ברחוב זמנהוף שלושים ושתיים גרה גברת אלגנטית שיצאה מדי יום, שלובת זרוע עם בנה, להליכה של אחר צהריים. תמיד לבשה חצאית כהה ומקטורן וחבשה ברט. הבן היה כבן ­שמונה עשרה או עשרים. היו לו תווי פנים מעוצבים היטב, בלתי מגולחים, נאים בפראיותם, ועיני תכלת בהירות מאוד. הוא סבל מפיגור קשה. כשהלכו יחד ברחוב הוא ייבב והזיל ריר. היא לא הוציאה הגה. הלכה בראש זקוף, מתעלמת לחלוטין מן הסביבה, מן הבן ומכל מי שעבר ברחוב באותו זמן וראה ושמע ופה ושם גם לטש עיניים.

יום אחד, כשחזרתי הביתה מבית הספר היסודי, הביטה בי אמא במבט קודר, ואמרה בלחש: "הטמבל מת". בני הדור ההוא לא הבחינו בין מפגר, חולה רוח וסתם טיפש, ולכן לא הבנתי במי המדובר עד שהסבירה שהתכוונה לצעיר מן הבית שממול.

***

לקראת סיום בית הספר היסודי עמדה על הפרק הבחירה של המשך הלימודים. אמא חששה מאוד מן התיכון העיוני, משום שזמן לא רב קודם לכן נתפסה בתל אביב חבורה של תלמידי תיכון שעסקו בשעות הלילה בפריצות לבתים. "בני טובים", כינו אותם אז, משום שחלקם היו בנים למשפחות מבוססות. מסקנתה הגורפת של אמא מן הפרשיה ההיא היתה ש"בתיכון גונבים", ולכן החליטה בעבורי שנועדתי ללמוד בבית הספר לקציני ים בעכו. לחיזוק החלטתה ציינה שגם "קוֹקָה" נרשם ללמודים שם. דא עקא, ש"קוקה" היה אחד הטוענים הרציניים ביותר לתואר "הילד הכי מטומטם בשכונה", אם לא בכל בית הספר, והדבר הרתיע אותי עד כדי כך, שגם אמא ויתרה על הרעיון.

בשנות השישים נחשבו התיכונים העירוניים של תל אביב הרבה יותר מן התיכונים הפרטיים. "הרצליה", "גאולה" וביחוד "שלווה" היו בתי הספר של ה"פושטקים", שהעבריינים ­"בני הטובים" שהפחידו כל כך את אמא למדו בהם. הפושטקים היו הפוחזים והריקים שלא עברו את ה"סקר" – מבחן משווה מהלך אימים שכל תלמידי כיתה חי"ת בארץ נבחנו בו כדי לקבוע אם יתקבלו לתיכון כלשהו ולאיזה. במבחן הזה דווקא הצלחתי לקבל ציון לא רע ולכן, לאחר שהאלטרנטיבות ירדו מעל הפרק, בחרתי בבית הספר שהיה הקרוב ביותר לבית – תיכון עירוני אל"ף.

***

בכל קהילה, ותהא זו בית ספר, צבא או מקום עבודה, תמיד יימצאו "החבר'ה שמתמצאים"; אלה שיודעים הכל מראש. כבר בכיתה בי"ת הם ידעו שהיום נקבל אצל האחות זריקה נגד שחפת; בצבא הם ידעו שמחר, בקורס החובשים, נכניס זה לזה "אינטראקאט" – התקן ששימש פעם לערוי תוך ורידי ושהיה אימת המוות של כל חובש, ושבשבוע הבא ישלחו אותנו לשמירות ביישוב ספר כלשהו; ובמקום העבודה הם ידעו שבסוף השבוע הקרוב יפוטרו עשרים וחמישה אחוז מן העובדים. השאלה מניין הגיע כל המידע הזה אל אותם "חבר'ה" היתה, מבחינתי, תעלומה שלא נפתרה עד היום.

בבית הספר היסודי למדתי באותה כיתה עם יזם נדל"ן מצליח מאוד לשעתיד שהיה שייך לאותה קלאסה. לא ייפלא, על כן, שכששמע שגם אני נרשמתי לתיכון עירוני אל"ף, חייך בידענות ואמר, "אז מה, תלמד מתמטיקה אצל סְטָרֶץ?".

