ספר לי, יהודה, איך השתתפת בשחרור המעפילים מהמחנה בעתלית, אור לעשרה באוקטובר, שנת אלף תשע מאות ארבעים וחמש.
בסדר. אבל אסור שהחלק שלי יפורסם. זה עדיין סודי.
למה?
תבין בסוף.
נשמע…
בין ינואר אלף תשע מאות ארבעים וחמש, שבו הצטרפתי לפלמ"ח, לאוקטובר באותה שנה, שבו החלו פעולות “תנועת המרי”, הייתי ב"הכשרה" בקיבוץ גבע, שבה עברנו אימונים בנשק.
יריתם?
בטח שירינו! התחלקנו לזוגות, כשאחד בתפקיד היורה והאחר החזיק מטרה. מחזיק המטרה הביט דרכה על הכוונות של הרובה שהחזיק היורה, וכשהיורה לחץ על ההדק היה מחזיק המטרה קובע אם המטרה והכוונות היו על אותו קו בזמן ה"קליק".
רגע, כיוונתם רובה זה לראשו של זה ולחצתם על ההדק?
בטח! איך יכולנו להתאמן בדרך אחרת?
למה לא יריתם במטווח?
כי לא היו לנו כדורים!
כלומר, יצאתם לפעולות של "תנועת המרי" בלי שיריתם אי פעם אש חיה?
לא לגמרי. במשך שנת ההכשרה בגבע ירינו, באחד הוודיות צפונית לקיבוץ, חמישה כדורים, כדי שנרגיש טוב. ולא רק זה. אפילו זרקנו רימונים.
רימונים אמיתיים?
מה פתאום? לבזבז רימונים אמיתיים באימונים?
אז מה זרקתם?
זרקנו משקולות שנראו ושקלו כמו רימונים.
אבל כל התירגולת של אחיזת המנוף, שליפת הניצרה, תפיסת מחסה…
מנוף? ניצרה? לרימונים שלנו, תוצרת תע"ש, לא היה מנוף ולא היתה נצרה!
אז איך…
הם היו בנויים מגוף יצוק ממולא בחומר נפץ, שבתוכו, בשפופרת אלומיניום דקה, היה פתיל השהייה עשוי מהחומר שמצוי בראשי הגפרורים. הפתיל היה מכוסה בפקק. כל אחד החזיק בכיס קופסת גפרורים. לפני זריקת הרימון היו מסירים את הפקק ומשפשפים את קצה הפתיל בקופסת הגפרורים כדי להצית אותו. לאחר ארבע וחצי שניות הרימון היה מתפוצץ. בלי קופסת הגפרורים ממילא אי אפשר היה להפעיל את הרימון, אז בשביל מה צריך נצרה?
לפחות ראיתם אי פעם לאורך ה"הכשרה" רימון חי?
בטח! פעם אחת לקח אותנו המם-מם שלנו לוואדי מחוץ לקיבוץ, הוציא רימון חי, שפשף את הפתיל בקופסת הגפרורים, בדק שהפתיל הופעל – אפילו שמענו את איוושת הבערה שלו – ואז זרק את הרימון כמו בסרטים. היה "בום" גדול, ונורא התרשמנו. כולנו הורדנו את הראש, פרט לאחד מהחבר'ה שרצה גם לראות את הפיצוץ, הרים את הראש וחטף רסיס קטן בצוואר. מאוחר יותר הוציאו במרפאה את הרסיס ועשו תפר שהותיר צלקת. סיפרו שמאז ואילך, כששאלו אותו אם הצלקת היא מפציעה בקרב, הוא היה מרים אצבע לפיו ולוחש, "זֶקס".
"זֶקס"? נתקלתי במילה הזו ב"ילקוט הכזבים". מה זה בדיוק ומאיפה זה בא?
המשמעות של זֶקס בפלמ"ח היתה "סוד". המקור, לפחות לפי ההסבר שאני שמעתי, בא מכך שבמעיל של שוטרי המשטרה החשאית בוינה של שנות השלושים היו שישה (זֶקס, בגרמנית) כפתורים.
המשטרה החשאית בוינה של שנות השלושים? מה לה ולפלמ"ח?
הרי חלק גדול מה"תיאורטיקנים" שלנו, שהמפורסם שבהם היה המרגל והמתחזה ישראל בֶּר, טענו שהיו ב"שוּצְבּוּנְד" – המיליציה של מפלגות השמאל שמרדה בשנות השלושים בממשלת אוסטריה – והם שהדביקו לשוטרי החרש שפעלו בשירות הממשלה את הכינוי, שאחר כך עלה איתם לארץ.
התאמנתם בעוד כלי נשק, בנוסף לרובים ולרימונים?
בוודאי! התאמנו במקלע "בְּרֶן".
אז ירית ב"בְּרֶן".
מה פתאום? למי היו כדורים?
אז מה עשיתם? לפחות ידעת איך להכניס את המחסנית?
איזו שאלה! התאמנתי בזה מאה שעות! "טען!" בום! אתה נופל על יד שמאל, ביד ימין אתה פותח את פיתחת כניסת המחסנית ומכניס אותה. המחסנית של הברן – שאצלנו היתה ריקה מכדורים – היא קשתית, ולכן לא דוחפים אותה סתם אלא מסובבים אותה בתנועה אלגנטית, ואז, כששומעים את ה"קליק", משחררים את ידית הדריכה, דורכים, צועקים "מוכן", ובזה סיימת את תפקידך. אין ספק שבכל הנוגע לטעינת ה"ברן" במחסניות ריקות הייתי מומחה גדול יותר מכל לוחמי מלחמת העולם השנייה גם יחד. כך שללא ספק היינו מאומנים כהלכה כשהחלו הפעולות של "תנועת המרי".
