הבנין, שבו שכן בשעתו בית הספר היסודי הדתי ביל"ו, ניצב עד היום בשדרות רוטשילד 124 בתל אביב. בשנות החמישים נהג אבא לגרור אותי, בחגי ישראל, לבית הכנסת שהיה בבנין. בית הכנסת היה מטופח, וייחודו היה במקהלת הילדים שליוותה את החזן בעת התפילה, דבר נדיר בבתי הכנסיות של התקופה. חברי המקהלה היו תלמידי בית הספר שפעל בבנין בימות השבוע. הם לבשו חולצות לבנות שעליהן עטו, לקישוט, אפודים משולשים בצבע ירוק. במקרים רבים "נשאלו" הלחנים שהמקהלה והחזן שרו לפיהם את התפילות מיצירות קלאסיות ידועות, דוגמת הסימפוניה התשיעית של בטהובן או "כרמן" של ביזה, ולכן הזכיר המקום, לפעמים, בית אופרה יותר מאשר בית כנסת, וזאת לזכותו של המנהל המוסיקלי המוכשר של המקום.
אבל בראשית שנות הארבעים, שנות מלחמת העולם השניה, היה בבית הספר הזה מרכז הג"א – משמר אזרחי שפעל, באישור שלטונות המנדט, בתל אביב, בין השנים אלף תשע מאות שלושים ושמונה לאלף תשע מאות ארבעים וחמש, וחלק ממשימותיו היה אירגון ההתגוננות מפני התקפות אוויר. למעלה מחמישים שנה לאחר מכן סיפרה לי הדודה אסתר, שלא זו בלבד ששירתה תחילה באותו מרכז הג"א, אלא שלאחר מכן המשיכה לעבוד, באותו הבנין, בתפקיד חשאי שמעטים ידעו על קיומו, במסגרת חיל האוויר הבריטי.
***
בראשית שנות הארבעים הייתי מתנדבת בהג"א.
התפקיד שהוטל עלי היה להפעיל, מחדר שנמצא במרתף של בית הספר ביל"ו, את צופרי האזעקה. על אחד הקירות שבחדר הותקנו מספר נורות. כשהנורה הצהובה נדלקה המשמעות היתה "היכון", וכשנדלקה הנורה האדומה הפעלנו את הצופרים. לא היה לנו מושג מי מדליק את הנורות האלה.
באותה תקופה, ככל הנראה עקב מחסור בכוח אדם, החליטו שלטונות הצבא הבריטי בארץ ישראל לנסות ולגייס בנות מקומיות ככוח עזר לחיל האוויר. הדרישה היתה שהן תהיינה "נערות מהימנות מאוד", כי היה מדובר בעבודה סודית ביותר. כדי לשמור על תהליך בחירה חשאי ככל האפשר החליטו השלטונות לבחור את המועמדות מבין אלה שכבר התנדבו לפעילויות בטחון שונות, ולכן פנו אל ראשי הג"א – שרובם היו שייכים גם לצמרת ה"הגנה" – וביקשו מהם לבחור מועמדות מקרב המתנדבות הנוכחיות.
די הרבה בנות ביקשו להתנדב למשימה הזאת. תחילה בוצע סינון ראשוני, ייתכן שעל סמך נתוניהן של המועמדות. אלה שעברו אותו הוזמנו לראיון עבודה, וחלק מאלה נקראו לראיון נוסף, שאותו ערך חיים אלפרין, שהיה אז מפקד משטרת תל אביב. הוא שאל לשמי, שאל אם הייתי קרובה של ד"ר עוזיאל קפלן (כן. אחי), שאל אותי על ידיעת האנגלית שלי (אנגלית של בוגרת סמינר), ושלח אותי הביתה להמתין לתשובה.
***
לאחר ימים אחדים קיבלתי מכתב שהודיע שהתקבלתי לעבודה, והוזמנתי לאחד ממשרדי הממשלה כדי להשלים את תהליך הגיוס.
דוד תדהר, השוטר, הבלש הידוע, איש ההגנה ולאחר מכן מחבר האנציקלופדיה, ואשתו רבקה היו ידידי המשפחה. יומיים לאחר קבלת ההודעה הם סרו לביקור בביתנו שברחוב השומר, וסבתא – אמי – סיפרה להם, בסודי סודות, כמובן, ש"אסתר התקבלה לעבודה מסויימת". דוד תדהר חייך וענה לסבתא שהוא ידע, ואז גילה הוא לנו, גם זאת בסודי סודות, כמובן, שמכיוון שהעבודה היתה סודית ביותר, פנו אליו רשויות הצבא הבריטי וביקשו שיבדוק את הרקע של כמה מן המועמדות, "לרבות את הרקע של אסתר שלנו". אבל, בהתאם למסורת החשאיות שנהגה אז, הוא לא הדליף לנו דבר לפני שקיבלתי את ההודעה הרשמית.
