הטכניוןסיפורים

המורה המוסמך

כשלושים שנה לאחר שסיימתי את לימודי בטכניון הראה לי שחר, שלמד אז הנדסת חשמל באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה ונהנה שם מכל רגע, אימייל שקיבל מאחד מחבריו, שהחל ללמוד בטכניון: "רוב המרצים סובלים מבעיות נפשיות, ויש לי קשיי הבנה ניכרים ברוב המקצועות"; ניסוח שהיטיב לסכם גם את חוויית הלימודים שלי באותו מוסד, דור אחד קודם.

מטרת המרצים במרבית האוניברסיטאות ברחבי העולם של אז היתה להנחיל לתלמידיהם רמת ידע מסויימת, ומטרת המבחנים שנערכו בהן היתה לוודא שהתלמידים אכן רכשו את רמת הידע הנדרשת. בטכניון, מאידך, התקבל הרושם שמטרתם העיקרית של מרבית המרצים היתה להוכיח שהם הרבה יותר חכמים מתלמידיהם, ושמטרת המבחנים שאותם מרצים ערכו היתה לאשש את הטענה הזאת.

בשנים ההן נדרשו כל המועמדים ללימודים בטכניון להשתתף בבחינות כניסה תחרותיות במתמטיקה ובפיסיקה שכונו "קוֹנְקוּרְס". היחס בין מספר המועמדים למספר המקומות הגיע לארבעה לאחד במחלקות היותר מבוקשות. אבל העובדה שאלה שהתקבלו כבר עברו את הסינון המשמעותי הזה, וגם העובדה שהרוב המכריע של אותם בני מזל השקיע כל מאמץ בניסיון לסיים בהצלחה את הלימודים, לא מנעה ממרצים מסויימים להכשיל, ואפילו בשנת הלימודים הרביעית והאחרונה, גם שבעים אחוזים מכלל אלה שלמדו בכיתותיהם, ובכך למנוע מהם לסיים את לימודיהם במועד. על הטענה שבדרך כלל מקובל לקבוע "פילוג  נורמלי" של ציוני הבחינות, ושבחינה שמכשילה שבעים אחוזים מן הנבחנים היא פסולה מעיקרה, השיב פרופסור בכיר אחד שאפילו בשנת הלימודים האחרונה עדיין לא מאוחר מדי לסנן את הפסולת. פרופסור בכיר זה אמנם אולץ לבסוף להתפטר מהטכניון בעקבות שביתת סטודנטים שאורגנה נגדו, אבל זאת רק משום שנהג לבזות ברבים גם את עמיתיו חברי הסגל, דבר שעמו הם לא היו מוכנים להשלים.

***

אחד השיאים נרשם בשנת הלימודים 1966/7. באותה עת שררו מיתון כבד ואבטלה גורפת שגרמו לירידה המונית מן הארץ, דבר שהעמיד את המדינה ואת כלל המפעל הציוני באור מביך. הטכניון נחלץ ללא שהיות לעזרת העם והמולדת, ובסמסטר הראשון של אותה שנת לימודים הכשיל שמונים מתוך מאתיים הסטודנטים של השנה השניה במחלקה להנדסת חשמל ברוב מקצועות הלימוד. לאחר שחלק זה של התכנית הושלם בהצלחה, הזמין דקן המחלקה את שמונים בישי הגדא, אחד-אחד, ללישכתו, הודיע להם שאינם ראויים ללמוד בטכניון והציע להם להפסיק מרצונם את לימודיהם. כל זאת כדי למנוע את הצפת השוק במהנדסים מובטלים ולהקטין את ממדי הירידה מן הארץ. לרוע המזל פרצה, בתחילת הסמסטר השני של שנת הלימודים הזאת, מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה עלה מאוד הביקוש למהנדסים, דבר שהביא לשינוי בתכנית והציל את רובם. הסיפור הנורא הזה המשיך לבעת דורות רבים של סטודנטים, ואני בתוכם, שנים לאחר מכן.

***

כמובן שהיו בטכניון, פה ושם, גם מרצים שהיטיבו ללמד ושנהגו בתלמידיהם בכבוד ובהגינות. אחדים מהם – לא יאומן כי יסופר – אף טרחו וענו על ברכות שלום שסטודנטים הקדימו להם במסדרון, דבר שרוב עמיתיהם לא חלמו לעשות, ואחד, מדען דגול ומפורסם בעולם, אף נהג להקדים (!) שלום לסטודנטים. אבל מדובר היה בצדיקים בודדים שהעידו על הכלל.

לא ייפלא, איפוא, שיחסי עם הטכניון היו טעונים למן הרגע הראשון. למעשה היה מדובר בשנאה תהומית כפי שתיתכן רק בין בני זוג שניכפו זה על זה. במחשבה לאחור, נבעו רגשות עזים אלה מחוסר שביעות הרצון שחשתי כלפי המוסד שעשה כל שביכולתו כדי להוכיח לי את שידעתי בסתר ליבי כבר מזמן, דהיינו, שלא הייתי כל כך חכם כפי שחשבתי פעם. ואף כי אין ספק שעדיף להישיר מבט אל פני המציאות, הרי שההתמדה והאינטנסיביות שבהן הוטחה המציאות הזאת בפרצופי היו, לדעתי, מוגזמות בהרבה מן הנחוץ.

