בכיתה דל"ת נירשמתי לראשונה לספריית השאלה. בעצם היתה זו חנות קטנה של ספרים וצעצועים שנקראה "לַיֶּלֶד", ששכנה ברחוב שמריהו לוין פינת הנביאים. בעליה של החנות ניסה להגדיל את הכנסותיו בכך שהקצה מספר מדפים בחנות לספרים שהשאיל, ושם גיליתי את חבורת הסוד המוחלט בהחלט – "חסמבה".
בתגלית עצמה לא היתה רבותא מיוחדת, משום שרבים מבני גילי קראו בשנים ההן בדבֵקוּת את הספרים האלה, שתיארו חבורת ילדים תל אביביים פטריוטיים ועזי נפש, שנאבקו תחילה בכובש הבריטי ואחר כך בערבים הרעים שהקיפו אותנו להשמידנו. אבל הרבותא מבחינתי היתה, שבאותה תקופה התגורר המחבר, יגאל מוסינזון, בחדר כביסה שהוסב למגורים על גג הבית שברחוב זמנהוף שלושים ושתיים, קרוב מאוד אלינו. הדבר נודע לי כשאֵלִי היודע כל הצביע עליו פעם, מרחוק, ולחש לי שזה המחבר של "חסמבה".
יגאל מוסינזון היה גבר גבוה מאוד, ממושקף ובעל שיער דליל, ארוך ופרוע. היתה לו מכונית אדומה דו מושבית שחנתה, בדרך כלל, בפינת רחוב שמשון. מימי לא ראיתי, לא לפני כן ולא אחרי כן, מכונית כזו. היא היתה קטנה, פתוחה וצרה מאוד – מושב הנוסע היה מאחורי מושב הנהג. אינני זוכר אם היו למכונית דלתות, אבל הסופר גבה הקומה נהג להכנס אליה מלמעלה, כשהוא מעביר את רגלו מעל הדופן.
פעם אחת ויחידה אזרנו, אלי ואני, אומץ, ניגשנו ביראת כבוד אל יגאל מוסינזון כשצעד אל מכוניתו, ואלי שאל אותו את השאלה שהטרידה, ללא ספק, אלפים, ואולי רבבות, ילדים במדינת ישראל: האם כל המסופר בסיפורי "חסמבה" קרה באמת, או שהיו אלה רק מעשיות. הסופר הביט בזהירות לצדדים כדי לוודא שאין מאזינים נוספים, ולחש לנו שכל עלילות "חסמבה" קרו במציאות, אבל מאחר שדובר בעניינים סודיים ביותר הוא סמך עלינו שלא נספר זאת לאף אחד. כך אכן נהגנו, והסוד הזה מתפרסם, כאן ועכשו, לראשונה.
***
איומים על ילדים באמצעות איזכור הרשויות של אכיפת החוק היו תופעה נפוצה מאוד בשעתה. "אם לא תאכל את הבננה יבוא שוטר" היה איום מקובל עד כדי כך, שהרשויות עצמן טרחו להטיף נגד השימוש בו, כדי שהדור הצעיר לא יראה, חלילה, בממונים על שמירת החוק אוייב.
אבל אבא, כדרכו, התקדם צעד אחד מעבר לכך. כשרוב ההורים ייסרו את ילדיהם בשוטרים, ייסר אותי אבא בבלשים, ולמען הדיוק – בבלש מסויים אחד ששמו היה "בּוּקי".
לבוקי, כך תיאר אבא, היה שפם משוח בבריליאנטין, או אולי בווזלין, ולכן תמיד היה דבוק אליו זבוב. וזו, כך לחש לי אבא, היתה הדרך היחידה לזהות אותו, משום שכמו כל בלש רציני החליף בוקי תלבושות ואיפור. אבל הזבוב הדבוק לשפם היה מיוחד אך ורק לו.
תפקידו של בוקי, כך הסביר אבא, היה לעקוב אחרַי יומם ולילה. לא ברור היכן הסתתר כשעקב אחרי בשעות היום, אבל בלילות, אליבא דאבא, נהג לשבת במכונית שחנתה ברחוב ליד הבית. וכל זאת כדי לוודא שלא אתנהג שלא כשורה.
וכשהתנהגתי שלא כשורה, היה אבא זוקף את אצבעו ומזכיר לי שבוקי רואה ושומע ורושם הכל. הדברים הגיעו לכך, שכל אימת שביצעתי פשע קטן או גדול תהיתי ביני לביני, גם בלי שאבא יזכיר לי זאת, באם בוקי ראה ושמע ורשם.
