הדוד יהודה, בעלה של הדודה אסתר, נולד בליטא. בנוסף לקושי בהגיית האות שׁי"ן שאיפיין את יוצאי ליטא, ניחן הדוד יהודה במאפיין ליטאי נוסף – שפע של קרובי משפחה ברפובליקה של דרום אפריקה, שהגיעו לשם עם גל ההגירה הגדול של יהודי ליטא בתחילת המאה העשרים.

הדודנים מדרום אפריקה היו יהודים חמים, שביקרו מדי פעם בארץ ובביקוריהם אלה השתכנו, כמקובל אז, בדירתם הקטנה של הדודה והדוד ברחוב סוטין בתל אביב.

בשנת אלף תשע מאות שישים וחמש הועבר הלפיד אל דור ההמשך כשדייוויד, בנו של אחד הדודנים, הגיע לביקור בארץ. דייוויד היה בחור רזה ושקט שגידל זקנקן תייש, וככל קרוביו של הדוד יהודה, וקרוביהם הקרובים והרחוקים של אותם קרובים, התאכסן גם הוא אצל הדודה והדוד.

הדודה אסתר עשתה הכל כדי להנעים לדייוויד את שהייתו בארץ, וכחלק ממאמציה גייסה מדי פעם גם אותי כדי לשעשע את האורח. באחת הפעמים האלה הצעתי לו ללכת לקולנוע, ופירטתי באזניו את רשימת הסרטים שהוקרנו אז בתל אביב. דייוויד בחר בסרט "השאפתנים" (The Carpetbaggers), עם ג'ורג' פפרד ואלן לאד, שהוקרן בקולנוע "אלנבי", משום שסרט זה, שהיה בסך הכל מלודרמה די תמימה עם רמזים מיניים קלים פה ושם, הוכרז ברפובליקה של דרום אפריקה כסרט פורנוגרפי והקרנתו שם נאסרה. הסרט היה להיט גדול בשעתו, ודייוויד רצה מאוד לצפות בו.

נסענו רוב הדרך לקולנוע באוטובוס והמשכנו ברגל. למרות ההליכה הקצרה הופתעתי לגלות שדייוויד, שהיה אז כבן שמונה עשרה, התלונן על כאבי רגליים וביקש מדי פעם לעצור כדי לנוח. הדודה אסתר, שתמיד ידעה הכל, הסבירה לי בדיעבד שבדרום אפריקה, שבה לא ביקרה מעולם, לא הולכים ברגל בגלל הכושים, שנוהגים לרצוח כל אדם לבן שהולך ברחוב. לכן, המשיכה והסבירה הדודה, לא היתה לדייוויד הזדמנות לפתח את מיומנויות ההליכה שלו.

עם זאת היה להליכה ברגל יתרון מסויים מבחינתו של דייוויד, כי כשעברנו ליד דוכן עתונים הבחין שהוצגו בו למכירה גליונות של "פלייבוי", ומיד קנה עותק. גם "פלייבוי", כמו "השאפתנים", נאסר להפצה בדרום אפריקה של אז.

דייוויד נהנה מאוד מן הסרט, ביחוד מן הסצנה שבה נתלתה קרול בייקר על הנברשת, ולמיטב ידיעתי גם עלה בידו, כשחזר הביתה, להבריח את גליון ה"פלייבוי" בלי להיתפס על ידי שלטונות המכס. נראה שבגלל כל הסיבות האלה הוגדר ביקורו בארץ כהצלחה, ועל כן, בקייץ של אלף תשע מאות שישים ושבע, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שלח אביו של דייוויד את אחיינה של אשתו, בַּארִי, לביקור בארץ.

***

בארי, בניגוד לבן דודתו דייוויד, היה בחור גבוה וספורטיבי כבן שבע עשרה. כרוב בני דורו מקרב יהדות דרום אפריקה לא היה לו שום מושג על ישראל, על יהדות או על הסטוריה יהודית. יתירה מכך, הוא לא גילה כל עניין למלא את החסרים האלה.

אלא שהדודה אסתר היתה ציונית נלהבת, ובתמורה לשיכונם של המוני הקרובים בביתה התעקשה להטיף להם על החיים הנפלאים בישראל לעומת חייהם העלובים בגולת דרום אפריקה, ארץ שבה, כאמור, לא ביקרה מעולם. היטב חרה לה חוסר העניין המופגן שגילה בארי בהטפותיה, ולכן צץ במוחה רעיון גאוני: אני, אחיינה, אקח את בארי תחת חסותי, ואסע עמו לרחובות כדי להראות לו את פאר מכוני המחקר של ישראל, מכון וייצמן. ביקור כזה, שיערה הדודה אסתר, יעורר בבארי את הגאווה ואת הזהות היהודית הרדומה, שאולי קיננו בו.

מחאותי המהוססות שמא אין מצבור של בנינים, נאים ככל שיהיו, מתאים לשמש כיעד תיירותי לפּוּשְׁט דרום אפריקני בן שבע עשרה נפלו, כצפוי, על אזניים אטומות לחלוטין. וכך קרה שבשעות לפני הצהריים של יום שישי אחד נגררנו, בארי ואני, באוטובוס לתחנה המרכזית, ומשם, בעוד אוטובוס, לרחובות. לא יכולנו להכנס לאף אחד מן המבנים כי לא הכרנו שם איש, ולכן הסתובבנו בשבילי המכון, כשאני מתרגם כמיטב יכולתי את השלטים השונים לאנגלית בעבור בארי.

