי שגם אחי הבכור, עוזיאל, שהיה רופא, היה מעורב בכך. גרתי עם סבתא, אִמי, בקומה השנייה של הבית ברחוב השומר. הקליניקה של עוזיאל היתה בקומת הקרקע באותו בית, ומדי פעם ביקרו בה אורחים שלא נראו כלל כמו "פציינטים". כך שכשאחת מחברותי הציעה שגם אנחנו ננסה להצטרף ל"הגנה" הסכמתי מיד.
אותה חברה ידעה את מי לשאול בעניין – אולי אח או אחות – ואז הוּזמַנּוּ ערב אחד לבית בסביבות אלנבי. הכניסו אותנו לחדר אפלולי, כנראה כדי לעשות עלינו רושם…
קשרו לכן את העיניים?
שום דבר כזה. נכנסנו שתינו לחדר שישבו בו שלושה או ארבעה גברים. אחד מהם אמר לנו בטון חגיגי שאנו עומדות להצטרף לאירגון ה"הגנה" ולשם כך עלינו לתת תצהיר בשבועה. אינני זוכרת אם היה תנ"ך. אולי. אולי לא.
היה אקדח?
אקדח לא היה. ישבנו ליד השולחן וחזרנו על נוסח סטנדרטי "אני נשבעת…", לשמור אמונים….", וכו'. השנה היתה אלף תשע מאות ארבעים וארבע או ארבעים וחמש.
טוב. ומה עשית ב"הגנה" אחרי שהתקבלת?
הגברים הצעירים יותר ובעלי הכושר הגבוה שהתגייסו ל"הגנה" הוצבו בדרך כלל לחטיבות שכונו חי"ש – חיל שדה. אני הוצבתי לחי"מ – חיל משמר, שכלל בעיקר בנות עירוניות וגברים מבוגרים.
מדי פעם היתה מופיעה בבית נערה ומוסרת לי פתק שפירט היכן תתקיים הפעילות הבאה, ואני הייתי מעבירה את הפתק לנמענת הבאה שנקבעה מראש. היתה מ"ם-כ"פית שהיתה מודיעה לבת הראשונה ב"שרשרת" שעליה להפיץ את מקום הפעילות הבאה, וכל בת ידעה רק שם וכתובת אחת שאליה נדרשה להעביר הלאה את ההודעה, וכך היא הופצה בין כל חברות הקבוצה תוך שמירה על מידור מסויים. לרוב הודיעו על פגישה שעמדה להתקיים באותו ערב או למחרת ב"מקֵל" כלשהוא, כש"מקל" היה מילת קוד לבנין ציבורי, בדרך כלל בית ספר, שנבחר לשם כך1. ברוב המקרים האזנו להרצאות, בעיקר על שיטות התגוננות נגד התקפות מן האוויר.
בגלל המלחמה היתה האפלה, החלונות היו סגורים, מיזוג אוויר לא היה אז, ואני זוכרת שתמיד היה נורא חם.
זכור לך מרצה מסויים כלשהו?
אחד המרצים שלנו היה ישראל בֶֶּר, שלאחר שנים נידון למאסר ארוך בגלל ריגול לטובת ברית המועצות ומת בכלא. סיפרו עליו שהיה בוגר אקדמיה צבאית באוסטריה, בעל תואר דוקטור, שלחם בשורות ה"שוצבונד" בשנות השלושים וגם – כמפקד בכיר – במלחמת האזרחים בספרד. הוא נחשב לאדם משכיל מאוד, בעל תואר דוקטור ומומחה גדול להיסטוריה צבאית ולתיאוריה צבאית.
ואיך את התרשמת ממנו?
