מעטים עסקו – בימים שלפני מהפכת התקשורת – בתחום המיקרוגלים. תשתית תיאורטית מקיפה היתה קיימת כבר שנים רבות; אבל שיטות התיכנון המעשיות – ה"טריקים" שמגדירים את ההבדל בין תיאוריה מרהיבה ליישום מעשי – היו מוכרות רק למתי המעט שנדרשו להן. רובן לא תועדו מעולם; אולי משום שההנחה המובנית בקהיליית המפתחים המצומצמת של אז היתה, ש"מי שצריך, כבר ידע איך לעשות את זה", ולכן לא ראה איש טעם להעלות על הכתב את המובן מאליו. האקדמיה, שחבריה עטו מאז ומעולם על כל נושא אפשרי כדי לדוש בו עד מוות בפירסומים ובמאמרים, כמעט שלא גילתה ענין בנושא, והוא נותר בבחינת ארץ לא נודעת ובלתי מתועדת.
גם שיטת התיכנון של מערכת המדידה שהוטל עליו לפתח לא נותחה ולא תועדה בפרוטרוט. התיעוד היחיד שראה אי פעם כלל תרשים מלבנים מינימליסטי ונוסחה בסיסית אחת שתיארה את עקרון הפעולה, ותו לא. הידע התמציתי הזה עבר, פחות או יותר, מפה לאוזן, ולפעמים גם שורבט בגיר על הלוח במרוצת דיון טכני כלשהו ונמחק מיד לאחריו. העקרון היה, לכאורה, פשוט וברור עד כדי כך לעוסקים בתחום, שלו טרח מי מהם לתעד אותו בכתב, סביר שהיה זוכה לכמה וכמה הערות עוקצניות בסיגנון של ברכות ואיחולים לממציאו החדש של הגלגל.
תחילה נראתה המטלה, שעיקרה היה חישוב ערך מספרי שכונה "אורך הקו", פשוטה ושיגרתית עד לעורר חשד, והחשד אמנם התממש כשהשתמש ישירות בנוסחה הבסיסית, זו שעברה מפה לאוזן ושורבטה על הלוחות, כי המערכת שנבנתה במעבדה לא התנהגה כצפוי. כשנועץ ב"מומחים" מקומיים בנושא התברר לו, להפתעתו, שהם פתרו את הבעיה בשיטה הבלתי מכובדת של "ניסוי וטְעִיָה1". נדרשו לו מספר ימים של התחבטויות, שבמהלכם השחית כמות ניכרת של נייר ושחק כמה וכמה עפרונות, ובסופם הבין מה היו החֲסַרים שגרמו לכשל התיכנון, והצליח לפתח מתכון שהניב את התוצאות הרצויות.
הוא השקיע עוד מספר שעות כדי להבהיר לעצמו עד תומן את המשמעויות הפיסיקליות של הניתוח המתמטי שערך, ואז רשם במחברת העבודה את ההנחות, את נוהל החישוב ואת המשמעויות הנגזרות, ונפנה למטלות אחרות שהוטלו עליו, תוך שהוא שוכח לחלוטין את כל הענין.
***
בניגוד לאנשי האקדמיה, שפירסום מאמרים בכל מחיר היה, כאמור, מהות קיומם – "פרסם או היעלם2" היתה הסיסמה שהִנְחתה אותם – המעיטו פשוטי העם שמצאו את פרנסתם במה שכונה אז "התעשיה" בכתיבה, משום שהצלחתם נמדדה בגובה הכנסותיו של המעסיק, ולא במספר המאמרים שפירסמו; עם זאת היו בודדים – כאלה שפיתחו מוצר חדשני כלשהו או שתיחבלו שיטת תיכנון מקורית – שטרחו וכתבו פה ושם מאמר, ולפעמים גם קרה שפרי רוחם ועטם התקבל והתפרסם באחד מכתבי העת הטכניים. אבל הם היו המיעוט שהעיד על הכלל.
לימים תהה מה גרם לו לנסות ולפרסם מאמר. מאמרים היו נחלתם של אנשי המדע והאקדמיה, של מפלסי הנתיב ופורצי הדרך. לא של מהנדסים מן השורה כמוהו, שהעבירו את ימיהם בעבודה שיגרתית ב"תעשיה". בדיעבד הסיק, שהמניע העיקרי היה האתגר שבענין – הרצון להוכיח לעצמו ש"גם הוא יכול" לכתוב ולפרסם מאמר.
