באמת היית מאוהב בחנה?
שאלה קשה. גם לי לא ברור אם הייתי מאוהב בה, או שאולי רק הערצתי אותה, או שראיתי בה רק מודל להשוואה, או שאולי כל הענין היה רק מהתלה לא רצינית שצמחה והתפתחה עם הזמן.
אבל כולם יודעים שכן!
לאחרונה באמת התרשמתי שהסיפור מסרב לדעוך ולהיעלם עם הזמן, ואפילו מגלה כוונה לדלג אל הדורות הבאים, וכדרכם של סיפורים כאלה מתפתח והופך לצבעוני ולמרתק יותר עם השנים. לכן נראה שהגיע הזמן להעמיד דברים על דיוקם ולפרט, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון, כיצד התגלגל הניגון עד שהגיע לאן שהגיע.
טוב. אז ספר מאין זה התחיל.
הייתי בן שלוש ומשהו כשחנה ויהודה נישאו – בינואר אלף תשע מאות וחמישים; שבועיים אחרי שיהודה השתחרר מחמש שנים של שירות בפלמ"ח ובצה"ל, ושבוע לפני שהפליג לפרנסתו כקצין רדיו בצי הסוחר. מסיבת הנישואין התקיימה על המרפסת הגדולה שבקומה השניה בבית של סבתא ברחוב השומר 8.
אינני זוכר דבר מן המסיבה, אבל בשנים שלאחר מכן סיפרו לי בני משפחה שנכחו בה שחוללתי מהומה רבתי ודרשתי, בצעקות רמות, להתחתן עם חנה. דרישתי לא התקבלה, אולי גם משום שחנה כבר היתה אז, מזה מספר שעות, אשה נשואה.
אז היית מאוהב בחנה כבר בגיל שלוש!
חכי רגע. חנה עצמה נהנתה מאוד להקניט אותי לאורך שנות ילדותי כשהזכירה לי בכל הזדמנות את החטא הקדמון שלי. אני מניח שהמבוכה וההסמקות שהאיזכורים גרמו לי שיעשעו אותה. הרי אין בגיל הילדות דבר מביך יותר לגבר בן שמונה או עשר מאשר ההאשמה שהוא מאוהב במישהי, או, גרוע מכך, שהוא ופלונית הם "חתן וכלה". כששמועה כזאת הופצה בחוגים החברתיים של כיתה גימ"ל או דל"ת היא יכלה למרר את חייהם של ה"חתן" וה"כלה" כהוגן, ובדרך כלל על לא עוול בכפם, משום שברוב המקרים לא היה לה בסיס.
על סף גיל ההתבגרות הצלחתי לסיים את שלב ההקנטות כשבתגובה על אחת התיזכורות הישרתי מבט אל חנה, ואמרתי שאין פלא שדרשתי להתחתן אתה, כי כבר בגיל שלוש היה לי טעם טוב בנשים. כנראה שחנה הבינה שהגעתי לשלב הבלתי נמנע שבו החתלתול הביתי הופך לזכר החייתי, וחדלה להעלות את הנושא, אולי גם כדי שהילד לא יצא, חלילה, מופרע יותר מכפי שכבר היה אז.
אז היית מאוהב בה כבר אז, או לא?
לא יודע. אבל תני לי הזדמנות לתאר את תפיסת העולם שלי כשהייתי ילד. אולי נצליח להגיע למסקנות ביחד.
הרבה דברים שהיו חלק מעולם המבוגרים שהקיף אותי בילדותי היו בלתי מובנים לחלוטין: החל במילים ובביטויים מוזרים שהמבוגרים השתמשו בהם ושלא הבנתי בכלל את משמעותם, וכלה בהתנהגות חברתית שלא היה לה, בעיני, שום הסבר הגיוני. אבל לרוב לא שאלתי שאלות, וקיבלתי את הכל כעובדות שאין טעם לחלוק עליהן. למה? כי הן היו עניינים של מבוגרים, והמבוגרים הרי ידעו הכל. ביני לביני המצאתי הסברים דחוקים ואפילו משונים למוזרויות האלה, אבל הקפדתי לשמור אותם לעצמי בלבד. ואחת מן התופעות שלא הבנתי, אבל שקיבלתי גם אותה כעובדה שאין לערער עליה, היתה שכולם, מסיבה כלשהיא, צריכים להתחתן.