בעינינו, הבנות שגדלו בארץ, הוא נראה כהתגלמות ה"יהודי קשה ההבנה". העברית שלו היתה רצוצה לגמרי. הוא עירבב זמנים, החליף פעלים בשמות תואר והיה צריך להתאמץ מאוד כדי להבין מה שאמר, ובעיקר כדי לא להרדם כשדיבר. הנושאים היו צבאיים: בעיקר הגנה אזרחית. לי הדברים היו ידועים ומשעממים, כי הרי התנדבתי קודם לכן בהג"א. זכור לי שכשהתפרסמו הידיעות על מעצרו כחשוד בריגול התפלאתי מאוד. הטיפוס התמהוני והמבולבל הזה כל כך לא התאים לתדמית של סוכן חשאי. כיום, שנים לאחר שהלך לעולמו, הדעה המקובלת היא שהיה מתחזה מאל"ף ועד ת"ו. "לא דוקטור, לא ישראל ולא בר", כפי שפסק אחד מאלה שניסו להתחקות אחר ההיסטוריה שלו, ואולי אפילו לא מרגל…
***
היה גם קצת "אקשן"?
לפעמים הוזמַנּוּ ל"מקל" אחר, בקבוצות קטנות יותר – של עשרה או חמישה עשר משתתפים – ושם הראה לנו מישהו אקדח "פרבלום" מימי נוח על השולחן, והדגים איך מפרקים את האקדח, איך מרכיבים אותו ואיך טוענים את המחסנית בכדורים ואת האקדח במחסנית, אם אפשר לקרוא לזה "אקשן". בינינו לבינינו גיחכנו על כך שההאזנה להרצאות האלה היתה מכה שאינה כתובה בתורה, אבל הרי התחייבנו בשבועה…
בנוסף להרצאות היתה גם פעילות מבצעית, שכללה תורנויות תצפית בנות עשרים וארבע שעות. אחד המקומות שבהם התבצעו התורנויות היה "בית הספר לפעילי ההסתדרות", שהיה אז הבית היחיד ברחוב בארי של היום. כל האזור שמסביב היה אז שדה פתוח, וניתן היה לצפות ממרפסת הבנין מזרחה אל כביש שרונה ולרשום את תנועות הצבא הבריטי בין תל אביב ופתח תקווה. מן הבנין עקבנו גם אחר הפעילות בכפר הערבי סומייל, ובאחת מתורנויות התצפית פגשתי במקרה את יהודה שלנו, שהיה בקורס אלחוטאים "סודי ביותר" של הפלי"ם2 שהתקיים שם.
אחת לחצי שנה יצאנו לתרגילים בחולות שבגבול חולון. שם ירינו במטווח וגם זרקנו, רק פעם אחת – מטעמי חיסכון –רימון יד חי (!). שחררתי את הנצרה, הסתתרתי מאחורי סלע, זרקתי ונפטרתי ממנו. אני זוכרת שזה לא היה מהמוצלחים.
לסוף שבוע יצאנו מדי פעם לחורשה מחוץ לעיר. עשינו שם תרגילי סדר, וגם התאמַנּוּ בשליפת אקדח ובעמידה עם האקדח השלוף ביד. במקומות האלה היו תמיד "דודות טובות", נשים הרבה יותר מבוגרות, שהתנדבו "לעזור ל'הגנה'" בכך שהכינו לנו אוכל: פרוסות עבות של לחם עם ריבה ותה חם, וזה היה נחמד מאוד.
***
היה מאורע מיוחד כלשהוא, איזה "קוריוז" שאת זוכרת?
ערב אחד השתתפנו בהרצאה ב"מקל" כלשהו ליד רחוב אלנבי. כשההרצאה הסתיימה נדרשתי להמתין, ואז הכניס אחד הממונים חבילה כבדה עטופה בעיתון לארנק שלי והורה לי לצאת בחברתו של אחד הגברים שהיו בהרצאה, וללכת עמו שלובי זרוע, לאט לאט, במעלה רחוב הירקון עד מלון "אקסצלסיור", שהיה ברחוב הירקון 88. שם היה אמור מישהו לצאת מן החצר ולהזדהות על ידי סיסמה, ואז היה עלינו למסור לו את החבילה.
