בשנת אלף תשע מאות שמונים ושבע נסעתי, בשליחות מקום העבודה, לארצות הברית של אמריקה, כדי לערוך בדיקות קבלה של רכיבים שנרכשו עבור הפרוייקט שלנו. כמפקד העליון של המשלחת, שכללה את אברם הטכנאי ואותי, קיבלתי מן החשב של מקום העבודה מעטפה גדושה בשטרות של דולרים לכיסוי ההוצאות השוטפות בעת השהיה בחו"ל. הסכום חושב לפי ההוצאות הצפויות ("אש"ל" – אכילה-שתיה-לינה – כך קראו לזה אז), בתוספת סכום שנועד להוצאות בלתי צפויות, ושאותו הייתי אמור, כמובן, להחזיר לאחר שובנו בשלום.
באותה שנה חלו עדיין מגבלות חמורות על החזקת מטבע זר. אמנם בארץ, בניגוד למקובל בברית המועצות, למשל, כמעט שלא הוציאו להורג את מי שנתפס כשברשותו דולרים או פרנקים שוויצריים, אבל העונשים על אחזקת מטבע חוץ כללו, באופן תיאורטי, קנסות כבדים ואפילו מאסר. מספר שנים לפני כן נאלץ ראש ממשלה בישראל להתפטר משום שהתברר שאשתו ניהלה בחו"ל חשבון בנק ובו כמה אלפי דולרים שנותרו בו לאחר שהזוג חזר לארץ משליחות רשמית. מקרה מאלף נוסף נקשר לתעלומת רצח שהסעירה בשעתו את המדינה: פיסיקאי תמהוני החליט שהוא חכם בהרבה מבלשי המשטרה שחקרו את המקרה, ועל כן פנה ביזמתו למשטרה והציע לה כווני חקירה חדשים, מעשה שרלוק הולמס או נרו וולף. המשטרה התייחסה ברצינות רבה לרעיונותיו, ומיד עצרה אותו כחשוד באותו הרצח, תוך שהיא מפרסמת, כאז כן היום, את דבר פריצת הדרך שהושגה בכל כלי התקשורת. בחיפוש השיגרתי שנערך בבית החשוד לא נמצאה כל עדות שקשרה אותו לרצח, אבל נמצאו גם נמצאו שלושה עשר אלף דולר, שהיו, קרוב לוודאי, חסכונות חייו של אותו תמהוני. מקץ מספר ימים אמנם זוכה התמהוני מכל חשד בנושא הרצח ושוחרר ממעצר, אבל חסכונותיו הוחרמו לטובת אוצר המדינה והוחלט להעמידו לדין על אחזקה בלתי חוקית של מטבע חוץ. גם על הישג זה של המשטרה דווח בהרחבה בכלי התקשורת, ועד כאן על גורלו של מי שניסה לסייע באופן פעיל לזרועות אכיפת החוק בארצנו.
על אף האמור, הסתובבו להם סוחרי המט"ח כמעט בגלוי ברחובות ערינו. די היה לעובר אורח ללכת ברחוב לילינבלום בתל אביב או בדרך העצמאות בחיפה תוך הגנבת מבטים לצדדים כדי שמספר סוחרי מט"ח יעוטו עליו ויציעו לו את מרכולתם. יתרה מזאת, פעם אחת, כשהלכתי לתומי ברחוב אלנבי בתל אביב ליד הדואר המרכזי, פנה אלי בחור צעיר וסימפטי וביקש לקנות ממני (!) דולרים.
לא די היה בכך שסוחרי המט"ח פעלו בראש חוצות, אלא שבעתונים התפרסם מדי יום, לצד השערים הרשמיים השונים – "יציג", "מזומנים", "העברות והמחאות" – גם שער הדולר ה"שחור". שמועות שאומתו לאחר מספר שנים גרסו, שהממשלה עצמה סיפקה דולרים לשוק השחור כדי למנוע הפרש גבוה מדי בין השערים הרשמיים לשער ה"שחור", דבר שהיה עלול לערער, חלילה, את יציבות המשק.