הוא עבר על רשימת חידושיו הצנועים בתחומים שעסק בהם, והגיע למסקנה שנוהל החישוב של "אורך הקו", שפיתח מספר שנים קודם לכן, היה הנושא המתאים ביותר לכתיבת מאמר; זאת משום שהיווה ניתוח מתמטי של בעיה עקרונית, ולא יישום של טכנולוגיה עכשווית כלשהיא, שדינה להתיישן במוקדם או במאוחר. הניתוח כלל גם מספר לא מבוטל של נוסחאות ושל עקומות, שיכלו בהחלט להרשים עורכים של כתבי עת וקוראים פוטנציאליים.
לא היה לו ספק שרבים וטובים בעולם הגדול נאלצו להתמודד עם בעיית "אורך הקו"; אבל גם אם כבר פירסם מי מהם מאמר בנושא, הרי שבאותם ימים שלפני היות האינטרנט ניתן היה לברר זאת רק באמצעות "סיקרי סיפרות" ממוחשבים, שהיו כרוכים בטירחה ובתשלום, ושהיו נגישים בעיקר במוסדות האקדמיה. לכן החליט לכתוב ולשלוח לפירסום בלי לבדוק שמא מישהו הקדים אותו, כשהוא מניח שאם המאמר יידחה מסיבה זו או אחרת, כל שיפסיד יהיה הזמן שיקדיש לכתיבתו.
***
המחשב האישי, ועימו מעבדי התמלילים הביתיים ותוכנות השירטוט הנפלאות, לא היו קיימים באותה עת. לכן ישב מספר ערבים אל שולחן המטבח, ושיחזר את הפיתוחים ואת הניתוחים ואת המסקנות בעפרון על גבי נייר. לאחר שקרא וערך, וערך שוב והגיה, פנה אל ה"רמינגטון" הקטנה, ותיקתק עליה בחריצות את הטיוטה הסופית. את העקומות הנדרשות צייר, ידנית, באמצעות "סרגל עקומות" מפלסטיק. בשלב הבא השתמש במספריים ובנייר דבק שקוף כדי לשבץ בטקסט את התרשימים ואת הנוסחאות, ולבסוף ביקר בחנות הצילום והשיכפול שמעבר לפינה וצילם ושיכפל את הניירת הגזורה והמודבקת כדי שתיראה, פחות או יותר, כמסמך מסודר.
הוא קרא את הגירסה הסופית בתחושה של סיפוק. סדר הצגת הנושא, מספרן הניכר של המשוואות המתמטיות ואפילו הניסוח האנגלי ניראו לו סבירים בהחלט. כעת הגיעה העת לשלוח את יצירת המופת לכתב עת שיֵאות לפרסם אותה.
את כתבי העת המדעיים למהדרין3 פסל מלכתחילה. העריך, אולי בצדק, שלמאמר הצנוע שכתב לא יהיה כל סיכוי להתקבל על ידם. ברשימת המועמדים נותרו מספר כתבי עת טכניים, שלמרות שהתקיימו למטרת רווח וכללו גם פירסומות, נחשבו למכובדים למדי. הוא בחר באקראי באחד משלושת הירחונים הטכניים הנפוצים ביותר בתחום המיקרוגלים ושלח אליו את המאמר.
***
הטלפון צילצל לאחר שבוע. על הקו היה עורך כתב העת, שהשתפך תוך פיזור סופרלטיבים, והביע נכונות נלהבת לפרסם את המאמר בהקדם. תחושה משכרת של הצלחה אפפה אותו.
כשחלפו מספר שבועות ללא תגובה נוספת, פנה אל כתב העת, וגילה שהעורך המִתפעל פוטר והוחלף. עם זאת הבטיח לו העורך החדש שכתב העת יכבד את התחייבותו של העורך הקודם ויפרסם את המאמר.
כשאותו עורך חדש הודיע לו, מקץ מספר שבועות נוספים, שהמאמר יפורסם במהדורה הבאה של הירחון, ביקש לקבל את הטיוטה הסופית להגהה. העורך ענה בטון חד משמעי שהם אינם נוהגים לשלוח טיוטות להגהה, ושאין כל סיבה לדאגה. הדבר נשמע תמוה, אבל הרי באמריקה עסקינן, ובאמריקה, כידוע, מילה היא מילה, איש אינו טועה לעולם, ובכלל, הכל דופק כמו שעון.
