שאלת איך הגעתי לפלי"ם? זה סיפור די מסובך, אבל מה שגרם לדברים להתגלגל כפי שהתגלגלו היה זוג מכנסיים של שומר שדות בקיבוץ שהושחתו בידי אלמוני, אי מילוי פקודה שהתגלגל עד למשפט צבאי שנוהל על ידי כל גדולי ה"הגנה" והפלמ"ח, ואסיפת חברים שדנה בשעון שמישהו ירש מהסבא שלו. בעצם, במקור לא התכוונתי בכלל להגיע לפלי"ם אלא לקורס טייס, אבל כדי להגיע לכל אחד מן המקומות האלה היה צריך קודם כל להצטרף לפלמ"ח, אז אולי כדאי להתחיל בזה.

***

לקראת סיום הלימודים בבית הספר החקלאי "בן שמן", בשנת אלף תשע מאות ארבעים וארבע, החלו להגיע לבית הספר מבקרים מיסתוריים שהטיפו לנו, הבוגרים שבדרך, להתגייס לפלמ"ח. אמא הסכימה שאתגייס, אבל לחצה עלי שאשלים קודם תעודת בגרות כי, לדבריה, "בלי תעודת בגרות אף אחד לא שווה כלום". הסכמתי בחוסר רצון, ולשם כך עברתי, עם תום הלימודים בבן שמן, לגור אצל סבתא ברחוב השומר 8 בתל אביב, ונרשמתי לגימנסיה "הרצליה".

תמיד נטיתי למתמטיקה ולמדעים, ודי סלדתי מן ה"הומניסטים", אבל ביום ההורים הראשון שאמא הלכה אליו, כחודש לאחר תחילת הלימודים, התברר שהמורים למתמטיקה ולפיסיקה בגימנסיה נתנו לי ציונים נמוכים, ודווקא המורה לסיפרות היה נלהב מן הכישורים שלי. ואז, כך התוודתה אמא באזני לאחר זמן, היא הבינה שבגימנסיה אני כבר לא אשאר.

***

אבל ההחלטה הסופית לעזוב את הלימודים נפלה בחופשת החנוכה, עם תום השליש הראשון, כשפגשתי ברחוב אלנבי חבר מבן שמן שכבר הצטרף, חודשים אחדים קודם לכן, להכשרה של הפלמ"ח בקיבוץ גבע. הוא סיפר לי שביום השלושים ואחד בדצמבר של שנת אלף תשע מאות ארבעים וארבע הם יתגייסו באופן רשמי לפלמ"ח, ורק מי שיצליח להגיע עד אז לגבע יגוייס.

חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שאני מפסיק ללמוד והולך לפלמ"ח. אמא בכתה, אבל ארזה לי מזוודה ואפילו קשרה סביבה בחבל שמיכה ישנה, כדי שלא יהיה לי קר.

תחנת האוטובוס היתה במרחק של קילומטר, בערך, מגבע. היה לילה. ירד גשם שוטף. עליתי בדרך בוצית כשאני מכסה את הראש במזוודה. קיוויתי שאספיק להגיע לפני חצות, משום שהיה ברור לי שאם אאחר אפילו בשתי דקות כבר לא יקבלו אותי לפלמ"ח ואצטרך לחזור הביתה. אני מניח שלא רק אני חשבתי כך בגיל שבע עשרה.

הקיבוץ היה חשוך, למעט חדר האוכל שדלק בו אור קלוש. הצצתי דרך החלון וראיתי אנשים אחדים ששיחקו שחמט או קראו את "דבר". ביניהם היה אחד מחברי ללימודים בבן שמן. הקשתי על השמשה. היית צריך לראות את הבעת הפנים  שלו כשראה אותי.

שאלתי אותו על הגיוס לפלמ"ח בשתים עשרה בלילה, והוא אמר ש"אה, כן, באמת אמרו שזה היום אבל אני לא יודע מה עם זה", וכך מצאתי את עצמי בפלמ"ח בלי שאי פעם גוייסתי באופן רשמי.

אתה שואל אם היה טקס קבלה כלשהו, עם וועדת קבלה ותנ"ך ואקדח, למשל? כמובן שלא, משום שהגישה של הפלמ"ח היתה ש"אצלנו יש אידיאולוגיה. לא עבודת אלילים". טקסים מגוחכים כאלה – כך כינו אותם – ערכו רק לעירונים הרכרוכיים שהתגייסו ל"הגנה" ולאצ"ל. לא לנו.

