בשירות העם והמולדתסיפורים

מזיכרונותיו של שוטר גדודי

בשלושה עשר בנובמבר אלף תשע מאות שישים וארבע תקפו מטוסי חיל האוויר עמדות תותחים סוריות ברמת הגולן. זו היתה החלטה נועזת של ראש הממשלה ושר הבטחון דאז, לוי אשכול, בעקבות הפגזה סורית שהחלה ולא פסקה על ישובי אצבע הגליל.

כיום, לאחר שתי מלחמות גדולות ועוד מספר מלחמות בינוניות ואינספור מלחמות קטנות ותיגרות גבול, וכשתקיפות של חיל האוויר מצפון סוריה ועד דרום סודאן הן ענין שבשיגרה, יצדק מי שיתקשה להבין את החשש ואפילו הפאניקה ששררו בעקבות תקיפה זו. אלא שההפגזה הסורית והתקיפה האווירית שבעקבותיה אירעו לאחר שמונה שנות השקט שלאחר מבצע קדש. איש לא ידע כיצד יגיבו הסורים או המצרים. רוחות מלחמה נשבו באוויר.

***

יומיים לפני פעולה זו הגעתי לבסיס הקליטה והמיון של חיל האוויר. קרוב לוודאי שבסמוך לכך נערכה התייעצות של גורמים בכירים ביותר בצמרת החייל – עזר וייצמן היה המפקד – ובה הוחלט שלאור חומרת המצב נסופח, אני ועוד מספר מגוייסים שזה מקרוב הגיעו, לבסיס דרומי של החייל, כתיגבורת למשטרה הגדודית המקומית.

בעקבות אי הוודאות באשר להתפתחויות הצפויות, הועמד חיל האוויר ב"כוננות גימ"ל". היתה זו דרגת כוננות אחת לפני מצב מלחמה, כפי שהסביר לנו בחשיבות רבה ובטון דידקטי סמל המשמעת של אותו בסיס שכינויו היה "יֶה-יֶה". המשטרה הצבאית הגדודית – כך כונה אוסף השי"ן גימ"לים של אותו בסיס דרומי – הועמדה במצב הכן כדי לאכוף משמעת ברזל ולדכא כל ניצוץ של מרי בעודו באיבו. כל מי שסרח, ואפילו בקטנות, הושלך מיד אל בור הכלא; כך שבחדר המעצר, שהיה בנוי לאכלס לא יותר מעשרה אנשים, הצטופפו להם לפחות ארבעים מכונאים, טכנאים, פקידי מבצעים ומי לא.

כנראה שהותרתי רושם טוב על הסמל יה-יה, משום שהוא מינה אותי בו במקום לעוזרו המיוחד של תורן העצירים, בחור נמוך קומה ומשופם, שבנוסף לשאר מעלותיו ניחן גם בגימגום כבד.

***

בשעה ארבע לפנות בוקר של הלילה הראשון שלי באגף השוטרים של חדר המעצר נדלק לפתע האור. השי"ן גימ"ל התורן קם כדי לבצע מפקד עצירים. על מכונות צילום טרם שמעו באותם ימים, ולכן היה עליו להעתיק בכתב ידו את שמותיהם של ארבעים ומשהו העצירים מן הרשימה של יום אתמול לגליון החדש, תוך וידוא נוכחותם במעצר. במגבלות התקינות הפוליטית של ימינו יצויין שקריאה וכתיבה בשפה העברית, או בכל שפה אחרת שהיא, טרם נכללו ברשימת הכישורים שנדרשו משוטר גדודי באותם ימים, כך שגם שר החושך בכבודו ובעצמו לא יכול היה לתחבל עונש אכזר ונורא יותר לאותו תורן עצירים ביש גדא. ישבתי הלום שינה ובהיתי בו כשהוא מעתיק בזיעת אפיו, אות-אות, את רשימת השמות. משחלפו כשלושים דקות וטרם סיים, הצעתי את עזרתי. שהדי במרומים שלא היה בכוונתי להתגאות בשליטתי בעברית, אלא רק לעזור לו להשלים את ההעתקה כדי שאפשר יהיה לכבות את האור ולחזור למיטה.

