שנת אלף תשע מאות חמישים ושמונה היתה שנת העשור למדינת ישראל. הגופים האחראים החליטו לחוג אירוע חשוב זה בתערוכות, עצרות, נאומים ומצעדים. אבל החידוש הגדול היה תצוגת זיקוקין דינור אמיתית, לראשונה מאז שרף טיטוס ימ"ש את בית המקדש.
הזיקוקים נרכשו מידידתנו הגדולה דאז צרפת, רגע לפני שדה-גול עלה לשלטון והחל לקלקל את הידידות המופלאה ההיא. צרפת סיפקה לנו אז מכל טוב. אוטובוסי "שוסון" בעלי נטיה משונה להתהפך על נוסעיהם, מטוסי תובלה מסוג "נורד" שזכו לביקורת קטלנית מאלה שנאלצו להטיסם ולתחזקם, וכמובן מכוניות הסיטרואן "דה-שבו" לקציני צה"ל שכונו, מסיבות מובנות, "פחנועים". את כל הדברים הטובים האלה נאלצה ישראל לקנות בעל כורחה כדי שידידתה הגדולה צרפת תסכים למכור לה גם מספר מטוסי אורגן ומיסטר שכבר אז היו די מיושנים, וזאת משום ששום מדינה אחרת בעולם של אז לא הסכימה למכור לישראל מטוסי קרב. לכן היה זה אך טבעי שלקראת יום העצמאות של שנת העשור הגיעו לארץ מומחים צרפתים כדי להתקין ולשגר את הזיקוקים למען יראו כל בית ישראל וישמחו.
התצוגה בליל העצמאות אכן עלתה על כל הציפיות. גלים גלים המריאו הזיקוקים מ"גן הדסה", בשוליו של כיכר מלכי ישראל, והתפוצצו בשמי הלילה בקולות רעם ושריקה ובשלל צבעים. התושבים עלו בהמוניהם על הגגות כדי לצפות במחזה המרהיב והעיר תל אביב צהלה ושמחה.
בנקודה זו חובה לקטוע את רצף המעשה כדי להציג את גיבורו הראשי, אלי.
אלי היה גאון. כדרכם של גאונים רבים ניחן במספר מוזרויות שגרמו לו להסתבך עם הרשויות, שיוצגו בעיקר על ידי אמו, אבל גם על ידי שכנים, מורים ואפילו הוריהם של חברים ללימודים שאיתרע מזלם ונפלו קרבן לאחד מניסוייו המדעיים.
שנים לאחר מכן, בארצות הברית, הסבירו לי חברים מקומיים את מהותו של הארבעה ביולי – יום העצמאות האמריקני. כמו בישראל של ימינו, מרכיב ראשי של כל חג הוא "לעשות על האש" – ברבקיו בלשונם. אבל בנוסף לכך הארבעה ביולי הינו יום של זיקוקין ושיגורין ופיצוצין לסוגיהם, וכל המרבה הרי זה משובח. כל אמריקאי טוב נוהג עד היום לקנות מבחר של זיקוקים שונים בחנויות המיועדות לכך ולהדליק ולשגר ולפוצץ. אלא שבכל רחוב, כך הסבירו לי ידידי האמריקאים, יש לפחות מדען מטורף אחד שתמיד מגדיל לעשות מכל האחרים. נזדמן לי להכיר מדען אזורי שכזה, סמנכ"ל להנדסה בחברה מכובדת שגדל במדינת אוהיו, ושם, לקראת הארבעה ביולי, ייצר בעצמו כמות קטנה של ניטרו גליצרין. לדבריו, הוא הלך למגרש ריק והטיח את המבחנה שבה נמצא הנוזל הקטלני למרחק בכל כוחו. התוצאה היתה רעם אדיר ובור בקוטר של כמה יארדים. הסמנכ"ל לשעתיד הצליח לחמוק משם בשלום לפני שכוחות הבטחון, שהוזעקו על ידי השכנים המבוהלים, הגיעו למקום.
אלי היה, ללא צל של ספק, המדען של רחוב זמנהוף בתל אביב. בימים שבהם טלפון ביתי היה כמעט בבחינת בל יימצא, הביא לי הדוד עמנואל, שעבד ב"דואר הנדסה", שתי שפופרות טלפון ישנות. אלי מתח חוט חשמל בין הדירות, חיבר אליו את השפופרות וגם "מיישר זרם" – כך קרא לספק הכוח לזרם ישר – והפלא ופלא, איפשר לנו לשוחח זה עם זה בטלפון כשאנו ספונים איש איש בדירתו. תגלית מדעית גדולה אחרת של אלי היתה, שצמר גפן רטוב נוטה להידבק לקירות של מבנים. על כן הרטיב, פיסות-פיסות, את צמר הגפן הוורדרד שאמו השתמשה בו קודם לכן למטרות שלא היו ברורות לנו באותו שלב של חיינו, והטיח אותן בקירות ולפעמים גם במרפסות ובחלונות של כל הדירות הסמוכות, דבר שגרר מדי פעם תגובות קשות מצד השכנים, ובעקבותיהן תגמול פיזי אלים מצד אמו, שבעקבותיו הרעידו זעקותיו של אלי את כל האזור.
