מדי פעם קורה שמישהו מבני דורי מתרפק על שנות החמישים והשישים כעל שנים נפלאות, שנות התמימות. אמנם היינו פחות עשירים, מתנהלת לה ההתרפקות, אמנם במקום המקרר החשמלי של היום סחבו הורינו חצי בלוק קרח במדרגות עד לקומה הרביעית, אמנם טלפון קיבלו רק רופאים ומקורבים למפלגת השלטון, ומכונית פרטית היתה נחלתם הבלעדית של עשירים מופלגים ופוליטיקאים בכירים, אבל היתה תחושה של אידיאליזם, של "יחד", של בניית העם והמולדת. היתה אווירה של התחדשות, היו חודורוב וגלזר והיה חינוך לערכים.

עד כאן הכל בסדר. אלא שלאחרונה, עם התגברות הטענות על התדרדרותה של הרפואה הציבורית, נשמעים גם קולות המתרפקים על הטיפול הרפואי המעולה והשוויוני שממנו, לדעתם של אותם מתרפקים, נהנו כולם באותן שנים נפלאות. למתרפקים האלה, שסביר להניח שרובם טרם נולדו באותה תקופה, מוקדש סיפור המעשה הזה.

***

בכתה ד' אירע פה ושם שהכתב על הלוח נראה לי מטושטש, ביחוד בימים מעוננים של חורף, אבל כשביקשתי מן המורה להדליק את האור, התנגדו התלמידים האחרים בטענה שהכיתה מוארת דיה.

כשהגענו לכתה ה', החל שכני לספסל הלימודים, הפרשן המשפטי המנוח לשעתיד, להרכיב משקפיים לראיית מרחק. באחד השיעורים נטלתי, מתוך שיעמום גרידא, את משקפיו והרכבתי אותן, ולפתע אורו עיני. האותיות המטושטשות שכתבה המורה על הלוח הפכו חדות כתער. תוויהם המעורפלים של היושבים בספסלים מרוחקים התבהרו. ואז הבנתי שאני צריך משקפיים.

אין זה נעים במיוחד לילד בן עשר לגלות שהוא קצר רואי. "מישקפוף", "אבו ארבע", "פרופסור" ו"קסוקר" היו רק אחדים מכינויי הגנאי שהודבקו במסגרת הקונסנזוס של אז לכל ילד ממושקף. בנוסף לכך, המשקפיים של אז לא הוסיפו כל חן או תיחכום. הן היו פונקציונליות לחלוטין – זוג עיגולי פלסטיק שקופים ומכוערים שהותקנו בהם עדשות זכוכית. הגישה האופטימית של עשרות השנים האחרונות שהפכה מום לאופנה טרם הגיעה לארץ. אלא שמשקל נגד משמעותי היה הסיכוי לשוב ולראות כאחד האדם, בלי להזדקק לטובות מן השכנים לספסל. לכן, כשחזרתי הביתה באותו יום, הודעתי לאמא שאני זקוק למשקפיים.

אמא האזינה רב קשב, ובאחד הבקרים שלאחר מכן, במקום לשלוח אותי לבית הספר, לקחה אותי אל רופאת העיניים בקומה השנייה של מרפאת "אהרונוב" של קופת-החולים-הכללית-של-הסתדרות- העובדים-העבריים-בארץ-ישראל, ששכנה אז בפינת הרחובות המלך ג'ורג' ונצח ישראל.

***

כשאמרתי לרופאה שאינני רואה מרחוק, ושאני צריך משקפיים, הושיבה אותי על הכסא שמתחת ללוח שעליו היו רשומות ספרות ואותיות, והורתה לי לקרוא את הספרות שהשתקפו במראה שעל הקיר שממול.

"לא רואה", אמרתי לרופאה, כי כך היה באמת.

הרופאה פרצה בצריחות היסטריות: "שקרן! אתה כן רואה! תקרא את המספרים!"

