כל מי שלמד בטכניון בסוף שנות השישים של המאה העשרים זכה לשאוף מעט מן האווירה ההיסטורית של שנים עברו שעדיין שרתה בין כותלי המוסד הוותיק והמכובד. כך, למשל, הפקולטה לארכיטקטורה שכנה, עדיין, בבנין המקורי שבהדר הכרמל; במעבדה לכימיה היו, עדיין, בקבוקי "רִיאַגֶנְטים" – כך קראו אז לכימיקלים ששימשו בתרגילי המעבדה – שנשאו תוויות מודפסות של "התֶחְנִיוֹן העברי בחיפה"; ובמחלקה להנדסת חשמל לימד, עדיין, הפרופסור שטריקר.

בדיחה שהיתה חבוטה כבר בימים ההם סיפרה על מומיה שנתגלתה באחד מקברות הפרעונים, וכשקולפה מתכריכיה והתעוררה היתה שאלתה הראשונה האם הפרופסור שטריקר עדיין מלמד בטכניון. אגדות עירוניות טענו בתוקף שהפרופסור שטריקר היה מן האבות המייסדים של הטכניון ושאפילו הספיק להשתתף במלחמת השפות המפורסמת של שנת אלף תשע מאות ושלוש עשרה, בצד הגרמני, כמובן. טענות אלה זכו לאישוש בזכות המבטא הכבד והעברית המיוחדת במינה של הפרופסור. לזכותו ייאמר, שכל שניסה לעשות היה לכפות את הגיונו הייקי-הנדסי על השפה העברית, מעשה שכבר אז ידענו שהיה חסר תקווה, תוחלת ותכלית. כך, למשל, כשדן ב"טַבַּעַת של עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אוֹהְם" ביטא זאת "טַבַּעָה של עַשְרַת אֲלָפִים אוֹהְם". ולמרות שלכאורה דומה שהיה כאן שיבוש גס, הרי שניתוח דיקדוקי קצר הבהיר שהפרופסור פשוט פירש את האות ת"ו שבסוף המילה "טבעת" כת"ו הסמיכות, ולכן, לפני המילה "של", החליט, ובצדק גמור מבחינתו, שיש להשמיטה ולהחליפה בה"א. באשר למילה " עֲשֶׂרֶת", הפרופסור הניח שבבואה בסמיכות למילה "אלפים" עליה להיות מנוקדת בפתח בהברתה האחרונה, אולי כמו "מַלְכָּה" ההופכת ל"מַלְכַּת". הגיונו הלינגוויסטי של הפרופסור הפך את הרצאותיו לאתגר בלתי פוסק כדי לפענח לא רק את החומר הטכני שדש בו, אלא גם את המילים שביטא.

***

פרופסור שטריקר העביר את השנים הרבות שבהן בילה בטכניון בלימוד קורס משמים ומיותר בשם "מדידות חשמליות". כל התלמידים במחלקה להנדסת חשמל חוייבו ללמוד קורס זה. "פיסיקה, ועמה צאצאיה החורגים, קרי מדעי ההנדסה למיניהם, הם מדעי המדידה", פסק אחד חכם לפני שנים רבות, ובשל כך נגזר על מאתיים ועשרים סטודנטים לסבול ייסורי שעמום קשים במשך סמסטר שלם. בשבועות הראשונים של הסמסטר עדיין ניסיתי להבין מה אומר הפרופסור, אבל מתוך ערפילי הזמזום החדגוני של דבריו כל שקלטתי היה שהפרופסור לימד, לאורך ארבעה עשר שבועות תמימים, את הנוסחה של "גשר וויטסטון" שלמדנו בפיסיקה בכיתה י"א, אמנם בווריאציות קלות, כשהוא מקפיד לשלב בנוסחה הן את "זיגמה" (האות היוונית סיגמה) והן את אחותה "אומגה".  באמצע הסמסטר נואשתי. חדלתי לבוא לשיעורים וקיויתי שאחד מן הסטודנטים בעלי החוש העסקי המפותח יפרסם בתום הסמסטר חוברת שתסכם את ההרצאות ושאולי בעזרתה אצליח לעבור את הבחינה הסופית, וכך אכן היה. יצויין שמספר שנים לאחר מכן זכה עורך החוברת, ד', בפרס ביטחון ישראל, אבל קרוב לוודאי שלא רק בזכותה.