תחביב נוסף של אלי היה ציד לווייתנים באמצעות צילצל מאולתר. מאחר שלוויתנים אמיתיים לא שוטטו ברחובות תל אביב של אותם ימים, הסתפק אלי בהטלת וו מתכת קשור לחבל על עץ האיזדרכת שצמח בחצר, כשהאתגר היה לתלוש מספר רב ככל האפשר של עלים בכל הטלה, לדאבון ליבם של חובבי הטבע שבסביבה.
אבל יותר מכל חיבב המדען המבטיח בן השלוש עשרה ניסויים שהיו קשורים בהצתת אש ובשיגור האובייקטים הבוערים למרחקים. כך, למשל, גילה אלי שה"פְליט", אותו נוזל מצחין נגד חרקים שהיו ממלאים בו את מיכל המרסס הביתי שהופעל על ידי פימפום ידית הדחיסה, היה נוזל דליק מאוד. תחילה הסתפק אלי בהדלקת גפרור או נר ובריסוס ישיר של הלהבה, דבר שיצר פרץ נאה של אש. אלא שבהמשך ניצל את הכשרון הטכני המפותח שניחן בו, וחיבר נר בוער למרסס ה"פליט" באמצעות חוט ברזל מעוקם, כך שהלהבה מוצבה דרך קבע מול נחיר הפליטה של המרסס, ובכך הפך את המרסס ללהביור של ממש. יצויין ששנים רבות לאחר מכן, בסרט "חייה ותן למות", אימץ ג'יימס בונד את השיטה שפיתח אלי כדי לשרוף נחש ארסי שהושתל בחדרו באמצעות תרסיס "אפטר שייב" וסיגר בוער.
למרבה הפלא הצליח אלי לצאת מניסוי זה ומרוב הניסויים האחרים בשלום, אבל פה ושם קרה שפעולותיו גרמו נזקים מסויימים לסביבה. מקרה מפורסם אחד אירע לאחר שגילה שצמר פלדה בוער יוצר אפקט נאה של ניצוצות, ביחוד כשמשליכים אותו מן המרפסת. דא עקא שבמהלך הניסויים בנושא צנח לו אחד הגושים הבוערים הישר על הכביסה של השכנים בקומה שלמטה ועשה בה שמות. את זעקות ה"הצילו" של אלי כשאמו הפליאה בו את מכותיה שמעו כל תושבי הסביבה, משדרות ח"ן ועד ככר מסריק.
אבל להציג את אלי כעוד פּירוֹמן מן השורה יהיה בבחינת עוול משווע. הכוח המניע שמאחורי עלילותיו היה הסקרנות המדעית, שגובתה בקריאה אינטנסיבית בכרכי "הטכנאי הצעיר" ובעוד פירסומים לנוער שוחר מדע. עד היום זכור לי המרשם של אלי לייצור אבק שריפה: שמונים אחוז כלוראט האשלגן, חמישה עשר אחוז גפרית וחמישה אחוז פחם1. את כלוראט האשלגן אפשר היה לקנות בכל בית מרקחת. את הגפרית גירדנו מראשי גפרורים, והפחם בא מפיסות עץ שקָלינו. ואם דרושה עוד הוכחה לחשיבה המקורית ולידע המדעי המעמיק של אלי, הרי שלאחר שקרא באחד מספרי ההרפתקאות של אז על מדען, שבגלל מחסור בפחם השתמש לייצור אבק השריפה בסוכר כתחליף, עבר גם הוא לשימוש בסוכר כל אימת שנדרש לייצר אבק שריפה במסגרת אחד ממחקריו, ובתוצאות מרשימות.
אבא ואמא פחדו פחד מוות מהשתתפותי הפעילה בפרוייקטים של אלי. לא פעם הצליחו לאתר מגשון עמוס כימיקלים מוסתר בזהירות במעמקי כוננית הספרים שלי. במקרים כאלה היה אבא אוחז בקצה המגש ביד פשוטה הרחק לפניו, עקב חשש שווא שמא, חלילה, יתפוצץ המגש בפרצופו, ורץ אל השירותים כדי לשפוך, למגינת ליבי, את כל התכולה במורד האסלה ולהדיחה במיים. ברוב המקרים לוותה השמדת הרכיבים במספר מכות לחי, אולי מתוך תקווה שהדבר יהווה לקח חינוכי לעתיד, תקווה שבמבט לאחור נכזבה בעליל.