די נבהלתי. הייתי בן עשר וקצת, ולא הייתי רגיל להיות מטרה להתפרצויות זעם של מבוגרים זרים שהאשימו אותי בשקרים, מה גם שבמקרה זה דיברתי אמת. ניסיתי בכל כוחי אבל כל שראיתי היו קוים מטושטשים. "לא רואה", שבתי ואמרתי.

כולם ידעו שרופאת העיניים היתה אם שכולה. בנה נפל במלחמת העצמאות, ובתוקף מעמדה זה היתה לה, במדינת ישראל של קופת חולים של אמצע שנות החמישים, זכות כוללת ומוחלטת להשתולל, והיא ניצלה זכות זו עד תומה. "שקרן! אתה סתם רוצה משקפיים! תגיד לי תיכף ומיד מה כתוב פה!", והצביעה על אחת הצורות.

רוצה משקפיים? ראיתם פעם ילד שרוצה משקפיים?

"שתיים?" ניחשתי.

"שקרן! אתה עושה את עצמך! אתה פשוט רוצה משקפיים!"

"שלוש"?

הסצינה חזרה מספר פעמים, עד שהגעתי לסיפרה שבע, שאכן היתה רשומה על הלוח.

"אתה רואה??? אתה רואה!!! סתם שיקרת!"

אינני יודע מה הסבירה הרופאה לאמא, אבל, במבחן התוצאה, יצאנו בידיים ריקות.

***

קוצר הראיה החריף עם הזמן. לאחר כשנה שיכנעתי את אמא ללכת שוב לבדיקת עיניים. הצרחות והתוצאה היו כבפעם הראשונה.

זמן רב לאחר מכן קראתי שנשיא ארה"ב רונלד רייגן נחשד בילדותו כמפגר, משום שהיה קצר רואי, אבל הוא וגם סביבתו הקרובה לא הבינו זאת. אני, לעומת זאת, הבנתי זאת בשלב מוקדם ואפילו הצלחתי לשכנע בכך את אמא, אבל הידע הזה לא הועיל במסגרת המגבלות שהטיל עלינו הטיפול הרפואי המעולה והשוויוני שממנו נהנינו באותן שנים נפלאות.

אולם ילדי ישראל לא היו הפקר! בבית הספר נערכו מדי פעם בדיקות רפואיות אצל האחות, שכללו גם בדיקות עיניים, כך שבבוא היום נשלחתי, יחד עם אחדים מבני כיתתי, אל צריף האחות. כשהגיע תורי להיבדק ניסיתי לנחש אחדים מן המספרים, אבל נאלצתי להודות שאינני רואה. את לחישות התדהמה של חברי לכיתה, "הוא לא רואה כלום", אני זוכר עד עצם היום הזה.

האחות החמירה פנים ונתנה לי "פתק להורים" שבו הודיעה להם שעלי להיבדק בהקדם אצל רופא עיניים. כשמסרתי את הפתק לאמא היא חייכה חיוך מעורפל, מיעכה את הפתק בידה, ולא עשתה דבר. היום ברור לי שחרדתה מפני הרופאה היתה גדולה בהרבה מכל דאגה אימהית שקרוב לוודאי שחשה.

***

כך חלפו להן כיתות ה', ו' ו-ז'. מאחר ולא יכולתי לקרוא את הרשום על הלוח, איבדתי ענין בנעשה בכיתה. הציונים הלכו והתדרדרו. בתעודות השליש החלו להופיע גם הערות על התנהגות פרועה, משום שבשיעורים עצמם כבר לא נטלתי חלק.

לו היה קוצר הראיה פוגע רק בלימודים, ניחא. אלא שהוא הפריע לצפות בסרטים בקולנוע. בשנים ההן היו המקומות בקולנוע מסומנים, לרבות בהצגות היומיות. כמובן שתמיד ביקשתי כרטיס בשורה הראשונה, בניגוד להעדפה המקובלת. הקופאי היה נד בראשו בהשתתפות ומהמהם "אז אתה לא רואה מרחוק, הה?". עם זאת גיליתי שלחיצה על גלגל העיין פותרת במידת מה את הבעיה, משום שהיא מקצרת את המרחק שבין עדשת העיין לרישתית. במיוחד זכורות לי שלוש השעות של לחיצה בלתי פוסקת תוך צפיה בסרט "מסביב לעולם בשמונים יום" שהוקרן בקולנוע "חן" בשנת אלף תשע מאות חמישים ושמונה. את העובדה שלא גרמתי לעיניים נזק בלתי הפיך אני מייחס אך ורק להתחשבותו של אבינו שבשמיים במצבי.