מי זה, או מה זה, "סְטָרֶץ"? מאיין ידע היזם על קיומו? כמובן שאסור היה לשאול, כי שאלה כזו היתה הודאה בכך שאינני יודע מיהו "סטרץ" ולכן שאינני שייך לכת הנבחרת של "החבר'ה שמתמצאים".

***

בכיתה טי"ת, שהיתה אז הכיתה הראשונה של התיכון, המתנו לתחילת השיעור הראשון במתמטיקה; בעמידה, כמקובל באותם ימים. לכיתה נכנס בצעדים מהירים איש נמוך קומה, זקוף כסרגל, בעל מצח ענק, כרבולת דלילה של שיער אפור ומשקפיים עבים.

אחרי שהורה לנו לשבת, פתח הפרופסור סטרץ את יומן הכיתה וקרא בשמות התלמידים לפי הסדר. זה היה מופע ה"סטנד אפ" הראשון שראיתי, הרבה שנים לפני שהמושג "סטנד אפ" נכנס לשימוש במקומותינו. כל תלמיד ששמו נקרא התבקש לקום, ואז ספג, לשמחתם הרבה של חבריו לכיתה, מקלחת של עקיצות אישיות שדנו בעיקר בהופעתו החיצונית. אותי, למשל, שאל הפרופסור מדוע הייתי רזה כל כך, וכפתרון לבעיה הציע לשלוח אותי לקונגו – שהיתה אז בכותרות בגלל מלחמת האזרחים שהשתוללה בה – כדי שילידי המקום יפטמו אותי כדבעי ואחר כך ייצלו ויאכלו אותי; ומכיוון שלא היה אחד שנחסך ממנו שבט לשונו של הפרופסור, לא היה בעקיצות האלה משום עלבון נורא במיוחד.

מעולם לא פגשנו קודם לכן מורה שהתחכם באופן חסר מעצורים עד כדי כך עם תלמידיו. פרופסור סטרץ שבה מיד את ליבנו.

***

בתקופות החמות יותר של השנה התלבש הפרופסור סטרץ כאחד האדם. אבל בחורף הוא חגג. מיד עם הגשם הראשון החל לנעול מגפי עור מפורזלים שהגיעו כמעט עד ברכיו, ובהם צעד כל בוקר מביתו אל בית הספר. אל המגפיים נוספו מכנסי רכיבה, "גָליפֶה" בלע"ז, שהוצרו במורד הרגל ונתחבו אל תוך המגפיים, ומעל מכנסי הרכיבה לבש חולצה רוסית – "רוּּבָּשְקָה" – אמיתית. היו לו ארבע רובשקות שלבש לסירוגין: לבנה-צהבהבה עם צווארון רקום בתכלת ובשחור; ארגמנית כהה עם צווארון רקום בצהוב ובירוק; ירוקה עם צווארון רקום בצהוב ובאדום, והיפה מכולן: שחורה מבהיקה עם צווארון רקום באדום. שום מורה בבית הספר לא התקרב בהופעתו החיצונית אל הפרופסור סטרץ. הוא היה, ללא ספק, "טיפוס".

***

כשקרא לי הפרופסור ללוח בפעם הראשונה, הכו בי שני דברים. האחד היה ריח מיוחד שהדיף, שהיה תערובת של בושם לבנדר וניחוח מסתורי אחר, משהו בין נפתלין לעובש. ריח מוזר, אבל לא דוחה, שהיה עדיף בהרבה על צחנת הזיעה המעורבת בריח סיגריות שהדיפו רבים מן המורים האחרים. האחר היה העיניים: עיני תכלת בהירות שדמו מאוד לעיניו של הצעיר שגר ממול ושהלך לעולמו זמן לא רב לפני כן.

כשסיפרתי על כך לאמא, היא הודתה שידעה מזמן שהצעיר המנוח היה בנו של הפרופסור סטרץ.

***

רק חלק מזמן השיעורים של הפרופסור סטרץ הוקדש ללימוד המתמטיקה. חלק ניכר הוקדש לסיפורי מעשיות שהיו מבוססים על מאורעות שקרו לו, לדבריו, לאורך חייו. תקצר היריעה מלפרט את כולם, אבל מסך כל סיפוריו ששמעתי לאורך שלוש השנים שבהן זכיתי ללמוד אצלו, בתוספת לשני מקורות כתובים^1,2  וכמה מקורות "אישיים" שאיתרתי, נטוותה ביוגרפיה עשירה עד כדי כך, שספק אם היה די במשך חיים אחד כדי להכיל את כולה.