***

היו שני סוגים של מתנדבים לפלמ"ח: המתגייסים הבודדים וחברי ה"הכשרות" – כמונו, הכשרת "החושלים" מבן שמן. המתגייסים הבודדים התנהגו, בדרך כלל, לפי הכללים, אבל ל"הכשרות" היו תמיד בעיות ערכיות. כשהמפקד נתן פקודה אמרו לו "בסדר", והלכו לערוך דיון אידיאולוגי בנושא, כדי להחליט אם למלא את הפקודה. הבכירים בפלמ"ח הסתכלו עלינו כעל "כאב ראש". האם אני מגזים? כמובן, אבל לא בהרבה.

ההסדר הידוע של הפלמ"ח עם הקיבוצים כלל חצי חודש של עבודה בחקלאות כדי לממן את השהייה, וחצי חודש של אימונים, משולבים בפעילות מבצעית שוטפת. במסגרת הפעילות המבצעית נהגנו ללכת, לילות אחדים בכל חודש, מגבע לאורך גבעת המורה, כעשרה קילומטרים, כשאנחנו מצויידים בדקרים, ולמדוד, בנקודות שונות, את העומק שבו עבר צינור הנפט מעיראק לחיפה. הסבירו לנו שהמידע הזה יידרש אם אי פעם יוחלט, במסגרת הפעולות נגד הבריטים, לפוצץ את הצינור. הרגשנו נורא חשובים ונורא מבצעיים, עד שלאחר זמן נודע לנו שבכל שנה הטילו את אותה משימה בדיוק על המחזור החדש של הפראיירים שהתגייסו. כנראה שהמטרה האמיתית היתה לאמן אותנו במסעות לילה.

הפעולה היחידה שהשתתפנו בה במסגרת פעולות תנועת המרי היתה שיחרור מעפילי עתלית באוקטובר אלף תשע מאות ארבעים וחמש, אבל תיאור מפורט תקבל בהזדמנות אחרת, בעיקר משום שהחלק שלי בפעולה ההיא עודנו סודי…

***

הדברים החלו להסתבך כחודש לאחר המבצע בעתלית, כשיצאנו למסע אימונים בהרי נצרת.

בגבע היה שומר שדות בשם שוקה. הוא היה "חתיך עולמי", רכב על סוסה אצילה, עשה המון רוח וכל הבנות "מתו" עליו. יום אחד קנה אותו חתיך עולמי מכנסי רכיבה חדשים. אבל כשחזר לאוהל שבו השאיר אותם, מצא אותם חתוכים לפסים דקים ולידם מכתב אנונימי: "את מכנסי שוקה הייתי נאלץ לחתוך כדי למנוע כל מיני אינצידנטים".  

המ"ם מ"ם שלנו, שאליו פנה השומר שוקה כדי להתלונן, החליט שאת המכנסיים חתך יהושע, אחד מחברי ההכשרה שלנו, שהיה ידוע בהתחכמויותיו. לכן שלף אותו המ"ם מ"ם מן המיטה בשעה שתיים לפנות בוקר, האשים אותו בהשחתת המכנסיים וערך לו "משפט שדה". יהושע האומלל הכחיש בתוקף כל קשר לענין. כשגם המ"ם מ"ם הבין שהוא מגזים, הפסיק את ההליכים ושלח אותו לישון.

אבל יהושע לא נרגע כל כך מהר ממאורעות הלילה, וכשיצאנו למחרת בבוקר למסע, השמיץ וחזר והשמיץ בקול רם את המ"ם מ"ם שמשחק "שופט עליון" ושאינו מבין מה הוא עושה. המ"ם מ"ם חזר ואמר לו "יהושע שתוק!", אבל יהושע לא סגר את הפה. כשהגענו לאזור ההררי שממזרח לנצרת התפרץ המ"ם מ"ם וצעק עליו: "נמאסת עלי יהושע, לך חזרה לגבע!".

לאיש מאיתנו, כולל למ"ם מ"ם, לא היה נשק. היו לנו רק מקלות, משום שמי שנתפס על ידי האנגלים עם נשק היה צפוי למאסר עולם. היינו באזור ההרים שבין התבור לנצרת, ולאורך חמישה קילומטרים, לפחות, של הדרך חזרה אל גבע היו רק יישובים ערבים. לכן ערכנו, כמקובל ב"הכשרות", "ועדת חברים", הודענו למ"ם מ"ם שלא נסכים לסכן את חייו של יהושע, וקבענו שהוא ילך אחרינו.