***

בסוף כתה ז' קרה הנס המיוחל. רופאת העיניים פרשה, ובמקומה בא רופא עיניים צעיר, עולה מדרום אפריקה, שהרכיב משקפיים וחבש כיפה שחורה וזקן ג'ינג'י קצר. הוא בדק את ראייתי כמו שצריך, ונתן לאמא מרשם של ארבעה וחצי דיופטרים בעיין אחת וארבעה ורבע באחרת. למאושרים שאינם מתמצאים במושגים אלה, המשמעות היא שהגעתי לדרגת קוצר ראייה שבה העולם החל להתערפל במרחק של פחות מעשרים וחמישה סנטימטרים. המשקפיים הוזמנו, הבעיה נפתרה, הציונים וההתנהגות השתפרו, העלבונות של "משקפוף" ו"קסוקר" לא איחרו להגיע ובא לציון גואל.

***

שנים רבות הטרידה אותי השאלה מדוע אמא, שסביר להניח שדי חיבבה אותי, לא נקפה אצבע כדי לפתור את הבעיה. אמנם בתקופה הבולשביסטית שקדמה לעידן ביטוח הבריאות הממלכתי לא איפשרה קופת החולים של ההסתדרות למבוטחיה לפנות אלא לרופא אחד מסויים שנכפה על המבוטחים על ידי פקידי הסניף, אבל מדוע לא פנתה, בהתחשב בחומרת המצב, לרופא פרטי? קל להתלות בנטייה הכללית של הימים ההם לחסכנות, אבל בדיעבד הבנתי שהסיבה היתה עמוקה בהרבה.

לאותו דור של סוציאליסטים דלפונים שגרו בעיר הגדולה ושהצביעו ללא תנאי למפא"י – "המפלגה", בלשונם – היתה רשימה ארוכה של מעשים שהיו בבחינת בל ייעשה, טאבו בלע"ז. לא אכלו במסעדות, לא ישבו בבתי קפה, לא צבעו את הציפרניים ואת השערות, לא האזינו לשירים לועזיים, לא נסעו במוניות ובוודאי שלא הלכו לרופאים פרטיים. ואם, חלילה, נכפה על מי מהם רופא ששפיותו היתה מוטלת בספק, התקבל הדבר כגזירה משמיים או מן "המפלגה". הפתרון היחיד היה להמתין בסבלנות עד שרוע הגזירה יחלוף מעצמו, בבחינת המתנה למותו של הפריץ. לית מאן דפליג שבמקרה המתואר הגישה הזו הצדיקה את עצמה תוך שלוש שנים בלבד.

***

כבר שנים רבות שראייתו של כל ילד בישראל נבדקת מעשה שגרה באמצעות מיכשור אופטי אוטומטי הרבה לפני שהוא יודע לקרוא. כל אזרח במדינת ישראל יכול לבחור ולהחליף רופאים, לרבות רופאי עיניים, כמעט כראות עיניו, ובקופות החולים הפקידים והרופאים מתנהגים אל המבוטחים בנימוס כמעט אמריקאי. וכשמישהו ממיודעי מתרפק על השנים הנפלאות ההן אני נזכר באותה רופאה, וברופאים רבים אחרים שהתנהגו כמוה, ובחבורת הפקידים הנירפים והמרושעים שאפפו אותם, ומצטרף בחדווה אל השתפכויותיו אודות הימים היפים שהיו ועברו להם, כך יש לקוות, לבלי שוב.

 

דצמבר 2010