הוא נולד באוקראינה, בעשרים וחמישה באוגוסט שנת אלף שמונה מאות תשעים ושמונה¹, או שאולי מתי שהוא בשנת אלף שמונה מאות תשעים וארבע²; סיים "בית ספר צבאי לתותחנות" ושירת כקצין ארטילריה בצבא של האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה, שבה נפצע בקרב וקיבל אות הצטיינות על גבורתו. למד באוניברסיטה באודסה¹. בטרם מלאו לו עשרים ושמונה² ניהל גימנסיה חצי ממשלתית בבסרביה. בשנת אלף תשע מאות עשרים וחמש קיבל תואר דוקטור למתמטיקה ובשנת אלף תשע מאות עשרים ושש קיבל תואר דוקטור לאסטרונומיה, שניהם מאוניברסיטת טורינו שבאיטליה. לפרנסתו  עבד אז כבוחן מכוניות בחברת "פיאט". בשנים אלף תשע מאות עשרים ושבע עד אלף תשע מאות שלושים ושבע היה מרצה באוניברסיטאות באיטליה, ספרד ופורטוגל, ותוך כדי כך, בשנת אלף תשע מאות עשרים ושמונה, "קפץ" לביקור בארץ, וניצל אותו כדי לארגן תיזמורת חובבים בחיפה ובו בזמן גם לאמן אנשי "הגנה" בשימוש בנשק, וכתוצאה הוכנס על ידי הבריטים ל"רשימה שחורה" שמנעה ממנו לעלות לארץ. בשישה באפריל אלף תשע מאות שלושים ואחת נבחר ל"אקדמיה למדעים של העיר קאדיז" שבספרד. במלחמת האזרחים בספרד לחם, בצד הרפובליקאי, כמובן, כשלפי חישוב הגיל המחמיר יותר היה כבר בן ארבעים ושתיים. בין השאר שירת כמטילן של פצצות מאולתרות שהושלכו ממטוסי הצבא הרפובליקני, ואולי גם כטייס. נמלט מספרד "לאחר כניעת הרפובליקנים", כלומר בשנת אלף תשע מאות שלושים ותשע, ובמקביל עלה לארץ בשנת אלף תשע מאות שלושים  ושבע, ומאז לימד מתמטיקה ב"גימנסיה בלפור" בתל אביב – לימים תיכון עירוני אל"ף – ובתיכון "אוהל שם" ברמת גן. היה פעיל בקלוב התעופה בישראל, ובמהלך מלחמת השיחרור ביצע עבור צה"ל "חישובים בליסטיים לצרכי תותחנות".

תמונתו של הפרופסור סטרץ לא נכללה מעולם בתמונות המחזור של תיכון עירוני אל"ף, משום שלדבריו, כפי שצוטטו על ידי ידיד קרוב שלמד אצלו מתמטיקה בשיעורים פרטיים, היה משוכנע שסוכניו של הגנרליסימו פראנקו, ששלט בספרד עד שנת אלף תשע מאות שבעים וחמש, עדיין חיפשו אחריו כדי "לסגור אתו חשבון" מימי מלחמת האזרחים. בבית הספר הילכו שמועות שהוא והמנהל לא דיברו ביניהם, ושלמרות שמועד פרישתו של הפרופסור לגימלאות עבר מזמן, "לא העז" המנהל לאלץ אותו לפרוש.

***

בנוסף לשפע המעשיות מעברו, לא החמיץ הפרופסור סטרץ כל הזדמנות לעקוץ אותנו, תלמידיו, ובכלל, את כל תרבות ההתנהגות בישראל, אולי בתקווה לשפר אותנו במשהו. בכך נכשל כשלון חרוץ, משום שעקיצותיו היו משעשעות עד כדי כך, שהאירוניה והביקורת שהיו בהן נבלעו בצחוק שעוררו.

כשהסביר לנו מדוע לא תמיד גורר קיומו של "משפט ישר" את קיומו של "המשפט ההפוך", ניצל הפרופסור סטרץ את המושג המתמטי כדי להשתלח בשחצנות של אותם יהודים וישראלים שהיו בטוחים בחוכמתם האינסופית, ובניסוחו: "איינשטיין הוא יהודי, ולכן כל יהודי הוא איינשטיין".

