בעלה הראשון של הדודה ציפה נהרג בתאונת עבודה בשנת אלף תשע מאות שלושים ושתיים. בשנים שלאחר מכן נדדה הדודה ברחבי הארץ כדי לקיים את עצמה ואת בנה, יהודה. היא הפיצה ספרים בתל אביב, עבדה ב"משק הפועלות" בירושלים, והיתה "אם הבית" בבית הספר החקלאי בבן שמן. בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע שידכו לה אלמן מבוגר מכפר מל"ל ושם גרה שלוש עשרה שנים, עד שבעלה השני נפטר והיא חזרה לתל אביב.
בזכות נישואיה השניים של הדודה זכיתי בילדותי לחוות משהו מחיי הכפר כשמדי פעם, כשכשל כוח סבלם של אמא ואבא, הם איכסנו אותי למשך מספר ימים אצל הדודה. למעט הזבובים והשיעמום, החוויה זכורה לי לטובה עד היום.
***
בשנות החמישים נהג בארץ משטר ה"צנע" שניהל שר האספקה והקיצוב, דב יוסף. במסגרת משטר זה הוטל פיקוח חמור על מכירת מוצרים – בעיקר מזון, אבל גם ריהוט והלבשה – לציבור. כל משפחה קיבלה פנקסי תלושים שכונו "נקודות", ורק באמצעותם יכלה לרכוש – בכסף מלא, כמובן – מיכסה של מוצרי מזון ופריטים אחרים בחנויות של אז. יש להניח שהיה זה צעד הכרחי במדינה עניה וחסרת תשתיות שהכפילה תוך מספר שנים את אוכלוסייתה בעקבות העליה ההמונית של שורדי השואה ושל יוצאי ארצות ערב, אבל, כפי שקרה בכל מקום שבו הונהג קיצוב, נפתחו אפיקי פעילות רבים ומגוונים ל"יזמים", שניסו לעקוף את המיגבלות שהממשלה הטילה.
השם הנפוץ ליַזָּמוּת הזו היה "השוק השחור", ול"יזמים" קראו "ספסרים". אלה מהם שבחרו לספסר במוצרי מזון, נהגו לנסוע ליישובים החקלאיים, לקנות ישירות מן החקלאים את המוצרים שבפיקוח, בעיקר ביצים, מוצרי חלב ועופות, ולמכור אותם ברווח נאה לתושבי הערים. היה זה הסדר שבו כל הצדדים המעורבים היו מרוצים: הספסרים הרוויחו היטב, החקלאים קיבלו מן הספסרים מחיר גבוה בהרבה מן המחיר שכפתה עליהם הממשלה, ותושבי העיר – אלה שיכלו להרשות זאת לעצמם – זכו לאכול בשר וביצים. לדעת כמה ציניקנים יצאה גם הממשלה נישכרת, משום שהכעס כלפיה, שגאה עקב מדיניות הקיצוב, התמתן במידת מה הודות לאופציה החלופית הזו.
אבל לממשלות אין חוש הומור, ואולי גם היו רגליים לטענה שאם חלק גדול מדי של האוכלוסיה ירכוש מוצרים בשוק השחור, לא ייוותר המינימום הנדרש לכל היתר. לכן גייסה הממשלה צבא של פקחים כדי להילחם בתופעה. לפקחים היתה סמכות לחפש על גופם ובכליהם של כל מי שחשדו בו שמכר או קנה מוצרים אסורים, ולכן, במקרים רבים, הם לווו בשוטרים, שהגנו עליהם מזעמם של האזרחים שאותם בחרו לבדוק.
***
בדרך כלל ניצלה אמא את הביקורים אצל אחותה שבמושב כדי לקנות ממנה ביצים, שהוסתרו בזהירות בסל מתחת לערימת סמרטוטים, תוך תקווה שלא ניפול לידיו של פקח שינבור בו ויגלה את האוצר המוברח. אבל יום אחד, היה זה בשנת אלף תשע מאות חמישים ושלוש או חמישים וארבע, העזה אמא וקנתה מן הדודה תרנגולת שלמה.
לא יכולנו להבריח תרנגולת חיה לתל אביב, בגלל הקולות שהיתה עלולה להשמיע בעת הנסיעה. לכן המתנו עד רדת החשכה, ואז הלכנו ברגל במורד הכביש הראשי אל רמתיים הסמוכה, כדי לשחוט את התרנגולת הכפותה שבסל אצל השוחט המקומי.