נסיעה לארה"ב, ועוד במסגרת העבודה, היתה עדיין בבחינת "ביג דיל" באותה תקופה, ביחוד משום שאיפשרה לקנות נעלי "נייקי" או "ריבוק" במחירים סבירים. דא עקא, כדי לקנות את נעלי ה"ריבוק" נדרש מטבע חוץ לשימוש אישי, ומאחר ואז הייתי, עדיין, אזרח שומר חוק, תיחבלתי את הטרנזקציה הבאה: במקום לרוץ למחשכי לילינבלום ולקנות שם מט"ח, אשתמש בעודפי המט"ח שצויידתי בהם כדי לקנות את ה"ריבוק", ובשובי ארצה אחזיר את הכסף למעסיקי – שבמקרה זה היה מדינת ישראל בכבודה ובעצמה – בשקלים.
וכך אמנם עשיתי. הנסיעה היתה הצלחה רבתי מן הבחינה המקצועית-טכנית. גם מבחינת הרכישות השונות, "ריבוק" ואחרות, היו לאברם ולי הישגים בלתי מבוטלים, וימים אחדים לאחר שובנו ארצה התייצבתי, כמתוכנן, בפני החשב של מקום העבודה, כדי להשלים את ההתחשבנות הכוללת של הוצאות הנסיעה.
חובה לציין שאותו מקום עבודה הקפיד הקפדה יתירה על טוהר המידות, וזאת שנים רבות לפני ששרים ופקידים בכירים החלו לאכלס בהמוניהם את ספסלי הנאשמים ואת בתי הסוהר, ואולי משום כך מעולם לא נקשר שמו בשום פרשת שחיתות משמעותית. לכן הקפדתי להבהיר לחשב שניצלתי סכום של כמאתיים דולר לצרכים אישיים, וביקשתי שיחשב את ההחזר שהיה עלי לשלם, בשקלים, כמובן.
"אני לא יכול לקבל ממך שקלים", אמר החשב, נציגה הרשמי של מדינת ישראל לצורך העניין, "אתה חייב להחזיר לי דולרים".
"אבל אין לי", אמרתי, כי כך היה באמת.
"תמצא כבר דרך", ענה לי החשב.
"איך?", שאלתי, "הרי אסור לסחור ואסור להחזיק במטבע זר".
"אתה כבר תמצא דרך", חזר החשב, שלפתע הפסיק להיראות כבחור החביב שהכרתי והחל להיראות, וביחוד להישמע, לפחות כמו דון ויטו קורליאונה מהסרט ההוא.
יצאתי מחדרו תפוס שרעפים. למה בעצם התכוון כשאמר "תמצא כבר דרך"? היה ברור מדבריו שאכן מוטב היה שאמצע דרך או שאחרת… מאידך, לא היתה כל דרך חוקית לרכוש דולרים במדינת ישראל. האם הוא באמת התכוון למה שלרגע נדמה היה לי שהתכוון?
לאחר יומיים של חשיבה הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאכן הוא התכוון למה שהתכוון, ולכן, בבוקר שלמחרת, לא נסעתי לעבודה, אלא ירדתי לעיר התחתית והתחלתי לפסוע בדרך העצמאות, באזור הדוכנים של "סחורות המלחים", תוך שאני מעיף מבטים גנובים לצדדים, בהתאם לנהלים. כהרף עין פנה אלי צעיר כחוש ממוצא גרוזיני, ושאל כמה דולרים אני רוצה לקנות. כשנקבתי בסכום, אחז בזרועי והוביל אותי לסימטא צדדית ומשם לקומה הרביעית של בנין נטוש והרוס למחצה. כשהכניס את ידו לכיסו ציפיתי שישלוף משם סכין וינסה לשחוט אותי ולשדוד את השקלים שהיו בכיסי, אבל למרבה ההפתעה הוא שלף חפיסת דולרים, ותוך דקות ספורות הושלמה העסקה לשביעות רצונם המלאה של שני הצדדים.
למחרת נכנסתי למשרדו של דון ויטו, ובטון אגבי לחלוטין אמרתי שבאתי להחזיר את הסכום החסר. החשב לא גילה כל סימני הפתעה או סקרנות באשר לדרך שבה השגתי את מטבע החוץ שהחזרתי, ובכך הסתיים האירוע.
מאז הפרשיה ההיא חלפו יותר מעשרים שנה. לית מאן דפליג שבכל דור ודור מתרחשים אירועים הגורמים לאזרחי ישראל לחשוד שמא מדינתם מנוהלת על ידי חבורה בלתי שפויה בדעתה. אבל כשאני משווה את מוזרויות השלטון דהיום למוזרויותיו דאז, אין מנוס מן מסקנה האופטימית שכמו בתחומים רבים אחרים, גם בתחום מטבע החוץ מעולם לא היה מצבנו, וגו'.
אפריל 2011