היתה שעת אחר צהריים מוקדמת. חדר האוכל של מקום העבודה היה מלא כמעט לגמרי. באוויר נישא הזימזום הרגיל של עשרות אנשים שניהלו שיחה שקטה, פחות או יותר, במהלך ארוחת הצהריים.
לפתע קרעה את האוויר צריחה נוראה, ושניה אחת מאוחר יותר התגלגל בחלל רעם אדיר. הרעם האדיר נגרם כשכונן המגשים והסכו"ם, שניצב בקידמת דלפק ההגשה, התהפך – לא בידי מלאך ולא בידי שרף, אלא בידי אדם – וכל תכולתו המתכתית התדרדרה אל הרצפה. אז נישנו הצרחות. הפעם אפשר היה להבחין במספר מילים שעיקרן היה "השניצל קר לגמרי".
הזימזום בחדר האוכל גווע במהירות עד שהפך לדממה. כל הראשים נסבו אל כוון הדלפק. המגישות לבושות התכלת ועטורות השביסים הלבנים קפאו במקומן, אובדות עצות. במרכז המהומה ניצב ברנש גוץ וממושקף בעל שער צהבהב מאפיר. פניו היו אדומות-סגולות מרוב חימה.
"מי המשוגע הזה?", לחש המהנדס המיכני שישב לידי.
"מה, אתה לא יודע?", ענה ראש הקבוצה שישב מולו, גם הוא בלחישה, "זה א’."
"מי זה א’?".
"הוא מהוותיקים. איש עתיר זכויות. עבד עם מנכ"ל החברה כשהמנכ"ל עוד היה מהנדס זוטר. הוא זה שכותב מדי פעם בעלון של מקום העבודה, בעברית תיקנית ונפלאה, על הניסויים החלוציים שהם ערכו בשנות החמישים והשישים, ויש הטוענים שהוא בנו מחוץ לנישואין של…" וכאן נקב ראש הקבוצה בשמו של שר לשעבר בממשלת ישראל שכבר אז הלך לעולמו, שר שהיה ידוע בנאפופיו וששמועות עקשניות גרסו שבין כיבושיו היתה גם היפה והעדינה בנשים, גולדה מאיר.
בינתיים נזעק מנהל חדר האוכל לזירת העימות, שמע מפי המגישות על מה המהומה, דהר למטבח, וחזר במהירות הבזק כשבידו צלחת עם שניצל טרי ולוהט. בעדינות רבה התנצל המנהל בפני הגוץ והפציר בו – ליתר דיוק התחנן בפניו – שיואיל לקבל את השניצל המשופר ולסלוח לצוות על עגמת הנפש שנגרמה לו.
"לא צריך, כבר ממילא אין לי תאבון", ספק יבב ספק צרח גיבור האירוע בטון בכייני ונעלב ויצא מחדר האוכל, כשמאה זוגות עיניים נעוצים בגבו.
היתה לי תחושה מוזרה של "דֶזָ'ה ווּ". הגוץ היה זכור לי מאירוע כלשהו בעבר. מקץ מספר ימים נזכרתי.
בשנותי הראשונות באותו מקום היו המשכורות ששולמו לעובדיו דלות במיוחד, אפילו בהתחשב ברמת השכר הנמוכה שנהגה אז בארץ, אבל מעולם לא פרצה שם שביתה. אולי קיננה עדיין התחושה – שלא בהכרח היה לה בסיס במציאות – של אחריות לאומית או של שליחות כלשהיא, ואולי, דבר שבדיעבד נראה סביר יותר, היו העובדים באותו מקום כה נירפים עד שעצם המחשבה על אירגון שביתה הטילה עליהם מורא. אבל, כשבאו מיים עד נפש, קרא הוועד לאסיפת עובדים בחדר האוכל הישן כדי לדון במאבק לשיפור השכר, והמליץ לאיים על ההנהלה בשביתה.
לאחר שמספר דוברים העלו טיעונים בעד ונגד, היה ברור שהרוב תמך בהמלצת הוועד.
ואז קם הגוץ הופך המגשים מן הקהל, ונטל את רשות הדיבור ואת המיקרופון.
תחילה פנה אל יושב ראש הוועד ושאל ממנו שטר ירוק שדיוקנו של אלברט איינשטיין עיטר אותו. שטר של חמש לירות ישראליות של שנת אלף תשע מאות שבעים ושתיים. סכום נאה באותם ימים.
כשהוא מנופף מדי פעם בשטר השאול, כדי להטעים את דבריו, נשא האיש נאום ארוך, שבו פירט את כל העוולות הנוראות והיחס המחפיר שההנהלה הפגינה כלפי עובדיה. הוא בהחלט תמך בדעה שעל ההנהלה לשפר את השכר. ואז, כשכולם ציפו שמשפט הסיכום יהיה "ולכן גם אני ממליץ לשקול שביתה", אמר הגוץ, "וזה מה שאני חושב על כולכם ועל השביתה המחורבנת שלכם", קרע את שטר הכסף לגזרים, העיף אותם באוויר ויצא מחדר האוכל.
למעט שומר חוק אחד שפרץ בצרחות של "זה לא חוקי לקרוע שטרות כסף", הגיב שאר הקהל בהנאה על המופע של הגוץ – היה זה שנים רבות לפני שהמושג "סטנד אפ" נכנס לשימוש בשפה העברית. חלק מן הנוכחים פסק כבר אז שהאיש אינו שפוי בדעתו, אבל, לעניות דעתי, העובדה שטרח לקרוע דווקא שטר כסף של מישהו אחר, ולא את כספו שלו, הצביעה על שיקול דעת ותיכנון לטווח ארוך, תכונות שבדרך כלל אינן אופייניות למטורפים.
