לילד שגדל בארץ בשנות החמישים לא היו הרבה אפשרויות בילוי. לפני היות הטלפון הנייד, המחשב והטלוויזיה, וכשברדיו היה ערוץ יחיד ששידר רק חלק מן היממה, הברירה היתה בין משחקי כדור ברחובות ובחצרות – כי מגרשי משחקים לא היו אז בתל אביב – לבין קריאה. כשרון למשחקי כדור לא היה לי, ולכן העברתי את רוב שעות הפנאי בקריאת כל דבר דפוס שנפל לידי. כשסיימתי לקרוא את הספר ששאלתי בספריה, פניתי אל שני העתונים הרזים שאמא נהגה לקרוא מדי יום: "דבר" בבוקר ו"מעריב" אחר הצהרים.

מתי שהוא בתקופה ההיא החלו להתפרסם ב"דבר" של ימי חמישי סיפורים בלשיים קצרים, שגיבורם היה המפקח רוּבִּיטשֶק. הסיפורים הודפסו בעמוד השני של העתון במסגרת מלבנית מוארכת, שבראשה היה ציור של המפקח. הוא היה בעל גוף קטן וראש ענק. עיניו שפעו פיקחות ממזרית, וחבּוּרה קטנה שקישטה את מרכז הגבחת הגדולה שמעל מצחו הקרינה הילה של אור.

מדי יום חמישי בשבוע פתחתי את "דבר" בקריאת הסיפור החדש על עלילותיו של המפקח רוביטשק. בהמשך גיליתי, שאותו סיפור התפרסם ב"מעריב" כבר ביום רביעי, ואז הקדמתי וקראתי אותו שם. הסיפורים, שאורכם היה כשלושים שורות קצרצרות, תיארו כיצד פתר המפקח תעלומה בלשית כלשהי, ומשום מה כיכבו, תמיד, סיגריות "דוגמא" הן בתיאור התעלומה והן בפתרונה.

חלפו מספר שנים עד שהבנתי, בדיעבד, שסיפורי רוביטשק היו, כמובן, פירסומת מוסווית לסיגריות "דוגמא", שיוצרו על ידי חברת "אחים בז'רנו בע"מ". אבל, כשהסיפורים הופיעו, האפשרות הזו לא עלתה כלל על דעתי, וקיבלתי כעובדה מוגמרת את מוסר ההשכל המשתמע, שעישון של סיגריות "דוגמא" היה חוויה שלא מן העולם הזה. אין ספק שמבחינתה של תעשיית הפירסום הייתי, בגיל עשר, סיפור הצלחה.

הסיפורים לא נשאו את שם המחבר או המאייר, וגם לא את שמו של המשרד שככל הנראה הגה ומימש את מערכת הפירסום הזו. גם כש"גיגלתי", שנים רבות לאחר מכן, את השם "רוביטשק",  לא העליתי כל "פגיעות" בהקשר למפקח, ל"דוגמא" או לסיגריות באופן כללי.

סיפורי המפקח רוביטשק לא היו, בלשון המעטה, גולת הכותרת של הז'אנר הבלשי. למען האמת, כשקראתי אותם בגיל מאוחר בהרבה, התרשמתי שגם הכותב האלמוני לא לקח אותם ברצינות, אלא ליגלג על קוראיו, על המפקח רוביטשק ואולי גם על עצמו. התרשמות דומה לזו חוויתי כשעלעלתי, גם זאת בגיל מבוגר יחסית, באחד מסיפרי "חסמבה" של יגאל מוסינזון הגדול, ורק אז תפסתי שבעצם גם הוא ליגלג, בין השיטין, על קוראיו הצעירים שבלעו את סיפוריו בנשימה עצורה. אבל בעת שסיפורי רוביטשק התפרסמו, קראתי אותם באותה רצינות תהומית שבה קראתי את עלילותיו של שרלוק הולמס.

אף אחד במשפחתנו לא עישן. אבא חדל לעשן בגיל מוקדם. אמא ואחיותיה מעולם לא שאפו עשן של סיגריה. הדוד עמנואל אמנם הציב, על השולחן שבחדר הכניסה של דירתו, פיסלון מתכתי חלול של חייל שבתוכו ניצבו סיגריות "אסקוט", אבל מעולם לא ראיתי אותו מעשן; ומכיוון שמספרן של הסיגריות שבתוך הפיסלון נותר קבוע, הסקתי שהסיגריות, יחד עם בקבוק הויסקי המלא תמיד שהוצג ב"בָּּאר" שבמזנון שבחדר המגורים, נועדו אך ורק כדי להשרות בבית את האווירה ה"בריטית", שהדוד הכיר והעריץ מאז ימי לימודיו בלונדון.