על פתרון מרושל שהגיש תלמיד בבחינה או בשיעורי הבית נהג לצטט את ההיסטוריון הרומאי טאקיטוס (הוא ביטא זאת "טאציטוס") שפסק – לדבריו –  כבר במאה הראשונה לספירה: "יהודי – שטחי!". וכשאירע שהשיעור התקיים לאחר "ההפסקה הגדולה" שלפעמים נערכו בה קרבות שבעקבותיהם נותרו על הרצפה קליפות וניירות, סיפר לנו כיצד הכריח, כשהיה קצין בצבא הצאר, את חייליו לזחול על רצפת הקסרקטין ולאסוף בפיהם את האשפה שהיתה פזורה עליה.

כשתלמיד ניסה לתרץ אי הכנת שיעורים במחלה כלשהי, סיפר איך פתר "הִתחַלוּת" המונית במחלקה שפיקד עליה – גם זאת בצבא הצאר ניקולאי – כשאילץ חלק מן המתחזים לשתות "כוס שמן קיק" והפלא ופלא, כל השאר הבריאו כהרף עין. וכשמישהו פתר תרגיל בדרך "עקומה" ומסורבלת, קבע ש"אדוני, אתה נוסע לירושלים דרך קפריסין".

***

רק לאחר שנים רבות הבנתי שמאחורי העקיצות, שגרמו לנו הנאה כה רבה, היו הרבה מאוד כעס וסלידה מן הגסות המזעזעת שהיתה מושרשת בנו, "הצברים הנפלאים", משחר ילדותנו. מחוסר היחס לסביבה, חוסר הכבוד למורה, לשכן ובכלל לאדם. מגישת ה"סמוך" והפרטאץ', מן הליכלוך על ריצפת חדר הכיתה ועד המחברות המרושלות, ובעיקר מן הבטחון המטופש שאנחנו הנבחרים, החכמים והמוצלחים ביותר. אבל במקום להתבכיין ולגנות ולהטיף, כפי שעשו שאר מורינו ומחנכינו – שזכו בתמורה לקיתונות של לעג – בחר הפרופסור סטרץ להשתמש באירוניה ובסרקאזם. הוא שם מראה מול פרצופינו, ואנחנו, במקום להבהל ולהיתקף גועל, צחקנו…

***

היה קל לקבל ציונים טובים אצל הפרופסור סטרץ. הבחינות שערך כללו תמיד תרגילים שנפתרו בכיתה או שניתנו קודם לכן כשיעורי בית. הוא היה המורה היחיד בבית הספר שלא היסס לתת ציון שליש "מעולה" לכל מי שפתר ללא שגיאות את שתי בחינות השליש.  זה היה נעים מאוד, אבל הותיר תחושה לא נוחה שהציונים הגבוהים התקבלו בקלות רבה מדי.

***

כשסיימנו את כיתה י"א פרש הפרופסור סטרץ לגימלאות. סיפרו שעבר ללמד מתמטיקה באוניברסיטת "בר אילן", שבשעות הפנאי בנה במו ידיו בית "בקרבת פתח תקווה", ושגידל בחצרו עצי פרי. המורה שהחליף אותו היה "יקה" חסר רחמים, שלימד אותנו מתמטיקה באופן יסודי בהרבה, ערך בחינות קשות ונתן ציונים במשורה. מורה טוב היה אותו יקה, כמו רוב המורים בתיכון עירוני אל"ף של אותן שנים, וקרוב לוודאי שמבחינה לימודית טהורה הפקנו משיעוריו תועלת רבה יותר מאשר מן השיעורים של המורה שקדם לו.

אבל כשקורה ומגיעה אותה "צביטה בלב", שמלווה זיכרונות מהימים שבהם גילינו את העולם המופלא של המתמטיקה והמדעים, היא באה תמיד יחד עם הרובשקה, המגפיים, המבטא הרוסי הכבד וזיכרן של אינספור המעשיות המיוחדות במינן.

של הפרופסור יצחק סטרץ, כמובן.

 

יולי 2018

_____________________________________________________________________

הערות:

1 דוד תדהר – "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", הערך יצחק סטרץ. האנציקלופדיה הועלתה במלואה למרשתת:
http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/6/2633

2. "פרופסור לכל דבר" – מאמר של אלכס דורון שהתפרסם במוסף "ימים ולילות" של "מעריב" לאחר פטירתו של יצחק סטרץ במרץ 1982, ונכלל בספר של בוגרי מחזור 1955 של תיכון עירוני א', תל אביב.