ללא ספק. אבל עכשו ספר על מבצע שיחרור המעפילים ממחנה עתלית.
בשמונה באוקטובר אלף תשע מאות ארבעים וחמש קיבלנו פקודה להגיע ליגור.
ביגור סיפר לנו נחום שריג ("סרגיי"), שהיה מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, שהבריטים מחזיקים כמה מאות מעפילים במחנה המעצר בעתלית ושעלינו הוטלה המשימה לשחרר אותם, ושלמחרת בבוקר עלינו להיות מוכנים בחורשה שליד קיבוץ בית אורן.
בערב יצאנו ברגל מיגור לבית אורן. תמיד הייתי קצת יותר מוצק מהאחרים, ולכן נתנו לי לשאת את מקלע ה"בְּרֶן", שיחד עם הדורגל שלו שקל כפליים מרובה רגיל. סחבתי את ה"בְּרֶן" על הכתף, ועוד שמונה מחסניות – טעונות – שהיו די כבדות, ועוד נפצים בכיס – בשביל מישהו אחר, כי היו לי כיסים ריקים, ובנוסף כרכו לי סביב הצוואר חוט חשמל ארוך שהיה דרוש כדי להפעיל מוקשים, ועם כל המטען הזה טיפסנו עד כביש חיפה-עוספיה ומשם ירדנו לבית אורן.
בחורשה של בית אורן הסבירו לנו את המהלך המתוכנן של המבצע: הכוח העיקרי היה אמור לפרוץ למחנה המעצר, שכבר היו בו כמה אנשי פלמ"ח שנכנסו אליו קודם לכן במסווה של מורים לעברית, להמם את השומרים ולחתוך את הגדר, ואז לחצות עם המעפילים את כביש חיפה-תל-אביב, לטפס לכוון בית אורן, ושם להיאסף על ידי משאיות מן הקיבוצים שבסביבה.
תפקיד המחלקה שלנו היה חסימה ואבטחה. על הכיתה שלי הוטל לחסום את כביש חיפה – עוספיה כדי ששום כלי רכב לא יוכל להגיע מחיפה לצומת הדרך היורדת לבית אורן. המ"ם כ"ף שלנו היה עַבֶּד המפורסם מ"ילקוט הכזבים", זה שהיה כל כך חזק שכדי לזרוק רימון למרחק של חמישים מטר היה הולך שלושים מטר אחורה.
לאחר רדת החשכה עלינו מבית אורן לצומת כביש חיפה – עוספיה. הסימן המוסכם להפעלת החסימה היה איתות בפנס ממגדל המים של בית אורן, שהיה בקו ראיה מן הצומת שבו התמקמנו. לאחר קבלת האיתות היינו אמורים לעצור את כל מי שינסה לעבור בכביש. הכנו אבנים ומוקש שבהם התכוונו לחסום את הכביש כשיבוא האיתות, ואני, המקלען, הייתי אמור לירות בכל מי שינסה לעבור.
חפרתי חפירת מקלע, השענתי את ה"ברן" על הדורגל וניסיתי להסתדר בצורה נוחה ככל האפשר על הקרקע. רבצנו שם כל הלילה, אבל שום איתות לא הגיע ממגדל המיים של בית אורן – בפלמ"ח לא תמיד זכרו את כל הפרטים. לכן לא חסמנו את הכביש, לא הנחנו את המוקש, לא עצרנו שום כלי רכב ובוודאי שלא ירינו באיש.
כשהחל השחר לעלות החליט עבד שחייבים להסתלק, לפני שמטוסי תצפית בריטיים יבחינו בנו. התקפלנו והתחלנו לנוע לכוון עוספיה. הגענו לשביל שיורד אל יגור ופתאום קפץ מישהו מאחורי שיח ושאל "נו?".
זה היה מפקד הפלמ"ח בכבודו ובעצמו, יגאל אלון, שעלה עם עוד מישהו ברגל מיגור כדי לנסות ולהתעדכן במהלך המבצע. עבד ענה לו שאין לנו מושג, ויגאל אלון והמלווה שלו המשיכו לחפש אינפורמציה בכוון הכללי של בית אורן.
ואז אמר מישהו שהלך אחרי: "מעניין לאן נסע הטנדר ההוא".
"איזה טנדר?", שאלתי.
"נו, זה שעבר בכביש לפני כמה שעות, עם שני החיילים הבריטיים".
ורק אז הבנתי שכל אותו הלילה ישנתי שינה עמוקה, ולכן לא ראיתי את הטנדר ולא את החיילים, ובעצם לא ראיתי שום דבר. אבל, לראשונה בחיי, היה לי מספיק שכל לסתום את הפה.
מבצע שחרור המעפילים הושלם בהצלחה. כמובן שהבריטים מיהרו להודיע שמכיוון שהפלמ"ח שיחרר בכוח מאתיים ושמונה מעפילים, הם ינכו מאתיים ושמונה "סרטיפיקטים" מן המיכסה שהקציבו לעלייה הליגאלית. אבל, כמו בכל הפעולות של תקופת ההעפלה, האפקט הסימלי היה העיקר והוא הושג.
עכשו אתה מבין למה החלק שלי במבצע הוא סודי? ואוי ואבוי לך אם תעז לספר למישהו איך ישנתי שנת ישרים לכל אורכו של אחד הלילות ההירואיים ביותר בעידן התקומה של העם היהודי…
יולי 2012