"חשבת פעם איזה כיף זה לקום בבוקר ולהשתין בלי בעיות?".

כך שאל אותו לפני שנים רבות הרופא במרפאת השדה שבה שירת במילואים. השאלה הרטורית באה לאחר שסייע לרופא להחדיר צנתר שופכה לאחד המטופלים היותר מבוגרים, שלא היה מסוגל להטיל את מימיו. "זו בלוטת הערמונית המוגדלת שלו", הסביר הרופא, שבחייו האזרחיים היה אורולוג, "כל גבר מגיע לגיל שבו הוא מוכרח לעבור ניתוח כדי לשחרר את הלחץ שהבלוטה הארורה הזו מפעילה על השופכה שעוברת דרכה".

"כל אחד?" שאל, מדגיש את המילה "כל".

"כל אחד!" ענה הרופא.

***

הוא ישב בחדר ההמתנה אי שם בקליפורניה. הרים את ידו כשהאחות נעימת הסבר קראה בשמו.

היא קרבה אליו, והסבירה באזניו – ובאזני כל הממתינים האחרים – את ההליך שעמד לעבור. "ביופסיה של הריאות היא דבר פ-ש-ו-ט ביותר", הכריזה בחיוך. "במקרה הגרוע ביותר, אם הרופא יחטיא, הריאה עלולה לקרוס. אבל זו תקלה פעוטה. הוא יתקע לך מיד מוט מתכת חלול בין הצלעות כדי לשאוב את האוויר מבית החזה ותוך מספר ימים תחלים מזה". הוא ידע זאת היטב. בקורס החובשים קראו לזה "פְּנֶיאוֹמוֹטוֹרַקְס", ובעברית – "חזה אוויר". תופעה פעוטה, אכן, שעלולה לקרות, למשל, כשכדור מפלח את בית החזה, או, לפעמים, כשריאה מתפוצצת או קורסת באופן ספונטני. למוט המתכת שהיה בקוטר של סנטימטר לערך קראו "טרוקאר". באחת מהשתלמויות החובשים ראה בחדר המיון את הרופא משפד את חזהו של מטופל שריאתו קרסה לה, סתם כך, באופן ספונטני. זכר ששאל את המטופל אם תחושתו השתפרה והלה חייך בהקלה ואמר "בטח". שנים אחר כך הראה לאחת מידידותיו סרטון ב"יוטיוב" שתיעד את ההליך והיא התעלפה. האחות צודקת. באמת אין צורך להתרגש מתקלה פעוטה כזו, אם בכלל תקרה.

***

בתיק שהאחות החזיקה היתה רשומה גם הסיבה לביצוע הביופסיה בריאות. כתמים שהתגלו בהן בצילום חזה שיגרתי. לכאורה לא היה כל טעם לבצע את הביופסיה כי, ממה נפשך, אילו היו הכתמים סימפטום של סרטן הריאות, לא היה צורך לטרוח ולהשקיע זמן, מאמץ ואי נוחות בבדיקה. תוחלת החיים במקרה כזה היתה מספר חדשים, עם אפשרות להארכה מסויימת במחיר של טיפולים משונים ורבי ייסורים; ואילו לא – בוודאי שלא היה צורך לזהות את משמעותם.

אבל במסגרת אותה סידרת בדיקות שיגרתית התגלתה גם בעיה בבלוטת הערמונית, שלדברי הרופאים חייבה טיפול בהקדם, והרופא האורולוג דרש, כתנאי לביצוע הטיפול, שתבוצע ביופסיה בריאות. לשאלתו מדוע, ענה לו הרופא בחוסר סבלנות ש"עם הבעיה האורולוגית תוכל לחיות עוד חמש שנים, אבל אם הכתמים בריאות הם ממאירים לא תחיה אפילו שנה. לכן אין כל טעם להשקיע בטיפולים אורולוגיים בלי לוודא קודם מה קורה בריאות".

***

לאחר שסיימה להסביר – לו ולשאר הממתינים במרפאה – את כל הכרוך בבדיקת הריאות שלו, ריפרפה האחות בתיק והעירה: "אני רואה שטרם חתמת על הסכמה לניתוק ממערכות תמיכת החיים במקרה שתיקלע למצב של תרדמת. מומלץ מאוד שתחתום. זה יקל מאוד על יקיריך ויחסוך מהם סבל רב ומיותר". הבטיח לה בקול חנוק אך יציב שמיד לאחר סיום הביופסיה, לכשישוב הביתה, ילמד את הנושא וישתדל להגיב בהקדם ובאורח חיובי.