***

במסגרתו של הקורס "מדידות חשמליות" נכללו תרגילי מעבדה, שמטרתם היתה להנחיל לנו תחושה מעשית של הדיסציפלינה שהפרופסור דש בה עד מוות.

המעבדה למדידות שכנה עמוק במרתפי הטכניון, בקומה "100" של הבנין הישן של הנדסת חשמל. הגישה לקומת מרתף זו היתה מסובכת ועקלקלה, ושמועות נפוצו שבלילות הסתובבו בה רוחות הרפאים של סטודנטים ושל אנשי סגל שנלכדו בה לעולמים לפני שנות דור משום שלא הצליחו למצוא את דרכם החוצה. היו במעבדה ערימות-ערימות של מכשירי מדידה שנראו כאילו יוצרו בשלהי המאה התשע-עשרה. גם צוות המתרגלים, שהיה מופקד על ביצוע הניסויים ועל הפיקוח על הסטודנטים, נראה כאילו נולד בשלהי אותה מאה, שמשום מה היו שכינו אותה, ואפילו ברצינות, "המאה של האדם".

מכיוון שקיים סיכוי, אם כי קלוש, שאחדים מן המתרגלים ההם עודם בארצות החיים, הם יאוזכרו רק באותיות הראשונות של שמותיהם. הבכיר שבהם היה ל', שהשתייך לגזע של "הפולנים הכהים" עילגי הלשון, ושנהג להביא משָׁלים מעולם החי והצומח כדי להסביר כיצד פועל גשר המדידה לזרם חילופין. פחות בכיר, אם כי פעיל הרבה יותר, היה מ’, שהיה גוץ, קרח, כרסתן ומשופם, ושנראה כהתגלמותו האולטימטיבית של הבלש המהולל הרקיל פוארו, יציר רוחה של אגאתה כריסטי המנוחה. המתרגל השלישי נראה מבוגר במקצת אפילו מן הפרופסור, אבל הואיל ומעולם לא פצה את פיו, לא ידענו עליו דבר; גם לא את שמו.

שנים לא מעטות לאחר מכן, לאחר שהצליח להשלים תואר שני בטכניון, נשכר המתרגל הקשיש פוארו כמהנדס במקום שבו עבדתי גם אני באותה עת. אחד מעמיתי, א', שזכה לעבוד במחיצתו, הגדיר אותו אז כ"אידיוט חרוץ, שיושב וכותב-כותב-כותב משהו כל היום". ואכן הגוץ פוארו, הלא הוא מ’, היה האידיוט החרוץ שכתב-כתב-כתב את דפי ההדרכה לתרגילי המעבדה שהיינו אמורים לערוך, וזאת בכתב פנינים ועל גבי עשרות עמודים ששוכפלו ב"סטנסיל" מטושטש.

***

תרגילי המעבדה התנהלו בקבוצות של שלושה סטודנטים. חברי לקבוצה היו יזהר וויקטור. יזהר היה צבר בלונדיני חריף לשון. ויקטור היה שחום, מחוטט פנים, חובש קסקט משובץ ובעל רי"ש מתגלגלת, ולפי כל הסימנים השתייך לעליה הרומנית שרבים מבניה למדו אז בטכניון. שמועות הילכו שויקטור זה היה פעיל במפלגה הקומוניסטית, חטא נורא ואיום באותה תקופה. אבל במישור הבין-אישי הוא היה בחור חביב מאוד.

מדרך הטבע, וכחלק מן ההתייחסות הכוללת אל הקורס שנכפה עלינו הר כגיגית, לא התכונן איש מאתנו במיוחד לתרגילי המעבדה, בעיקר משום שהכנה נאותה היתה מחייבת לקרוא את עשרות העמודים שכתב הרקיל פוארו. כך שכשהתכנסנו במעבדה לקראת התרגיל של אותו יום, בהינו בחוסר הבנה ובחוסר חשק בהר המכשירים המאובקים שנערמו על השולחן. ויקטור התעשת ראשון, וניסה לקדם את המטלה בכך שהחל להשתעשע בכפתורים הגדולים שעל לוח הבקרה של אחד המכשירים העתיקים.