הוא באמת היה משוכנע בכך.
***
כשפתח, בהתרגשות מובנת, את החוברת שבה הודפס המאמר הראשון שלו, חשכו עיניו. התרשימים שורבטו ברשלנות – אחד מהם היה משובש לחלוטין – ורבות מן הנוסחאות שעליהן היתה גאוותו היו שגויות ומרוסקות עד לבלי הכר; שדה קטל של ממש. היה ברור שמי שהכין את המאמר לדפוס לא הבין כלל את הכתוב בו.
ותחת כותרתו של הביזיון המחריד הזה התנוססו שמו ושם מקום עבודתו בישראל, שעמו רצה לחלוק את חמש דקות התהילה שקיווה לזכות בהן.
הוא התקשר אל העורך והסביר בנימוס את שקרה. עם כל שיבוש שמנה הלך העורך והזדעזע, ותוך מילמול יהודי מאוד של "אוי ויי", קונן על כך ש"הם הרסו את השלמות של המאמר שלך!"4.
"הם הרסו"? מי זה "הם"? למה לא "אני, העורך, הרסתי"?
הוא הציע בהיסוס לעורך לפרסם את המאמר המתוקן במלואו, אבל העורך התקפד, ומיהר להדגיש שהדבר הוא בניגוד למדיניותו של כתב העת – קרוב לוודאי שהבין שפירסום חוזר יעמיד אותו עצמו באור מביך. במקום זאת הציע לו העורך להכין רשימת תיקונים5, והבטיח לפרסם אותה במהדורה הבאה של כתב העת.
שוב גרם לו חוסר הניסיון שלא לעמוד על שלו, ובמקום להתלונן על "מוניטין" שנפגע ולרמוז בטון מאיים על צעדים אפשריים, כמקובל באמריקה, הסכים, ושלח רשימת תיקונים. רשימת התיקונים התפרסמה, בצירוף התנצלות קצרה של העורך, במהדורת כתב העת שיצאה לאור בחודש שלאחר מכן.
אלא שכשפלוני קורא מאמר רצוף שגיאות, אין לו כל דרך לדעת שבמהדורה מאוחרת יותר של אותו כתב עת התפרסמו התנצלות ורשימת תיקונים. הגירסה המרוסקת והמשובשת נותרה כמות שהיא בין דפי החוברת, ורק אליה מפנים מראי המקום6 ומסדי הנתונים השונים, עד עצם היום הזה, את הקוראים שמעוניינים לטרוח ולקרוא את המאמר.
***
במקום תחושת הישג של "עשיתי זאת", חש תערובת מאוסה של מבוכה ורצון לשכוח שאי פעם הסתבך בכל הפרשה. הוא לא סיפר לאיש ממיודעיו על קיומו של המאמר, ואף נמנע מלכלול אותו ב"רשימת הפירסומים" שב"קורות החיים"7 ששלח כשחיפש מדי פעם עבודה. וכשקרה שפה ושם אמר לו מכר כלשהו, ודווקא בנימה מפרגנת, ש"הי! ראיתי את המאמר שלך על חישוב אורך הקו!", נהג למלמל משהו, ולמהר ולהסב את השיחה לנושא אחר. כל שרצה היה שהמאמר יישכח וייעלם, וכשחלפו מספר שנים והנושא לא עלה בשום נסיבות שהן, נרגע, והניח שהוא אכן נשכח, מת ונקבר לעולמי עולמיא.
***
לאחר שנים שבמהלכן הצליח לשכוח את הפרשה, סיפר לו חבר לעבודה שראה את שמו – ואת שם מאמרו רסוק האיברים – ברשימת "מראי המקום" של מאמר אחר שקרא.
רשימת מראי מקום – כך הסביר לו פעם שועל ותיק מן האקדמיה – היא מרכיב חיוני של כל פירסום ששואף להיראות רציני, משום שהעדרה מצביע על כך שהפירסום דן בנושא שמעולם לא עניין איש. לכן יקפיד הכותב המנוסה לציין מספר רב ככל האפשר של מראי מקום, ובכך להאדיר את חשיבותם של חידושיו הוא.