על הספסל, לידו, ישבה אמריקאית כבת חמישים. דקת גזרה, תכולת עיניים, עם שער קצר, שחור-מאפיר, ויפה עד שברון לב. היה לה עור רענן, כזה שראה בשעתו אצל בנות הצפון שמוראות השמש הים תיכונית נחסכו מהן. היא פנתה אליו בעדינות רבה, ושאלה אם זכר לומר את תפילותיו באותו בוקר. נוצריה טובה. אחת מאלה. לבש הבעה של מי שנתפס בקלקלתו, ותוך שכמעט וטבע בתכלת של עיניה, ענה שדווקא באותו בוקר שכח. האופי המחורבן שלו, כמובן. הרי תמיד אמרו לו כולם שהוא אובער-חוכעם. כששאלה ברצינות רבה אם הוא מעונין שתאמר אותן בעבורו בעת שיהיה בחדר הבדיקות הרהר לרגע וענה שבעצם למה לא.

***

כמה חדשים קודם לכן החליט, שהגיעה העת לערוך מספר בדיקות שיגרתיות שהתקשורת לא חדלה לדוש בהן ולהמליץ עליהן לגברים בקבוצת הגיל שלו. הערמונית, המעי הגס, סוכרים וכולסטרול וטריגליצרידים וגם צילום ריאות. לא נעים. לא נורא. אבל ימים אחדים לאחר הבדיקה צלצל הטלפון. על הקו היה רופא המשפחה האוקראיני, שמפאת האריכות של שמו כונה במסדרונות אותו מוסד רפואי בשם הקוד "דוקטור סי." הדוקטור בישר לו שהפי.אס. איי. גבוה, ולכן יש לפנות לאורולוג. האורולוג קבע גם הוא שהפי. אס. איי. גבוה, ולכן חובה לבצע ביופסיה. הפתולוגית, שבדקה את שתים עשרה הדגימות המיקרוסקופיות שניטלו ממנו, קבעה שבאחת מהן היתה "אי סדירות" מסויימת. האורולוג הודיע לו שבכך הוא מוגדר רישמית כחולה בסרטן הערמונית, הושיט לו ספרון דק בצבע צהבהב והמליץ לו לקרוא אותו. הספרון, שנכתב על ידי רופא אורולוג אחר שבעצמו טופל והחלים מסרטן הערמונית, פירט את כל המצבים והטיפולים האפשריים, לרבות המצב שבו שום טיפול אינו מועיל ואז ההמלצה היתה להסדיר את כל הטעון הסדרה ולעדכן את הצוואה.

***

כפי שהבטיחה האחות, ההליך של ביופסיית הריאות היה באמת פשוט ביותר. אחרי שהושכב על שולחן ומצלמת הרנטגן הוסעה על המסילה שמעליו עד שמוקמה מעל פלג גופו העליון, נעץ הרופא בחזהו מחט בקוטר של שניים או שלושה מילימטרים, וקול עמוק שנשמע לו מוקלט הודיע לחילופין: "נשום" או "אל תנשום". את הדקירות עצמן לא חש כלל, וכמו השור מ"קוו וואדיס" במערכון "מקרה עיין" של שייקה אופיר, אפילו לא יצא לו דם.

כשיצא מן המרפאה ונהג הביתה היה מזג האוויר אפור ומטפטף. שבועיים קודם לכן קרסה בועת ההייטק בארצות הברית ובשאר העולם, ועם הבועה קרסה גם החברה שבה עבד, כך שלא היה כל צורך למהר לעבודה שלא היתה.

לאחר יומיים צלצל הטלפון. שוב היה זה דוקטור סי. "יש לי חדשות נפלאות", עלץ הרופא באנגלית הסלאבית שלו. "הכתמים בריאות הם בסך הכל גושים שומניים. אין לך ממה לחשוש. כעת תוכל להמשיך בטיפול האורולוגי".