ראיתי סביבי את בנות המשפחה הנשואות ואת חברותיהן הנשואות, את נשותיהם של בני המשפחה הנשואים ואת נשות חבריהם הנשואים. כמעט כולן היו גבירות כבדות בשר, שדיברו עברית מוזרה בשלל מבטאים שונים ומשונים; רובן עטו שפמפמים ושיני זהב, אם לא גרוע מכך; כמעט כולן דיברו – בעיקר ריכלו – ללא הפסקה, אכלו ללא הפסקה, הזיעו ללא הפסקה, התלוננו ללא הפסקה על החום הנורא ונפנפו ללא הפסקה בז'ורנאל רוסי – לרוב ה"אוֹגָניוּק" – כדי להתקרר קצת.
כמעט כולן – חוץ מחנה.
נכון. כבר סיפרתי לך שלא הבנתי אז מדוע בני האדם מתחתנים, אבל קיבלתי את העובדה הזו כגזירה משמיים, ולא העלתי על דעתי לשאול שאלות. היה ברור לי שכשתגיע שעתי אנשא גם אני לאשה כבדת בשר עם שיני זהב, שתדבר עברית מוזרה לצד הרוסית והאידיש ותנפנף בז'ורנאלים. לא רציתי להתחתן עם אשה כזאת, אבל נראה היה שמדובר בגזירת גורל שאין ממנה מנוס. הרי כמעט כולם התחתנו עם נשים כאלה.
כמעט כולם – חוץ מיהודה.
נכון. יהודה היה היוצא מן הכלל. הוא נישא לאשה שדיברה עברית כמוהו וכמוני, שלא היתה כבדת בשר, שלא היו לה שיני זהב ושפם, שדיברה רק דברי טעם – ובמשורה, שהיתה בפלמ"ח, שניחנה בחוש הומור שקט וקטלני, ושמעולם לא נפנפה בז'ורנאל רוסי אפילו כשהיה לה חם. כשושנה בין החוחים היתה חנה. כאשה אמיתית בין ערימות הווייבערס, הבובעס והיאכנעס. היא שברה את הפרדיגמה. היא היתה ההוכחה שאפשר אחרת. היא היתה השבב הקלוש של התקווה שאולי לא איאלץ להעביר את חיי במחיצתה של פטפטנית בשרנית ורגשנית, משופמת ובעלת שיני זהב, שתנפנף לאורך כל הקייץ בז'ורנאל רוסי במאמץ שווא להפסיק להזיע.
אז בגלל חנה הערצת את יהודה?
לא רק. היו כמה סיבות שבגללן הערצתי את יהודה וחלמתי להידמות לו: הוא היה בפלמ"ח. הוא היה קצין ים. הוא היה מדען וחוקר. היה לו חוש הומור נהדר שעזר לו לקחת כל דבר בקלות בלי לאכול את עצמו לתיאבון. והוא היה נשוי לחנה.
מהר מאוד הבנתי שכנראה שפר גורלי בכך שלא נדרשתי לעבור על בשרי את חוויות הפלמ"ח ומלחמת השיחרור, כמוהו; שהשירות בצי הסוחר היה תענוג די מפוקפק; שעבודתי בהיי-טק היתה מסַפקת כמעט כמו עבודתו כמדען; ושהכשרון לקחת כל דבר בחיים בקלות, כמוהו, היה מעבר ליכולתם של מרבית בני האנוש, ולא רק מעבר ליכולתי. כך שכל שנותר משאיפתי להידמות לו היו נישואיו לחנה. אפילו כיום, כשהוא וגם חנה כבר אינם אתנו, אני חש בדיעבד גאווה על כך שקינאתי בו לפחות מסיבה נכונה אחת.
טוב, אז כנראה שבאמת היית מאוהב בחנה?
לא במובן של "שיר השירים". אף פעם לא התהפכתי על משכבי בלילות בגללה. מעולם לא הגיתי בה, לא הזיתי בה ולא פינטזתי בה. שום דבר כזה. אבל תמיד קיוויתי שכשיגיע יום הדין אמצא את עצמי במחיצת מישהי שתדמה לה – דקה, ללא שפם, שתדבר רק דברי טעם ולא רכילויות מטופשות, שתהיה בעלת חוש הומור מעודן וקטלני, ובעיקר – שלא תנפנף בז'ורנלים – רוסיים או אחרים – כי את זה פשוט אינני מסוגל לסבול.
אז היית מאוהב בחנה? כן או לא???
כנראה שכן. אבל לא בדיוק כמו שאת חושבת…
אוף! אתה נודניק!
מרץ 2017