סיפרתי על האירוע של הפיכת כונן המגשים ליונה, שכדרכו פרץ בצחוק במקום להזדעזע.
"הרי הטיפוס הזה כמעט שהרג את הכלבן".
"כלבן? מה לו ולכלבן?".
שנים קודם לכן, סיפר יונה, יצא הכלבן לסבב השיגרתי של פיזור כלבי השמירה לעמדותיהם. הוא נהג בתלת אופן, שגרר עגלה, שעליה רבצו הכלבים כשהם קשורים לעגלה ברצועות. לרוע מזלו של הכלבן נקלע הגוץ בדרכו. כשראה הגוץ את הכלבים היה חייב – אין בנמצא מילה אחרת – לנבוח. נביחה קצרה אחת ותו לא. למשמע הנביחה זינקו הכלבים מן העגלה אל הכביש והחלו דוהרים בעקבות הגוץ, תוך שהם הופכים וגוררים אחריהם את העגלה שאליה היו קשורים, ויחד עמה את תלת האופן ואת הכלבן חסר הישע שנאחז בו. הגוץ נס על נפשו. למזלו האטו העגלה, תלת האופן והכלבן את מרוצתם של הכלבים וחייו של הגוץ היו לו לשלל. הכלבן יצא מן האירוע בעור שיניו. מספר שריטות וחבלות קלות ותו לא.
"ועשו לו משהו, לא’?", שאלתי את יונה, "נזיפה? הערה בתיק האישי?".
יונה הביט בי בתמהון – "מה פתאום?".
שאלתי גם את שולה אם נזדמן לה להכיר את א’.
"א’?", אמרה שולה, "בוודאי! הרי יום אחד הוא שלח לי בדואר הפנימי מסמך שמישהי הדפיסה ברשלנות ושהיה גדוש בשגיאות הדפסה, בתוספת פתק שעליו כתב 'חרא של עבודה'. אבל כשהוכחתי לו שלא אני הייתי אחראית לתקלה, הוא הביא לי זר פרחים בתוספת מכתב התנצלות נוגע ללב. אדם מקסים".
מקסים! זו המילה המדוייקת.
כשידידי האמריקאי תלמי עבד בשנות השמונים בחברת ההייטק המנוחה "סאן מיקרוסיסטמס", החליטו ראשי החברה, שהיתה אז בשיאה, לתרום לקהילה בכך שהתנדבו להעסיק אנשים משולי החברה. לא היה מדובר, חלילה, בפושעים מועדים, אלא בעבריינים קטנים שהרשויות המליצו לתת להם הזדמנות להשתקם. תלמי התבקש לשלב בקבוצה שניהל משתקם כזה, שלמד חיווט אלקטרוני וחיפש מקום עבודה.
המשתקם התנהג באורח משביע רצון למדי במשך שלושה ימים תמימים. ביום הרביעי צלצל הטלפון במשרדו של תלמי. על הקו היה קצין הבטחון של החברה. הוא סיפר לתלמי שבן טיפוחיו פגש, מספר דקות לפני כן, משתקם נוסף, מכר ותיק שלו מימי חברותם בכנופיות רחוב יריבות. תוך מספר שניות היו השניים נתונים בעיצומה של תגרת ידיים אלימה במיוחד, וזאת ב"לובי" הראשי של החברה. קצין הבטחון שאל את תלמי אם הוא מעדיף שהמשתקם יפוטר בו במקום, או שמא ברצונו להחליף עמו מספר מילים בטרם ייבעט אל מחוץ לשער אחת ולתמיד. תלמי בחר באפשרות הראשונה.
מדינה אכזרית, ארצות הברית של אמריקה.
לא’, מאידך, הוקצה, בסופו של דבר, חדר נפרד במבנה מבודד, ממש בצמוד לגדר החיצונית של הקמפוס, ושם הוטלו עליו משימות מופשטות של תיכנון איסטרטגי עתידי שתאמו את סגולותיו המיוחדות, משום שכולם ידעו שהאיש היה גאון. ואם לא ממש גאון, הרי לפחות שעבד עם מנכ"ל החברה כשהלה היה מהנדס זוטר. בניגוד לצפוי, קירותיו של החדר לא היו מרופדים. בסופו של דבר פרש האיש לגימלאות אבל נותר עירני ופעיל, ועד היום הוא מפציץ, מדי פעם, את עמיתיו לשעבר בסיכומי הרצאות שהוא נוהג להאזין להן בנושאים שונים ומשונים, תוך שהוא מוסיף את הערותיו השנונות לטקסט המקורי. לעתים נדירות הוא מוזמן, כמי שעבד עם בני דור הנפילים ואפילו עם המנכ"ל – כשהמנכ"ל היה עדיין מהנדס זוטר – לכתוב הספד על חבר לעבודה שהלך לעולמו. במקרים כאלה הוא כותב, בעברית התיקנית והנפלאה שלו, מאמר מרתק, שמפליא לתאר את הישגיו שלו, א’, בתקופה שבה זכה המוספד לעבוד איתו.
"תגיד", שאלתי פעם מהנדס בכיר שעבד בסביבתו הקרובה של א’, "איך זה שהחזיקו אחד כזה אצלכם כל כך הרבה שנים?".
"ואתה חושב", ענה לי הלה במבטא אמריקאי כבד ומשובב נפש, "שבבית משוגעים זה היה יוצא יותר זול?".
ומאז לא שאלתי ולא חקרתי עוד בעניין.
יוני 2012