אבל במדינת ישראל של שנות החמישים היה העישון נפוץ ולגיטימי, לרבות באולמות הקולנוע, שבאופן רשמי אסור היה לעשן בהם, בחדרי הכיתות, שבהם היו מורים שעישנו בחפשיות במהלך השיעור,  באוטובוסים, ובכל מקום ציבורי ופרטי אחר. מוּדעות לנזקים האפשריים שהעישון היה עלול לגרום לא היתה קיימת אז.

לי לא הפריע עשן הסיגריות כלל ועיקר. הניחוח שעלה מן הסיגריות שאחרים עישנו אפילו די נעם לי; וניחוח זה, יחד עם התיאורים שבסיפורי רוביטשק, שיכנע אותי שהעישון, ובוודאי העישון של סיגריות "דוגמא", היה חוויה שכדאי להתנסות בה. עם כל סיפור נוסף שקראתי על עלילותיו של המפקח גברה הסקרנות, ולבסוף החלטתי שגם אעשה זאת.

אבל איך משיגים את הסיגריות? הן עלו כסף, שלא היה לי. בנוסף, לא היה ספק שאם אקנה אותן בקיוסק של משה ברחוב המלך ג'ורג', או במכולת של גפן שממול, הדבר יגיע מיד לידיעתה של אמא, והתוצאות תהיינה בלתי נעימות בהחלט.

אלא שלכל בעיה יש פתרון. בעיית המימון נפתרה, טיפין טיפין, על ידי גביית "מעשר" מן העודף שקיבלתי כשנשלחתי למכולת לקנות לחם, או לחנות של כתריאל כדי לקנות את "מעריב". וכשהצטבר הסכום הדרוש, פתרתי את בעיית האנונימיות המתבקשת בכך שהרחקתי עד אלנבי, ושם קניתי באחד הקיוסקים חפיסה של סיגריות "דוגמא".

החפיסה היתה עשויה קרטון כחול כהה, מרושת בקווים לבנים בצורת מעויינים. באמצע הקופסה היה מלבן אדום שעליו נכתבה המילה "דוגמא" באותיות עבריות לבנות ובאותיות לטיניות זהובות.

לא העזתי לעשן בבית, מסיבות מובנות. לכן סיפרתי לאלי שמצאתי קופסת סיגריות ברחוב, והצעתי לו לנסות ולעשן אותן יחד במסתור המקלט של הבית המשותף. אלי, שהיה בעל נשמה של חוקר ותמיד היה מוכן להתנסות בחוויות חדשות, הסכים בשמחה להשתתף בניסוי.

מכיוון שלא ידענו לעשן, לא שאפנו את העשן לריאות, אלא ינקנו אותו לפה ונשפנו אותו, כפי שנדמה היה לנו שכל המעשנים עושים. אבל במקום טעם גן העדן שציפינו לו חשנו טעם מר וצחנה מחרידה. לאחר מספר ניסיונות הבטנו זה בזה, פרצנו בצחוק, כיבינו את הסיגריות וזרקנו אותן – ואת הקופסה – לפח האשפה. אחר כך שטפנו את הפה היטב במי הברז שבחצר, תוך שאנו מקפידים להריח זה את נשימתו של זה כדי לוודא שהריח המפליל נעלם, ופנינו לעיסוקים מעניינים יותר.

להיכן נעלם ריחן הטוב של הסיגריות שהמבוגרים עישנו? ומה גרם למפקח ולכל העבריינים שרדף אחריהם ליהנות מאותה סיגריה שכמעט שגרמה לנו להקיא? התעלומה נותרה בעינה עד היום.

כנראה שטעמה הנורא של הסיגריה, כמו גם הסיפורים הבלשיים שהאדירו את שמה, הרשימו אותי עד כדי כך, ששמו של המפקח רוביטשק וגם חלק מן הסיפורים נחקקו בזיכרוני. לכן הופתעתי לגלות, כשעלעלתי בעתוני התקופה, שסיפורי רוביטשק התפרסמו בסך הכל לאורך שלושה חודשים – בין אפריל ליולי של שנת אלף תשע מאות חמישים ושש.

אבל הרווח הגדול של אלי ושלי היה, שמאז לא ניסה אף אחד מאתנו לעשן; ובתקופה ההיא, שבה התדמית הגברית הקשוחה שכל נער שאף אליה חייבה להצית פה ושם סיגריה, היה זה הישג לא מבוטל.

ועל כך שמורה, מאלי וממני, תודת נצח לחברת "אחים בז'רנו בע"מ", למפקח רוביטשק, ולקופירייטר האלמוני שהביא אותו לעולם.

מאי 2017