***
בסופו של דבר התקבלו לעבודה עשרים ושש בנות. בניגוד לבנות שהתנדבו ל"אי. טי. אס", שהיו חיילות לכל דבר, היה לנו מעמד של אזרחיות עובדות צבא, ולבשנו מדי שוטרות.
קלט אותנו לעבודה אנגלי בלונדי וחסון, הסרג'נט אדוארדס. השמועות אמרו שבעצם היה סוכן בולשת ושידע עברית היטב, אבל כלפינו הוא התחזה כמי שאינו מבין עברית כלל, ודיברנו איתו אנגלית. הוא היה הממונה על כל נושאי השלישות של היחידה, וסיפק לנו את מדי השוטרות: מדי קייץ בצבע חקי ומדי חורף כחולים כהים.
אתי במדי הקייץ של המשטרה המנדטורית… …ובמדי החורף
עבדנו בארבע משמרות סביב השעון. באולם שבמרתף הבנין עמד שולחן גדול, שעל משטחו העליון היתה מצויירת מפה של ארץ ישראל. בצידו של האולם היתה בימה ארוכה ומוגבהת שלאורכה ישבו הקצינים האחראים.
ברחבי הארץ היו נקודות תצפית שבהן הוצבו נוטרים מצויידים במשקפות – זה היה המכ"ם של אז. הם דיווחו לנו בטלפון – באנגלית – את מיקומם ואת כיוונם של מטוסים שחלפו מעליהם, ואנחנו הזזנו מגדלי עץ קטנים שייצגו את המטוסים על המפה בהתאם לדיווח. המגדלים נשאו לוחיות שציינו נתונים שונים של המטוסים, ולצד המגדלים הזזנו גם חיצים קטנים שכיוונם היה ככיוון המטוס. צבעם של החיצים זיהה את המטוס כעמית (ירוק), טורף (אדום) או בלתי מזוהה (שחור). כשהתקרב מטוס "טורף" במידה מסוכנת לאזור תל אביב, לחץ הקצין האחראי על הכפתור שהדליק את הנורה הצהובה במפקדת הג"א, ואם המשיך המטוס להתקרב הפעיל הקצין את הנורה האדומה, שהורתה להם להפעיל את צופרי האזעקה.
מרכז הבקרה1 הזה נחשב לסודי ביותר, ושנים לאחר מכן לא סיפרתי לאיש ממכרי היכן עבדתי. הוא נמצא… בדיוק באותו בנין של בית הספר ביל"ו בשדרות רוטשילד, מעבר לקיר של החדר שבו שכנה מפקדת הג"א ושבה, זמן לא רב קודם לכן, ישבתי גם אני והפעלתי את האזעקה כשהנורה האדומה נדלקה.
איש מאלה שנמצאו במפקדת הג"א לא העלה על דעתו שהנורות הופעלו מן החדר שמעבר לקיר. בוודאי הניחו שהן מגיעות מאי שם מרוחק וסודי. כל שידעו על שהתרחש מעבר לקיר המשרד שלהם היה שעובדות שם פקידות כלשהן. הם לא שאלו, ואנחנו לא סיפרנו…
כמובן שעבדנו כל ימות השנה, לרבות בשבתות ובחגים, וזכור לי שביום הכיפורים שמענו את התפילות שנערכו בבית הכנסת ביל"ו שנמצא כמעט בדיוק מעל לראשינו.
***
הקצינים האחראים על המשמרת ישבו, כאמור, על הבמה שבצד האולם. אני זוכרת שניים מהם. לאחד קראו ג'ק פרימן. הוא תיעב יהודים בכל ליבו. אבל מאחר שהוא עצמו נראה כמו יהודי, וגם שמו היה חשוד במקצת. החלטנו אנו, הבנות, שהוא יהודי משומד. הגיוני, לא?