***
בוקי עקב אחרַי בעיצומה של התקופה שבה הייתי שטוף בקריאת סיפרי "חסמבה". למרות הפופולריות הרבה של הספרים בשנות החמישים, ואולי דווקא בגללה, עיקמו רבים מן האחראים על חינוך הדור הצעיר את חוטמם האנין כשעלה נושא הספרים שאותו דור צעיר העדיף לקרוא. סיפרי "חסמבה", ועמם רבים וטובים אחרים, כמו ספריו של קרל מאי, למשל, תוייגו כ"סיפרות קלוקלת" שמשחיתה את נפש הנוער, ואפילו היו, פה ושם, אישי ציבור בכירים אשר, ברוח הבולשביסטית שנהגה אז, הציעו לאסור על פירסומם. אמא, במיוחד, לא היתה מרוצה מכך שביזבזתי את זמני על קריאת סיפרי ההרפתקאות האלה במקום לקרוא, למשל, יצירות מופת מחממות לב ומגירות דמעה כמו "הלורד פונטלרוי הקטן", "נשים קטנות" או "האסופית". וכמובן שאבא הסביר לי שמכיוון שמחבר סיפרי "חסמבה" הקלוקלים, אלה שמשחיתים את נפש הנוער, גר לא הרחק מאיתנו, הוטל על בוקי – שממילא נמצא כל הזמן בסביבה כדי לעקוב אחרַי – לעקוב גם אחריו.
***
באותו לילה נרדמתי על הספה שבחדר המגורים. למחרת בבוקר סיפרו לי אבא ואמא, שכשהעבירו אותי למיטה צעקתי מתוך שינה "חסמבה!", שהיתה קריאת הקרב הידועה של החבורה ההיא. ויגאל מוסינזון, כך סיפר אבא, שמע בחדרו את הצעקה, נחרד כולו, ירד בריצה אל הרחוב, ניתר אל תוך מכוניתו הקטנה ונס על נפשו. ומיד, המשיך אבא ותיאר, שמעו את רעם המנוע של מכוניתו של בוקי שדהר בעקבותיו.
כנראה שכשיגאל מוסינזון גילה שבוקי עוקב אחריו הוא הבין שמצבו חמור, וזמן לא רב לאחר מכן נמלט מן הארץ. הוא עקר למספר שנים לניו יורק, שבה, לדבריו, ניהל רומן סוער עם מרילין מונרו, ולא שב לארץ אלא בשנת אלף תשע מאות שישים וחמש. את כתיבת סיפורי "חסמבה" חידש רק בשנת אלף תשע מאות ושבעים. שנים רבות לאחר אותו הלילה.
***
"חסמבה" שרדה את כל אלה שניסו לפסול אותה. כבר בשנות החמישים הועלו, על אפם ועל חמתם של המחנכים והמבקרים, הצגות "חסמבה" בתיאטראות לילדים, ובשנים שלאחר מכן הופקו גם סרטי קולנוע וסידרת טלוויזיה על מעלליה של החבורה. אבל המאבק של "חסמבה" על מעמדה הלגיטימי ועל שיחרורה מן התווית של "סיפרות קלוקלת" הסתיים בניצחונה המוחלט בהחלט רק בשנת אלפיים וארבע, כשיצא לאור בול דואר רשמי של מדינת ישראל שהוקדש לה.
***
ייתכן שלעולם לא הייתי זוכה לראות את בוקי, אילולא ראינו יום אחד, בחדר המדרגות, את שכננו זעליג זרמסקי בחברת גבר כבן שלושים, בעל בלורית פרועה ושפם, שלבש מכנסיים חומים מגוהצים וחולצה לבנה. ואז, בבית, לחש לי אבא שהאיש הזה היה הבלש בוקי.
מאז ואילך לא הזכיר עוד אבא את בוקי. אולי מפני שהמשחק נמאס עליו, אולי מפני שגם הוא וגם אני התבגרנו במקצת, ואולי מפני שבוקי היודע-כל גילה שאבא חשף את זהותו בפנַי, ולכן הבין שאין יותר טעם לעקוב אחרַי, ונעלם.
בוקי המסכן. כש"חסמבה" התקבלה, באיחור רב, לפנתיאון הישראלי, כבוד שהיתה ראויה לו מלכתחילה, הסתבר לבוקי שהמאמץ שהשקיע במעקב אחרי יגאל מוסינזון, מאמץ שנחל הצלחה זמנית בעקבות המרדף הלילי ההוא, היה, בסופו של דבר, לשווא.
ובאשר לי, גם עבודת הנמלים שבוקי השקיע במעקב אחרַי כדי להבטיח שאתנהג כשורה ירדה לטמיון. למען האמת, גם בתקופה שבה עקב אחרי לא תמיד הייתי טלית שכולה תכלת. אבל לאחר שנחשפה זהותו של בוקי והמעקב נפסק, היתה ההתדרדרות חריפה, מהירה ובלתי נמנעת, עד שהגעתי לשפל המדרגה שבו נותרתי עד עצם היום הזה.
מאי 2017