המ"ם מ"ם אמר "בסדר", הורה ליהושע להכנס לשורה, והוריד אותנו בריצה במורד "הר הקפיצה" – דרומית לנצרת – ותוך כמה דקות היינו בשדות של תל עדשים. ואז הצהיר ש"על הפרת פקודה קולקטיבית המחלקה הזו מורחקת מהפלמ"ח עד למשפט". תפס טרמפ ונסע לגבע.

כשהגענו ברגל בחזרה לגבע הביטו עלינו כעל פושעים: "מה? גירשו אותם מהפלמ"ח? כמה נורא!"

***

לאחר כחודש התקיים המשפט. הוא נערך בתל אביב, בהעדרנו, כמובן – כי הרי הכל היה נורא סודי. השופט היה משה סנה שהיה  הרמ"א – ראש המחלקה הארצית – של ה"הגנה". התובע היה יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, והסנגור היה יצחק שדה, מפקדו הקודם של הפלמ"ח.

יגאל אלון אמר שעם ההכשרות תמיד יש בעיות, הן לא מבינות מהי משמעת צבאית, וצריך פעם אחת לשים לזה קץ ולגרש אותנו מהפלמ"ח. אבל הסניגור, יצחק שדה, אמר, שהוא לא מכיר פשע חמור עד כדי כך שיצדיק לגרש בחור יהודי מהפלמ"ח.

אתה שואל אותי אם הם יכלו להתאפק מצחוק? הם לא צחקו בכלל! הם לקחו את זה נורא ברצינות! ומשה סנה, השופט, גזר את העונש: במשך שלושת החודשים הבאים המחלקה שלנו לא תצא לאימונים ולא לפעולות תנועת המרי נגד האנגלים, אלא רק תעבוד בקיבוץ.

ההודעה על פסק הדין ניתנה לנו בגבע, בערך בשעה עשר בלילה. סידרו אותנו בשורות, בצד דלקה מדורה, ואחד המפקדים הקריא את גזר הדין:

"א. מחלקה מס'…, פלוגה ו', הגדוד הראשון, מסולקת מן הפלמ"ח למשך שלושה חודשים, לא תשתתף בפעולות המחתרת העברית נגד השלטון הכובש ולא תתאמן.
"ב. המחלקה הזו עולה להיאחזות בג'יבּ יוּסֶף.
"ג. יש שאלות?".

איציק טאוב, שלימים היה בכיר בבנק ישראל ויושב ראש הרשות לניירות ערך, שאל אם העלייה להתיישבות בג'יבּ יוּסֶף – מקום שאסור היה ליהודים להתיישב בו – אינה נקראת פעולה נגד השלטון הכובש. התשובה שקיבל היתה: "סתום ת'פה ו'כנס לשורה!".

המחלקה השניה של הכשרת "החושלים", זו שלא נענשה ושנשארה בגבע, השתתפה ב"ליל הגשרים" ביוני אלף תשע מאות ארבעים ושש, ושניים מחבריה נהרגו בהתפוצצות בגשר הזיו. המחלקה שלי לא השתתפה בפעולה הזו כי אז כבר היינו בג'יבּ יוּסֶף.

אבל העונש האישי שלי בעקבות הפרשה היה, שבגלל ההשעייה מן האימונים הפסדתי את קורס הטייס של הפלמ"ח שעמד להיפתח בשדה התעופה של רמלה זמן קצר לאחר המסע להרי נצרת, ושהשתתפותי בו אושרה כחודש קודם לכן. לכן לא הפכתי לטייס, אלא עליתי עם המחלקה, כעונש, להיאחזות בג'יבּ יוּסֶף – לימים קיבוץ עמיעד.

***

עלינו לג'יבּ יוּסֶף בה' בשבט תש"ו – השבעה בינואר אלף תשע מאות ארבעים ושש – בליוויית כמאה מתנדבים מיישובי הסביבה, שעזרו לנו לבנות גדר ושלושה צריפים למגורים.

בג'יבּ יוּסֶף עבדתי בעיקר בסיקול ובנטיעת החורשה שמעל ההיאחזות. לחם קיבלנו בשק שנזרק אחת לכמה ימים מן האוטובוס שבא מצפת ושעבר לידנו. מיים גנבנו כל יום מצינור המיים שהגיע למחנה צבאי בריטי – לימים מחנה פילון – שנמצא כשישה קילומטרים מאתנו, והבאנו אותם להיאחזות בחביות בעגלה רתומה לפרידות. את הכביסה הבאנו בעגלה למכבסה של גינוסר. מיים חמים לא היו, ומכיוון שהחורף בגליל העליון קר מאוד, היו אחדים שלא התרחצו במשך כל החורף. כששאלו אותם איך אפשר, ענו ש"מקור כבר מתו, מליכלוך עוד לא".