הייתי נחוש לבוא חשבון עם הטכניון, והדרך שבחרתי בה היתה לצאת משם כשברשותי שתי תעודות במחיר של אחת. לשם כך החלטתי להשתתף, במקביל ללימודי ההנדסה, גם בתכנית להכשרת מורים, שהעניקה תעודה של "מורה-מוסמך-ללימוד-המקצועות-הטכנולוגיים -בבתי-הספר-העל-יסודיים".

***

גם במחלקה להכשרת מורים היו מרצים אחדים שחשו כורח עז להוכיח משהו לתלמידיהם. הם עשו זאת על ידי הפרחת הערות סרקסטיות כלפי היושבים בכתה וזה לא היה נחמד בכלל. מאידך שררה שם אווירה הרבה יותר אישית – כמעט משפחתית – בעיקר בגלל מספרם המועט, יחסית, של התלמידים, ואולי גם בגלל האופי הפחות טכנוקראטי של הלימודים. עד כדי כך, שהמזכירוֹת, ואפילו חלק מן המרצים, הכירו סטודנטים בשמותיהם, דבר שניתן היה רק לדמיין במחלקות להנדסה. פה ושם אפילו הזדמן ללמוד אצל אישיות דגולה באמת, דוגמת הפרופסור פרנץ אולנדורף המנוח, שהפתיע בחוש ההומור שלו כשסיפר חוויות מעבודתו כמורה בבית הספר המקצועי התיכון – בסמ"ת – בחיפה.

המטרה של השגת שתי תעודות במחיר של אחת הושגה, בתוספת ניסיון לימודים חיובי, לשם שינוי. עם זאת, המעט שראיתי וחוויתי במסגרת התירגול המעשי במסלול זה שכנע אותי שלא להשתמש בתעודה שקיבלתי לצרכי פרנסה. לכן גנזתי את תעודת ההוראה באחת המגרות ושם היתה מונחת, כאבן שאין לה הופכין, למעלה משלושים שנה.

***

עד ששולה החליטה לחדש את הדרכון האוסטרלי שלה.

לאחר ששבה לארץ לא טרחה שולה לחדש את דרכונה האוסטרלי במשך תקופה ממושכת ואז, כשעלה על הפרק ביקור באוסטרליה, גילתה שלא ניתן לחדש את הדרכון באופן אוטומטי, אלא שהיה צורך בעדוּת של מכר ותיק שיאשר את זהותה.

כמי שהכיר את שולה במשך עשרות שנים שמחתי מאוד להתנדב ולהעיד, ולכן נסענו יחד לשגרירות האוסטרלית בתל אביב. מילאנו טפסים, צירפנו את התמונות ואת החתימות הנדרשות, ובטופס העדוּת רשמתי, בשדה המיועד לכך, את מקצועי: "engineer".

אוסטרליה היא מדינה בעלת מסורת בריטית מושרשת, ובריטניה היא ארץ מעמדית מאוד. לא הרי מעמדו של רופא כהרי מעמד חברו מטאטא הרחובות. בהתאם לכך היתה בשגרירות האוסטרלית רשימת מקצועות שרק בעליהם היו כשירים לעדות.

הפקידה נעימת ההליכות בדקה את הטפסים, ואז ספקה את כפותיה ואמרה שלמרבה הצער באוסטרליה "מהנדס" אינו כלול ברשימת המקצועות האלה. אולי מפני שבמאה התשע-עשרה engineer היה בסך הכל מפעיל הדוודים בספינות הקיטור שהסיעו את הנידונים אל מושבת הפושעים שממנה צמחה אוסטרליה.

***

יכולנו לבקש סליחה, לשוב לחיפה ולחפש שם עדים בעלי מקצוע מכובד יותר, דוגמת רופא שיניים או עורך דין. אבל כמובן שכניעה ללא וויכוח לא באה בחשבון; ואז נזכרתי בתעודה ההוראה שבמגרה ההיא. 

"רגע, האם מורה יכול להעיד?"

הפקידה בדקה ברשימותיה וענתה בחיוב.

"מצויין! אני מורה מוסמך!"

הבעייה נפתרה. מחקתי משדה המקצוע שבטופס את המילה "engineer", ובמקומה כתבתי "teacher". בסתר ליבי קוויתי שהפקידה תדרוש עותק של תעודת ההוראה שלי, כדי שסוף סוף אוכל לנפנף בה בפני מישהו, אבל היא משכה בכתפיה ואמרה שאין בכך צורך.

הטפסים נשלחו ליעדם, ומקץ מספר שבועות קיבלה שולה בדואר את הדרכון האוסטרלי החדש.

***

זה היה השימוש היחיד שעשיתי בתעודת ההוראה שלי מאז ומעולם, אבל הוא הצדיק בהחלט את המאמץ שהושקע בהשגתה.

התעודה ממשיכה לנוח באותה מגרה שממנה לא הוצאה בדורות האחרונים, כשלצידה מספר תעודות נוספות, מכובדות לא פחות: תעודת חובש בצה"ל של שנות השישים, תעודת בוגר קורס מפרשיות מן המרינה בתל אביב של שנות השבעים ותעודת חבר בתחנת רדיו ששידרה מוסיקת "קאנטרי" בקליפורניה של שנות השמונים, וכולן ממתינות ליומן, שאין ספק שגם אם יתמהמה – בוא יבוא.

מאי 2012

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.