וכעת, לאחר הצגת הרקע, ניתן לחזור אל יום העצמאות של שנת אלף תשע מאות חמישים ושמונה. בבוקר שלאחר תצוגת הזיקוקים הלך אלי לככר מלכי ישראל הסמוך, ומצא זיקוק משומש שנפל מן השחקים לאחר שסיים את בעירתו. היה זה גליל של קרטון עבה מחובר למוט עץ דק. המוח הפורה הגה מיד את הרעיון להחזיר את הזיקוק לחיים. וכי לא יהא זה נפלא לטעון את הזיקוק באבק שריפה מתוצרת עצמית ולשגר אותו בסערה השמימה?
אמר אלי ועשה. בנוסף לידע בייצור אבק השריפה שנועד להפריח את הזיקוק, ידע אלי כיצד לקבוע את צבע הלהבה באמצעות הוספת מלחים שונים לתערובת. מלח בישול, למשל, יצר להבה צהובה, בגלל הנתרן שהכיל, וכדי לממש להבה ירוקה הוסיף אלי לאבק השריפה נחושת גפרתית. את אבק השריפה הרטבנו עד שהפך לעיסה, יצקנו אותו לתוך גליל הקרטון של הזיקוק המשומש, הוספנו פתיל שהוצאנו מנר שעווה וייבשנו את הגליל עד שהפך מוצק לגמרי. את תאריך השיגור קבענו לל"ג בעומר הסמוך וכאתר השיגור נקבעה חצר הביית המשותף שבו גרנו.
השמועה על האירוע הממשמש ובא פשטה כאש בשדה קוצים בין דיירי הביית. כולם זכרו את מר גורלה של הכביסה של השכנים דלמטה, וניתן היה להבין את הדאגה, שלא לומר החשש, שאחזו בהם כשלמדו שסניף של קייפ קנוורל נפתח בחצר ביתם.
כמה דקות לפני שעת האפס כבר ניצבו השכנים בהמוניהם על המרפסות וצרחו במקהלה בתערובת של תחנונים, אזהרות ואפילו איומים גלויים. אנו, מצידנו, ניסינו לשווא להסביר לשכנים שאין באירוע שום סיכון, והא ראיה, למוט העץ של הזיקוק חיברנו חוט, שהיה מיועד למשוך את הזיקוק הבוער בחזרה במקרה שיטוס בטעות אל תוך אחת המרפסות.
לבסוף פקעה סבלנותו של שכננו זעליג זרמסקי, שגר עם אשתו החולנית בקומה השניה. הוא נטל דלי גדול מלא מיים, ושפך את כל תכולתו על הזיקוק ועלינו, חבורת המשגרים שנקהלה סביבו.
את שברון ליבנו קשה לתאר. לקחנו את הזיקוק רווי המיים לגבעה שהיום ניצב במקומה בית החולים "איכילוב", וניסינו לשגר אותו משם. אלא שהרטיבות מנעה מן הפרופלנט לבעור כנדרש. גליל הקרטון הרטוב ניתק מן המקל, בער מספר שניות בלהבה ירוקה ויפה על הקרקע וכבה, ובכך תם חלומנו להצטרף למועדון האקסקלוסיבי של מעצמות החלל.
רק שלוש שנים לאחר מכן, בשנת אלף תשע מאות שישים ואחת, הצליחה סוף סוף מדינת ישראל, על שלל המוחות המזהירים שעבדו בשירותה, להשלים את הפרוייקט שבו התחלנו ולהעיף את הטיל "שביט 2" לחלל. אלי עצמו גם הוא הצליח לעוף בשנה זו – הפעם מבית הספר המקצועי "שבח" – והפך למתופף בלהקת קצב. זעליג זרמסקי משבית השמחות התאלמן, נסע לברוקלין שבניו יורק, שם שידכו לו אלמנה מבוססת, ונעלם לבלי שוב מרחוב זמנהוף. לדירתו עקרה אחת מראשי הקהילה הגאה של תל אביב. אני עצמי נרשמתי מקץ מספר שנים ללימודים בטכניון, וכאלטרנטיבה משנית בחרתי בהנדסה אוירונאוטית, אולי בתקווה שבכך אפצה את עצמי על אכזבת הילדות ההיא. אלא שהצלחה בלתי צפויה בבחינות הכניסה הותירה את נושא התעופה והחלל בבחינת חלום שלא התגשם עד עצם היום הזה.
פברואר 2011
____________________________
1 לימים מצאתי את המירשם הזה של אלי, בשינויים קלים, גם ב"וויקיפדיה":
https://en.wikipedia.org/wiki/Gunpowder#Manufacturing_technology