"דחילאק, ויקטור-מוצ'אצ'ו", אמר יזהר, כשהוא מכוון בעליל למוצאו הרומני המשוער של ויקטור, "אל תהיה לי ערבי. ראית פעם איך ערבי קונה רדיו? מסתכל אם מבריק, אם יש אורות, מסובב כפתור פה, כפתור שם, ואם הכפתור לא נשאר לו ביד, מבסוט וישר קונה".

ויקטור הגיב בחיוך שנראה לי כהערכה לחוש ההומור של יזהר. השתדלנו להתרכז, דיפדפנו יחד בסטנסילים, ובכוחות משותפים השלמנו איכשהוא את התרגיל.

***

שנה לאחר מכן, בשנת הלימודים הרביעית והאחרונה, כללה תכנית הלימודים בטכניון "סיורים במפעלים", שבמסגרתם ביקרנו, קבוצות קבוצות, גם בתעשייה האווירית. שם הוכנסנו לאולם גדול וריק למחצה שהוגדר כ"פס הייצור של טיל הגבריאל" – טיל ים-ים, שעמד לחולל גדולות ונצורות במלחמת יום הכיפורים, שאז שכנה עדיין עמוק בערפילי העתיד.

"אני לא מבין איך נתנו לויקטור להכנס לאולם הזה" אמר משה ל', עתודאי בריא בשר שחבש כיפה סרוגה קטנה ושפם קטן עוד יותר.

"מה הבעייה אתו"? שאלתי.

"הוא ערבי!"

"ויקטור? ערבי?? לא יכול להיות!"

מסתבר שיכול ועוד איך. ויקטור הנחמד, הקומוניסט, חובש הקסקט, בעל חוש ההומור, היה ערבי. אבל לזכותם של מארגני הסיור,  ואולי לחובתם של הבחורים המצויינים האָמונים על בטחון מדינתנו, לא מנעו ממנו לבקר באותו אולם שומם שבו, אולי, יִיצרו פעם, או שעמדו לייצר בעתיד, את טילי ה"גבריאל".

מקץ שנה נוספת פגשתי את ויקטור יושב על הברזלים בהדר הכרמל מול "ארמון". אחרי ה"אהלן" וה"מה נשמע" סיפר לי שהוא עומד להגר מן הארץ. "אתה מבין", אמר לי בטון ענייני, בלי שמץ של מרירות, "פה אני מוגבל. כל מקומות העבודה למהנדסי חשמל הם בטחוניים" – ההיי-טק טרם נברא אז – "ואותי הרי לא יקבלו לשום מקום כזה".

***

אפילו כיום אני נזכר באי נוחות באמרות הכנף של יזהר השנון בתרגיל המעבדה ההוא. כולי תקווה שויקטור הצליח להגר למקום שקט וירוק ושהוא חי שם באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

הקורס ב"מדידות חשמליות" בוטל מזמן, קרוב לוודאי שלאחר שהפרופסור שטריקר פרש לגימלאות, או אולי אחרי שנפל שדוד על משמרתו בין אהובותיו זיגמה ואומגה.

המחלקה להנדסת חשמל עברה לבנין חדש. לא ברור מה קורה כיום בקומה "100" של הבנין הישן ואם רוחות הרפאים עדיין מסתובבות בה בלילות נטולי הירח ומחפשות דרך החוצה.

על המתרגל ל' שמעתי, שנים לאחר מכן, שעבר ניתוח פרוסטטה שלא עלה יפה, וזאת מפי רופא אורולוג ששירתתי עמו במרפאה במילואים ושהתגלה כאחיינו.

עם הרקיל פוארו נותק כל קשר, אבל סביר להניח שללא תלות במקומו היום, בין אם בעולמנו זה או, חלילה, בעולם התוהו, עודנו יושב וכותב-כותב-כותב משהו כל היום בכתב הפנינים שלו, ומשכפל בסטנסיל.

 

אפריל 2011