הסקרנות גברה על הסלידה, ומקץ שנות דור שבהן לא העז להציץ בו, קרא שוב את נוסח המאמר כפי שהושחת ונשחט בידי כתב העת שפירסם אותו. הוא הופתע לגלות שגם בצורתו המרוסקת והמעוותת עדיין יכלו המעוניינים בכך להבין את המסר, אף כי יש להניח שחשו תמיהה לנוכח הרשלנות המחרידה שבה הודפס. הוא המשיך וחיפש במאגרי המידע השונים ומצא, גם זאת להפתעתו, יותר מחצי תריסר כותבים שציטטו, במרוצת השנים, את מאמרו מוכה הגורל ברשימת מראי המקום של פירסומיהם. קרוב לוודאי שרובם עשו זאת בעיקר בגלל הכורח לכלול מראי מקום, אבל מאחר והציטוטים כללו את תאריך הפירסום, היה בכך אישור עקיף שאכן היה זה המאמר הראשון שערך ניתוח מתמטי של בעיית "אורך הקו". אחדים מן המאמרים המצטטים אף התפרסמו באותם כתבי עת מכובדים ומדעיים למהדרין של גדולי הדור, כך שבדרך עקיפין זכה גם הוא להתגנב אל היכל התהילה, אם כי רק בדלת האחורית, כהערת שוליים.
ולבסוף, שנים רבות לאחר שראה אור, נכלל המאמר הפיסח גם ברשימת מראי המקום של פרק שדן בטכניקות מדידה של מיקרוגלים, שנכלל בספר שכתב פרופסור גרמני מכובד, ושיצא לאור בהוצאת ספרים ידועה למדי8; ושם, ככל הנראה, מצא את מנוחתו האחרונה.
***
כבר בשעתו היה מודע להיבט הקומי של הפיאסקו, ומאחר שבניגוד לאנשי האקדמיה לא היתה פרנסתו תלויה בפירסום מאמרים, לא יצא ניזוק בדרך כלשהיא מן הענין. ממרחק השנים חש שייתכן שאפילו יצא נשכר – בנוסף לחמישים הדולרים שקיבל מן הירחון כשכר סופרים – מן ההזדמנות שניתנה לו להציץ אל עולמם של כותבי המאמרים ושל כתבי העת ועורכיהם, הזדמנות שהקטינה במידה ניכרת את יראת הכבוד המופרזת שחש כלפיהם לפני כן.
את החוויה ואת הלקחים שהפיק ממנה היטיב לסכם, זמן רב קודם לכן, הוגה דעות דגול, שכתב באחת ממסותיו הידועות9 – מסה שדנה בענין חמור בהרבה ממאמר טכני מן השורה שנרצח נפש על ידי עורך לא יוצלח:
"אין רע בלא טוב, כלומר, בלא לקח טוב. גם הרע הגדול הזה שאנו עסוקים בו אינו ריק מלקח טוב,
ואנחנו, אשר לא אדונים אנחנו לגורלנו וגם את הטוב גם את הרע נקבל מן החוץ שלא בטובתנו, ראוי
לנו לבקש ברעותינו תמיד את התועלת הלמודית הצפונה בהן, והיתה לנו זאת, לפחות, חצי נחמה."
ואם אפילו הוא חשב כך…
אוקטובר 2016
הערות:
1 "cut & try", בלע"ז, והיו ציניקנים שכינו אותה "cut & cry"
2 "publish or perish" , בלע"ז
3 דוגמת Transactions of the IEEE המכובד, שרק גדולי הדור, "מדעני ההנדסה" האמיתיים,
זוכים לפרסם בו
4 "!They ruined the integrity of your article"
5 Errata, בלע"ז
6 "מראה מקום", שמכונה גם "סימוכין", או "הערת שוליים", הוא התרגום המקובל למונח האנגלי reference
7 "קורות חיים" – resume, או (Curriculum Vitae (CV, בלע"ז
8. Frank Ellinger: "Radio Frequency Integrated Circuits and Technologies", Ch. 15, Springer, 2007
9 אחד העם: "חצי נחמה" – 'המליץ' י"ד תשרי תרנ"ג – 5.10.1892