***

בזמן שחלף בין גילוי הסימפטומים לבין החדשות הנפלאות של דוקטור סי, הספיק להחליף את האורולוג קצר הרוח באחר, מלאך יליד בגדד – לא, הוא לא היה יהודי – שהיה סבלני וסובלני בהרבה, וגם לקרוא לא מעט על שיטות הטיפול הקיימות. הבעיה היתה שבכל סוגי הטיפולים האפשריים היו כרוכים סיכונים. האובדן המובטח של כוח הגברא לא הטריד אותו, משום שכשוביניסט מתוסכל שיכנע את עצמו כבר מזמן שבמקרה כזה ההפסד יהיה כולו של המין הנשי. אבל היו סיכונים אחרים שתוצאותיהם האפשריות נראו לו נוראות פי כמה מן האיום המרוחק שצפנה בחובה המחלה שבה אובחן. השאלה "אז מתי אני אמות מזה" נראתה לו בוטה מדי; לכן נקט בלשון עקיפה ומתוחכמת, כמקובל באמריקה,  ושאל את הרופא "תוך כמה זמן יהפוך הסרטן הזה לסופני אם לא יטופל" – חש גאווה מסויימת על הניסוח האנגלי המלוקק שהצליח להפיק. הרופא קימט את מצחו והשיב שתוך שבע עד עשר שנים.

שבע שנים? אולי אפילו עשר? העולם ממילא עשוי ליהרס עד אז כמה וכמה פעמים. החליט להמשיך ב"מעקב צמוד" ולא לנקוט בכל הליך אחר.

***

שבע שנים לאחר שהמלאך מבגדד קצב לו שבע עד עשר שנות חיים, נוכח שהרופא הצבאי צדק. לאחר מספר מקרים שבהם נאלץ לחוש למוקד רפואת החירום כדי לטפל בחסימה כמעט מוחלטת של הצנרת הפנימית נשבר, והודיע לאורולוג שהחליט לעבור את הניתוח שהרופא הצבאי הבטיח לכל גבר שנים רבות לפני כן – זה שנועד לשייף אותה "בלוטה ארורה" כדי לשחרר את הלחץ על הצנרת. הניתוח הקל עבר בהצלחה. הרופא דיווח לו שהוצאו שלושים גרם של ריקמה שגרמה לחסימה החלקית שמיררה את חייו, ושהריקמה נשלחה לבדיקה פתולוגית ולא נמצאו בה תאים ממאירים כלשהם. כששאל את הרופא כיצד ייתכן ששבע שנים לאחר שאובחן כחולה בסרטן בלוטת הערמונית לא נמצא בשלושים הגרמים שהוצאו ממנה ולו תא ממאיר אחד, משך הרופא בכתפיו, ואולי כדי שלא לדבר סרה בעמיתיו מלמל משהו בלתי משכנע על האפשרות שהגידול הממאיר קיים, אבל מסתתר לו באיזור אחר של הבלוטה.

כן. בטח.

 ***

בעקבות הניתוח, שפטר אותו מתופעות הלוואי הכרוניות שהחסימה גרמה להן, ירד הפי.אס. איי. אל מתחת לסף המירבי המותר. לכן, כשחזר לארץ, החליט שלא להטריד את האורולוגים המקומיים בבעיות שאולי היו ושאולי רק נדמה שהיו. אמנם הספרון הצהבהב שקיבל מן האורולוג קצר הרוח הבטיח שכל מי שלא יטפל במחלה מיד עם גילויה צפוי להעביר את שארית חייו באימת מוות, אבל מאחר ואימת המוות ליוותה אותו מיום שעמד על דעתו, לא חש בשינוי משמעותי כלשהו.

***

מקץ שנתיים נוספות הגיע מכתב מקליפורניה. האורולוג הטוב השקיע מאמץ רב, ואולי גם הסתייע ברשויות, כדי לאתר כתובת למשלוח המכתב, והגיע אל אלכס, שהזדרז להעביר את המכתב ליעדו. המכתב היה מנוסח בלשון רמזים – כנראה כדי לשמור על צנעת הפרט באם יגיע לידיים הלא-נכונות – ובו המליץ הרופא שלא להזניח את הנושא ולהמשיך ולעמוד על המשמר.

שיהיה.

אוגוסט 2013