למחרת בארבע לפנות בוקר התעוררתי כשמישהו מטלטל אותי, ובמעורפל שמעתי משהו כמו "ק… ק…קום". כנראה שממעמקי השינה פלטתי גידוף בכוון הכללי של "כוסאמכ", שעליו באה התגובה "אל ת… ת… תקלל! ת… ת… תחטוף ת… ת… תלונה!". התברר, כצפוי, שתורן העצירים הממונה עלי העיר אותי כדי שאעתיק שוב את רשימת העצירים, כפי שהפלאתי לעשות יום קודם לכן. מכאן ואילך היתה זו המטלה הראשונה שלי מדי יום.

***

למעט שיגרת הבוקר המצומצמת הזו, כלל התפקיד גם אכיפת סדר בחדר האוכל של הבסיס. לצורך העניין חגרתי חגורה לבנה וענדתי שרוך שזור לבן מן הכותפת השמאלית אל כיס החולצה, דבר שהקנה לי סמכות מאיימת של שוטר גדודי אמיתי. עמדתי עם שני חובבנים נוספים במקביל לתור החיילים בחדר האוכל, ויחד דחפנו אותם אל הקיר תוך צרחות של "להיצמד לקיר! לא לדבר!". נכון שהרגשתי מבוכה מסויימת מכך ששלושה ימים בלבד מאז הגיעי לחיל האוויר כבר הטלתי את חיתתי על אנשי צבא ותיקים ממני בהרבה, אבל התחושה הבלתי מוכרת של שיכרון כוח בהחלט נעמה לי.

תחושה זו התחזקה בעקבות סיפור שסיפר לי אחד השוטרים הגדודיים הקבועים, צעיר שחרחר ויפה תואר. בשעתו "דפק תלונה" לחיילת שלכד משוטטת בבסיס בגילוי ראש – בימים ההם היתה חובה לחבוש כומתה גם בתוך הבסיס. החיילת הבטיחה ש"תיתן לו" בתנאי שיבטל את התלונה, והוא התרצה וביטל ובתמורה "עשה לה". סיפור מרגש שגרם לי לחשוב ברצינות על פניה לרשויות כדי שיהפכו את התפקיד הזמני לקריירה צבאית קבועה.

***

למעט שתי המטלות שלעיל, שללא ספק היו חיוניות ביותר לבטחון המדינה, לא עשיתי הרבה. שאלתי בספריית הבסיס ספר בלשי, וביליתי את שעות הפנאי בקריאתו במשרד של סמל יה-יה. גם השי"ן גימ"לים האחרים לא סבלו מעודף תעסוקה, כך שתמיד היתה במשרד התגודדות שנוצלה לשיחות מעמיקות על הוויות העולם ומשמעות החיים.

יום אחד, כשחזרתי למשרד לאחר השלמת פעולת השיטור היומית בחדר האוכל, היה תורן העצירים כבד הפה שעמו ביליתי את לילותי בחדר המעצר שקוע בתיאור חוויה מסויימת שעבר.

"אז היא ע… ע… עשתה לי כ… כ… ככה" – גימגם ורקק על כף ידו, כופף את אצבעותיה, פשט את זרועו וביצע מספר תנועות משיכה – "אבל לא ע… ע… עמד לי".

לא הבנתי על מה הוא מדבר. הנחתי שמדובר בבדיקה רפואית ושאלתי למה הרופאה היתה צריכה "לעשות לו ככה".

"רופאאאה!" געו כל עמיתי אנשי החוק בצחוק. אבל, לזכותם, לא היה זה צחוק של בוז לתמימותי אלא דווקא צחוק משועשע, שלא נעדרה ממנו נימה של טוב לב ואפילו של סימפטיה כלפי הבתול התמים שטרם זכה שמישהי תירקק על כף ידה ותעשה לו "ככה".

"ואנחנו בסידרה בטירונות הבאנו זונה מבית שמש, ובום-בום-בום, עלינו עליה אחד אחרי השני בָּאוהל סיירים", סיפר שי"ן גימ"ל אחר, בלונדי רחב גרם.

"בבאר שבע יש אחת בהיריון", גיחך שלישי. "אז אתה מתנדנד לה על הבטן, טְרִין-טְרִין, כמו על נדנדה".