קצין אחר, הלוטננט ליבּוּקֶר, התנהג אלינו יפה מאוד, ומדי פעם "פינק" אותנו בהפתעה כלשהיא. פעם הכין לנו כריכים טעימים במיוחד, ורק לאחר שאכלתי מהם הסבירה לי אחת מחברותי למשמרת שהיה בהם בשר חזיר. אמי הקפידה על כשרות ומעולם לא אכלתי בשר חזיר לפני כן, וגם לא אחרי כן. אבל אני בטוחה שליבוקר לא העלה על דעתו שעלולה להיות למישהי בעיה עם זה.
יום אחד סיפר לנו ליבוקר שבאותו יום חל יום הולדתו, וכדי לחוג אותו הזמין אותנו, שש בנות המשמרת "שלו", לבילוי ערב. תחילה לקח את כולנו במונית לקפה "גינתי", שהיה ברחוב בן יהודה 1, ליד קולנוע "מגדלור". לפני שיצאנו מן הבנין נתן לכל אחת מאתנו, בשקית קטנה, שי: זוג גרבי ניילון, שאז היו חידוש נדיר.
היה קצת מביך להכנס ל"גינתי" בליוויית ליבוקר, כי חששנו שיחשבו שאנחנו "מטיילות" – כך קראו לזה אז – עם קצין בריטי, כפי שכמה וכמה בנות יהודיות עשו. ליבוקר הבין זאת, וכדי למנוע אי הבנה אמר בקול רם, כדי שכל הנוכחים ישמעו, ש"אלה הן הבנות שעובדות אתי".
אחר כך הלכנו לקולנוע "מגדלור" הסמוך, ישבנו כולנו בתא פרטי שליבוקר הזמין, וצפינו בסרט "רבקה" של היצ'קוק, עם לורנס אוליביה וגו'אן פונטיין.
***
הדודה אסתר עבדה במרכז הבקרה כשנה. מספר חודשים לאחר שסיימה את עבודתה שם פגשה ברחוב את אחת מחברותיה לעבודה לשעבר, שמסרה לה דרישת שלום מן הלוטננט ליבוקר, שהתעניין מאוד בשלומה של "הנערה עם הצמות2".
"כנראה שמצאת חן בעיניו", אמרתי לה.
"יכול להיות", צחקה הדודה. "היו לי אז צמות, הייתי רזה יותר, וייתכן ש…"
"היית יפה מאוד, אֵתִי" אמרתי (והתמונות יעידו).
"מכל מקום", המשיכה הדודה, "אותה חברה הביטה בי במבט חשדני מאוד, וסיפרה שהוא שאל אותה אם נראה לה שהייתי מסכימה שיבקר בביתנו. היא הבטיחה לו שתשאל אותי, אבל לא עשתה זאת כי, כך אמרה, 'חשבתי שלא תהיי מעוניינת'. ורק כשפגשה אותי במקרה ברחוב סיפרה לי על כך.
"קצת כעסתי על ההתנהגות הזאת ואמרתי לה 'אילו היית שואלת אותי אז, הייתי בהחלט שמחה לארח אותו, כי הוא היה אדם אציל נפש ובודד, ואצלנו תמיד היו הרבה אורחים ובכלל לא היה מפריע לי לו היה בא לבקר'".
האם אכן היתה זו רק הבדידות, או שאולי אותו קצין נעים הליכות חש משהו כלפי אתי? הרי הדודן יהודה איש הפלמ"ח סיפר לי, בסיגנונו הייחודי, שבאותן שנים "אתי היתה די יפה, היו לה המון מחזרים, והיא שיגעה לכולם את השכל". אולי גם ליבוקר נשבה בקסמיה? והאם הדודה אסתר היתה, באמת, כל כך תמימה ושוחרת טוב, או שאולי גם היא חשה משהו כלפי הקצין הבריטי העדין והשתקן? זאת לא נדע אף פעם. אבל לפעמים, כשמזדמן לצפות – בסרט, במוזיאון או ב"יוטיוב" – במרכז בקרה של חיל האוויר המלכותי מימי מלחמת העולם השניה, לרבות השולחן, המגדלים, החיצים והבימה המוגבהת שבצד, קורה שאני נזכר בסיפורה של אתי, בבית הספר ביל"ו ובאותו חסיד אומות העולם, ותוהה לרגע מה עלה בגורלו ומה היה קורה אילו…
ספטמבר 2017
סרטון משנת 1945: מרכז בקרה של ה-RAF בפעולה:
___________________________________________
הערות:
1 באנגלית: "Air Reporting Center".
2 "The girl with the plaits"