כוונתי המקורית היתה להישאר בקיבוץ לתמיד. אבל ערב אחד, כששכבתי במיטה וקראתי את "דבר",  נכנסה לצריף אחת מבנות המחלקה שהיתה ב"ועדת החברים", ושאלה מדוע לא הגעתי לאסיפה שהתקיימה באותו ערב. נושא הדיון היה שעון שבחור בשם דני קיבל מהסבא שלו, והשאלה היתה אם יהיה מותר לו להשתמש בשעון, או שהשעון יישמר במזכירות, וכל מי שיצטרך שעון ישאל אותו ויחזיר אותו עם תום השימוש.  

עניתי לחברת הועדה שאין לי מה לתרום לדיון, ושאני מייפה את כוחה להצביע בשמי בעד השארת השעון אצל דני, משום שעבדנו יחד בשדה וכך אוכל לדעת מה השעה. היא נעצה בי מבט מזועזע ושאלה בטון דידקטי: "אתה חושב שמנושא רציני כזה מותר לעשות צחוק?". ואז התעורר בי ספק אם אלה האנשים שבחברתם אני מעוניין לבלות את שארית חיי.

נזכרתי בשניים מן המחלקה שהצטרפו, במסגרת ה"אחוזים" שכל הכשרה תרמה לקורסים שונים, לפלי"ם. הם ביקרו מדי פעם בעמיעד וסיפרו על ים, שייט והורדות מעפילים. פניתי לוועדת החברים וביקשתי לעבור לפלי"ם. הוועדה התנגדה בטיעון שההכשרה שלנו כבר "נתנה את האחוזים" שהיתה חייבת בהם. הזכרתי להם את קורס הטייס שלא הגעתי אליו בגלל העונש על ה"מרד" שהשתתפנו בו. גם זה לא עזר.

אבל אז כבר חלפו שנתיים מאז שהתגייסנו לפלמ"ח, ולכן השתחררנו באופן אוטומטי ועברנו ל"מערך המילואים" – אז קראו לזה "הרזרבה". כך שהייתי חופשי לעזוב את הקיבוץ ולהצטרף לפלי"ם על דעת עצמי.

איך מצטרפים לפלי"ם? סיפרתי על כוונותי למוטקה, שהיה אחד מאלה שכבר הצטרפו לפלי"ם, ואז, ביום שישי אחד, הגיע מישהו לעמיעד ושאל "מי זה יוּמבּוֹ". עניתי "אני", והוא אמר "יש לי הודעה בשבילך ממוטקה. קורס ימי מספר 8 של הפלי"ם נפתח ביום ראשון. אם תהיה שם תתקבל". וכך, בבוקרו של יום ראשון אחד, בתחילת שנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע, הגעתי לקיבוץ שדות ים והצטרפתי לפלי"ם.

***

אחרי הקורס, שכלל בעיקר שייט בסירות משוטים ומפרש, השתתפנו בכמה מבצעים של הורדת מעפילים, עברתי קורס אלחוט שהכשיר אותי כ"גדעוני", ואפילו נשלחתי, סמוך לסוף מלחמת השיחרור, לכמה משימות של הבאת עולים מאירופה ומצפון אפריקה. אבל כשפרצה מלחמת השיחרור נשלחנו רובנו, אנשי הפלי"ם, וגם בוגרי קורס הטייס של הפלמ"ח, לחזיתות השונות כאנשי חי"ר, ושם עברנו את המלחמה. סטף, למשל, השלים את קורס הטייס ברמלה אבל לחם בחטיבת "יפתח" בגליל, יורם קניוק, שסיים את ההכשרה של הפלי"ם קורס אחד אחרי, לחם בחטיבת "הראל" בירושלים, ואותי צירפו, כאלחוטאי, לחטיבת הנגב.

***

כך שכשפרצה מלחמת השיחרור הגעתי בערך לאותו מקום שאליו הייתי מגיע גם לולא חתך האלמוני את מכנסי הרכיבה של שוקה שומר השדות, אבל תסכים שהמסלול שעברתי היה הרבה יותר משעשע.

אתה באמת מעוניין בסיפור על הפעולה בעתלית? ועל החוויות בפלי"ם? בשמחה, אבל עכשו נרד לאכול פלאפל. אני מת מרעב…

דצמבר 2016