ישבתי המום בפינה, ילד טוב תל אביב בן שמונה עשרה וקצת, והקשבתי בתערובת של מבוכה ופאניקה. מבוכה, משום שחששתי שאם  יבקשו גם ממני לספר על חוויותי המיניות לא אדע מה לומר משום שלא היו לי שום חוויות כאלה. פאניקה, משום שבהתבסס על הסיפורים שקראתי, מצ'כוב ועד מופאסאן, לא היה לי כל ספק שאותם גברים מנוסים, שהשתמשו דרך קבע בשירותיהן של בנות רחב, היו כולם נגועים בעגבת – מחלת האיידס טרם היתה מוכרת בשנת אלף תשע מאות שישים וארבע. ברור היה לי שדי יהיה אם אגע בספל או במגבת או בידית של דלת שאחד מעמיתי נגע בהם, כדי שאדבק באותה מחלה נוראה, ואסיים את חיי בבית המשוגעים כדוניצטי ושומאן בשעתם, או שאכרות את אזני במו ידי כמו ואן גוך.

***

אבל, למרות כל החששות, חובה לציין שוב שחברי החדשים התנהגו כלפי יפה מאוד, גם מפני שבסך הכל הם היו חבר'ה נחמדים, וגם הודות לקופסת ה"דובק רויאל" שקניתי בשקם ושהחזקתי בכיס החולצה הצבאית. אני עצמי לא עישנתי מעולם, אבל כיבדתי בנדיבות, דבר שקנה לי ידידים רבים במציאות שבה הסיגריות המקובלות היו "אל על" במקרה הטוב ו"דגל" או "סילון" בדרך כלל. עם חלק מן הקולגות הידידות פרחה עד כדי כך, שהם הרשו לעצמם לטפוח על כתפי, מעשה חבר קרוב, ולשלוף בעצמם סיגריה מן הקופסה שכבר ידעו על קיומה באותו כיס.

***

הימים חלפו לאטם באותו בסיס דרומי. היתה תחושה של ניתוק כללי מן העולם החיצון. לא יכולתי שלא להרהר מדי פעם באפשרות שמי ששלח אותי לאותו בסיס ענק, מעין עיר שברחובותיה ובשדרותיה משוטטים להם מטוסי אורגן וסופר מיסטר ומיראז' ושי"ן גימ"לים שעושים לחיילות, שכח לחלוטין את עצם קיומי. ובאמת, כיצד היה אמור קצין כוח האדם בבסיס הקליטה והמיון של חיל האוויר לאתר אותי במבוך הענק הזה ולשלוף אותי משם? האם אכן עמדתי לבלות את שארית שירותי הצבאי בהשכמה מדי יום בשעה ארבע לפנות בוקר כדי להעתיק את רשימת העצירים ובצהריים לדחוף אל קיר חדר האוכל את אלה שטרם נעצרו? ואולי גם לאחר תום תקופת השירות ישכחו לשחרר אותי ואיאלץ להמשיך באורח חיים זה עד אחרית ימי?

אבל, להפתעתי, זה לא קרה. מקץ כשבוע הודיע לי הסמל יה-יה בטון רשמי שבעקבות הורדת רמת הכוננות נקראתי לחזור לבסיס הקליטה והמיון של חיל האוויר. בצער מסויים נפרדתי משגרת יומי ומידידי החדשים, חילקתי ביניהם את כל הסיגריות שנותרו לי ונפרדנו, כפי שהסתבר בדיעבד, לתמיד.

***

שנים לאחר מכן סיפרתי על האירועים האלה לנ', מדען מחשבים מוכשר שמאז ומעולם ריחף על הגבול הדק שבין גאוניות לטירוף. מאז, כל אימת שאנו נפגשים, ויהא זה ברחוב שומם או בקונצרט גאלה הומה אדם, הוא נוהג לשאוג את שמי בקולי קולות, וכשמובטח לו שכל זוג עיניים שבסביבה נעוץ בו, ואולי גם בי, הוא רוקק על כף ידו ומנופף בה בתנועה ההיא. לאחר מכן הוא מקפיד להתעניין בשלומם של "החבר'ה ההם" וחוקר בסבר פנים רציני אם עודני מתכתב אתם, ומהן החדשות האחרונות.

 

מרץ 2011

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.