ייתכן שמכון וייצמן הרשים בשעתו את דור ההורים מדרום אפריקה, אבל אלה היו יהודים טובים שנולדו באירופה, ובימים ההם עוד התפעלו מכל דבר שהיה קשור לישראל. בארי, מאידך, ניסה להיות מנומס, אבל לכל אורך הטיול הזה החניק פיהוק אחר פיהוק. במחשבה חוזרת, לא פלא שלא התלהב. איך אפשר להרשים מישהו שבא מן המדינה של "קרוגר פארק" בכמה מדשאות, מספר עצים ואוסף של בניינים סגורים?

***

לאחר ששירכנו את רגלינו בכל שביל אפשרי במכון וייצמן, חזרנו מרחובות לתל אביב, ושם עלינו על אוטובוס מספר 12 שהוביל אותנו, לאורך רחוב אבן גבירול, בחזרה אל הדודה אסתר. השעה היתה שלוש אחר הצהריים של יום שישי, והאוטובוס היה ריק כמעט לגמרי. למעט בארי ואנוכי, שישבנו בצידו השמאלי של האוטובוס, היו בו רק מספר קשישים קשי יום, בלתי מגולחים וחבושי קסקטים.

האוטובוס הגיע לכיכר מלכי ישראל ועצר ברמזור שבפינת שדרות דוד המלך. העפתי מבט אקראי דרך החלון וראיתי שלשמאלנו עצרה מכונית ספורט פתוחה שלא מן העולם הזה. ליד ההגה ישב ענק שחרחר ומקריח ולצידו יפהפיה מסנוורת עם שיער שחור וארוך.

ואז קפץ בארי באוויר וצרח, באנגלית, כמובן: "היי, זה שון קונרי!"

ובאמת, היה זה ג'יימס בונד בכבודו ובעצמו שישב במכונית; ואז נזכרתי, שאכן קראתי בעתון בתחילת אותו שבוע ששון קונרי הגיע לביקור בארץ. הוא בא יחד עם דליה ("חולות לוהטים") לביא, ששנים אחדות לפני כן עזבה את מושב שבי ציון כדי לכבוש את העולם ואפילו הופיעה בתפקידים קטנים במספר סרטים הוליוודיים. כעת ישבו להם השניים – הסוכן החשאי דאבל או סוון והכוכבנית היפהפיה – במכוניתם, במרחק של כמעט נגיעה מאתנו.

נורא מרגש, אבל אני לא יכולתי לשכוח לבארי את פיהוקיו במכון וייצמן לכל אורכו של אותו אחר צהריים. נכון שבתוך תוכי הבנתי, ואפילו הצדקתי, את חוסר הענין שגילה, אבל לעומת זאת רבצה על כתפי מלוא גאוותה הפגועה של מדינת היהודים. שעת נקם ושילם הגיעה, בארי. אתה העזת שלא להתלהב מן המדשאות של מכון וייצמן? כעת אראה לך איך אני לא מתלהב משון קונרי. על כן הבטתי בבארי בקרירות ועניתי לו בטון של איש העולם הגדול, המורגל בפגישות עם ידוענים בכל שני וחמישי: "אה, נכון, באמת שמעתי שהוא מבקר פה".

בינגו! לתגובה אדישה כזאת בארי לא ציפה. הוא לא ידע את נפשו. התיסכול גאה בו עד להתפקע. הוא קיפץ במושבו, הסתכל סביבו כדי לשתף את היקום בהתרגשותו והעביר את מבטו על קומץ הקשישים שבהו בו. הוא צעק שוב שזה שון קונרי, אבל לא זכה לשום תגובה. הקשישים לא הבינו אנגלית, וגם לו הבינו, די סביר שלא היו יודעים מיהם ג'יימס בונד ונציגו עלי אדמות, שון קונרי.

הרמזור התחלף. מכונית הספורט זינקה קדימה ונעלמה כהרף עין בכוון צפון. האוטובוס, לעומת זאת, פנה ימינה ברחוב בלוך ועצר בתחנה שבה ירדנו.

***

חזרנו בשתיקה לרחוב סוטין. אם קיוותה הדודה אסתר שבארי יתלהב ממכון וייצמן, ציפתה לה אכזבה כפולה. לא זו בלבד שלא זכר דבר מן המעט שראה, אלא שלא חדל להזכיר את הפגישה עם שון קונרי. דא עקא, שהדודה אסתר לא הרבתה לצפות בסרטי פעולה, ולכן גם היא לא ידעה מיהו אותו שון קונרי, עובדה שתיסכלה את בארי המסכן עוד יותר.

למחרת, במוצאי שבת, עמדה הדודה אסתר על כך שאתלווה אל שלושתם לסרט. ראינו את "ריצ'רד השלישי" עם לורנס אוליביה בקולנוע "פריז". בארי דווקא נהנה מן הסרט וציין שהנבל ריצ'רד מת מות גיבורים. אחר כך חזר לדרום אפריקה ומאז נעלמו עקבותיו.

מקץ כשנה הגיעה מן הדודנים שבדרום אפריקה הידיעה המרה על כך שאביו של בארי, ברנרד, ברח מן הבית עם שיקסע מקומית. הסיפור זיעזע את הדודה אסתר עד עמקי נשמתה, אבל נשמע הגיוני לכל מי שזכה, כמוני, לראות, ובעיקר לשמוע, את אשתו של ברנרד – אמו של בארי.

לא נראה לי שהביקור של בארי בארץ תרם לחיזוק זהותו היהודית, ולמיטב ידיעתי אפילו לא טרח להבריח לדרום אפריקה עותק של "פלייבוי". אבל אין לי שום ספק שתל אביב צפה ועלתה בזיכרונו כל אימת שראה את שון קונרי באחד מסרטיו. ומי יודע, ייתכן שנזכר אז, בערגה מסויימת, גם במדשאות הירוקות של מכון וייצמן.

ינואר 2012