הלכנו כמצוּוֶה, פגשנו את השליח, ומסרנו לו את החבילה המסתורית שככל הנראה הכילה נשק מפורק. משם פנינו לרחוב בן יהודה כדי לחזור משם לרחוב השומר, ושם נפרד ממני בן הלוויה שלי.
למחרת היום באה אלינו הביתה לביקור ידידת משפחה שהיתה, כרוב "ידידות המשפחה" מאז ומעולם, רכלנית שלוחת רסן. היא נכנסה למטבח כדי לשוחח עם אמי, שהתה שם זמן קצר והלכה לדרכה. ואז שאלה אותי אמא בטון נוקשה, ברוסית: "יש לך חתן"?
התברר שאותה רכלנית יצאה לטיול ערב, וראתה אותי ואת בן הזוג שהוצמד לי לצורך משימת הבלדרות הולכים שלובי זרוע. בימים ההם רק זוגות נשואים או מאורסים העזו ללכת כך ברחוב. המושג "חבר" לא היה קיים אצל דור ההורים שלנו, ואם שילבה מישהי זרוע עם גבר, היה ברור שהוא ה"חתן" שלה. תחילה גיחכתי ושתקתי, אבל כשאמי חזרה על השאלה הזכרתי לה שאני חברה ב"הגנה", והיא הבינה ונרגעה.
***
הוי הימים היפים ההם. אחרי ששירתה בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השניה, היתה הדודה אסתר חברת מחתרת, ירתה במטווח, הטילה רימון יד, התאמנה בשליפות אקדח והבריחה נשק בחוצות תל אביב – עבירה שהעונש שהבריטים הטילו עליה היה מאסר עולם. אבל כל הבראוואדו הזה נמוג כשרכלנית זקנה, מאלה שכבר אז הסתובבו ברחובותינו, דיווחה לאִמהּ, הסבתא בֶּלָה, שראתה אותה שלובת זרוע ברחוב עם גבר – פריצות נוראה ואיומה באותה תקופה – שחייבה מתן הסברים לאמא. אלא אם, כמובן, היה מדובר ב"חתן"…
***
רימון? אקדח? הדודה אתי זכורה לי מילדותי כדודה היפה והטובה שלקחה אותי להצגות יומיות בבתי הקולנוע של תל אביב של סוף שנות החמישים, שבמהלכן נהגה לתחוב לפי קוביות שוקולד ופלחי קלמנטינות. לא כג'יימס בונד ממין נקבה, או כלוחמת עיקשת בשרירות וברוע, של יחידים ושל הרשויות, שהיו נפוצים מאוד במקומותינו.
זמן רב לאחר מכן סיפרה לי הדודה, שנאלצה לוותר על ילדים משלה, משום שבדירה הקטנה שבה גרה עם הדוד יהודה ועם הסבתא בלה לא היה מקום לגדל גם ילד. ומכיוון שלא היתה מוכנה בשום אופן לפנות את אִמהּ לבית אבות, נותרו היא והדוד יהודה חשוכי ילדים.
גם לאחר שסבתא הלכה לעולמה, בכל פעם שבן משפחה חלה או נזקק לעזרה, היתה הדודה אסתר הראשונה להתייצב ליד מיטתו, או בחזית המאבק בשרירות הרשויות שירדו לחייהם של כל מי שנדרשו להן. וכשאבא לא רצה, ואמא לא יכלה למלא את חובותיהם, תמיד ניצבו הדודה אסתר והדוד יהודה בפרץ, ולולא היו הם שם אז, מי יודע היכן הייתי אני היום.
לא בטוח שגן העדן קיים בכלל. אבל אם כן, אין ספק ששניהם נמצאים בו.
הדודה אסתר והדוד יהודה ביום נישואיהם, 6.9.1953
ספטמבר 2017
הערות:
1 בדיעבד הסתבר שה"מקל" היה למעשה מק"ל – ראשי תיבות של "מקום לימוד".
2 בחודש אפריל או מאי 1947.