השוחט גר בבית מוזנח בפאתי היישוב. את מלאכתו ביצע בסככה שעמדה על קרקע חולית בצמוד לבית. האביזר היחיד בסככה היה שולחן גדול שמשטחו הורכב משתי וערב של כלי קיבול מתכתיים שנראו כמו משפכים. הסתכלתי בו בסקרנות כשתחב את קת החלף אל בין שיניו המרקיבות, אחז בתרנגולת, ובבוהן שמאלו כופף את ראש הציפור המבועתת אחורנית. אחר כך נטל בימינו את החלף, גילח מספר נוצות מן הצואר ושיסף אותו בתנועה אחת. את התרנגולת המשוספת השליך, כשראשה כלפי מטה, לתוך אחד המשפכים שבשולחן. הדם זרם מן הצוואר השסוע דרך המשפך ונספג בחול, תוך שהתרנגולת מפרפרת ברגליה. מדי פעם ניער אותה השוחט כדי לעזור לה לדמם, וכשהעסק הסתיים הושיט לנו השוחט את הפגר כדי שנעשה בו כחפצנו. אמא שילמה לו כמה ששילמה, עטפה את נבלת התרנגולת בעתון, הניחה אותה בקרקעית הסל, מתחת לאמצעי ההסוואה, ואז חזרנו לכביש הראשי ועלינו על האוטובוס שבא מצפון, בואכה תל אביב.
***
מאז ומעולם העדיפה אמא לשבת במרכז האוטובוס, ובשום אופן לא בספסלים האחוריים של ה"פורדים" של אז, שלדבריה גרמו לה למחלת ים. אבל באותו היום בחרה לשבת דווקא בקצה האוטובוס. את הסיבה לכך הבנתי כשאחרי מספר תחנות עלה לאוטובוס פקח מלווה בשוטר. השוטר עמד בשתיקה מאיימת בדלת הקדמית של האוטובוס, והפקח החל להתקדם לאורך המעבר ולנבור בסליהם של הנוסעים.
היה לילה. בחוץ שררה חשיכה מוחלטת. הנורה שדלקה מעל הדלת הקדמית של האוטובוס האירה באור עמום את פרצופו הקפוא של השוטר. בחוץ רחשו וייללו צרצרים, תנים ושאר יצורי הלילה, ובתוך האוטובוס המשיך הפקח להתקדם, שורה-שורה.
לא ידעתי מה היה דינם של העבריינים שניתפסו כשהבריחו תוצרת חקלאית, אבל הבנתי היטב שהיינו במצב ביש. אמא ניסתה להרגיע אותי, והציעה שאם ניתפס, אשאל את הפקח מה יעשה בתרנגולת – אולי בתקווה שתמימותו הנוגעת ללב של הילד הקטן תמס את ליבו האכזר, והוא לא יפעל נגדנו במלוא חומרת הדין, שאותה לא העזתי אפילו לדמיין.
***
הפקח המשיך להתקרב אלינו. למרבה הפלא לא מצא שום פריט אסור אצל איש מהנוסעים, שרובם שתקו בהשלמה, למעט נוסע אחד, גבר גדל גוף ופרוע שיער, שהחל לזעוק חמס על השערוריה שבביזבוז הזמן ואולי גם בפגיעה בפרטיותו. תחילה התעלם ממנו הפקח. אחר כך, כשהאיש המשיך בשלו, העניק לו הפקח טיפול אישי כשנבר, ביסודיות ובהפגנתיות, בסל של אותו נוסע, ושלה ממנו אוסף גדול של קופסאות שימורים נטולות תוויות, שלא ברור מה הכילו וכיצד ומדוע הגיעו לשם. אבל, אולי מפני שתפקידו של אותו פקח היה לאתר מוצרים חקלאיים טריים ולא קופסאות שימורים, לא נקט בשום סנקציות, אלא הניח לנוסע ולקופסאות השימורים שלו לנפשם. אחר כך התקדם עוד שורה או שתיים, כנראה כדי להפגין שלא התרשם מן המחאה, ואז פתח במשיכה את הדלת האחורית וירד. ניצלנו.
***
הגענו שלושתנו, אמא, אני והתרנגולת המתה, בשלום הביתה. אינני זוכר מה עשתה אמא בתרנגולת. קרוב לוודאי שהכינה ממנה מרק עוף, ואחר כך הגישה את הבשר כמנה עיקרית; וכמו תמיד, קרוב לוודאי שגם אז לא הייתי מסוגל לאכול אותו, וכל מי שניסה אי פעם לאכול עוף "מכובס" יודע למה.
ה"צנע" נמשך, אמנם בחומרה שהלכה ופחתה, עד סוף שנות החמישים. בצרכניה שברחוב המלך ג'ורג' עדיין גזר הזבן פה ושם תלוש מן הפנקס עבור מוצר זה או אחר, והניח אותו בצינצנת העשויה לדבר, אבל, בסופו של דבר, איסוף התלושים, ועמו כל התקופה ההיא, הגיעו לסיומם.
תקופת הצנע מתקשרת, בדרך כלל, ל"פילה", "לבניה", "ציקוריה", בגדים ורהיטים זולים ודומיהם, שעם כל חוסר הטעם והצורה ואי הנוחות שגרמו, נשכחו כבר מזמן. אבל את האימה שחשתי אז, כשהשוטר עמד בדלת והפקח התקרב אלינו, לא שכחתי וגם לא אשכח. כנראה שכך מרגיש מי שחי במדינת משטרה למראה שוטר, או למשמע נקישה בשעת לילה על דלת ביתו.
ואם מישהו חש, עדיין, "נוסטלגיה" כלפי הימים היפים ההם…
מרץ 2018