לאחר ששירתה בהג"א ובחיל האויר הבריטי במלחמת העולם השניה, ובמקביל גם ב"הגנה", שירתה הדודה אסתר במטכ"ל של צה"ל במלחמת השיחרור. באחת המגירות בשולחן הכתיבה שלה "התגלגלו" אות "ההגנה", אות מלחמת השיחרור ודרגות של סמל ראשון – מקור גאווה לסבתא בלה, שעשתה ככל יכולתה למנוע ממני לשחק בהם בילדותי, כדי שלא יינזקו, חלילה.
כשהקלטתי מפי אתי, שנים רבות אחר כך, את זיכרונותיה, ליקטתי גם כמה "צימוקים" מחוויותיה בתקופת שירותה בצה"ל.
***
בדצמבר 1947, מיד עם תחילת מלחמת השיחרור, פנתה אלי אחת המדריכות שלי ב"הגנה", שהיתה מזכירתו של ראש המטה הכללי של ה"הגנה", יעקב דורי, ואמרה שהמליצה עלי לתפקיד של מזכירה במטכ"ל.
בתקופה ההיא עבדתי בוועד הפועל של ההסתדרות, ומכיוון שכל הגופים של "היישוב המאורגן" היו מתואמים, הסכימה ההסתדרות "להשאיל" אותי למשך שנה ל"הגנה", ועברתי לעבוד ב"בית האדום" ברחוב הירקון בתל אביב, שבו שכן אז מטכ"ל "ההגנה".
הייתי המרכזת של הכתבניות ושל שירותי המשרד האחרים. לא הכרתי את מרבית האנשים שעבדו שם, אבל ישבתי בקומה הראשונה ובחדר די מרכזי, ולעתים קרובות היתה נפתחת דלת והיתה מופיעה דמות מוכרת, כמו, למשל, משה דיין, שכבר חבש את הרטייה המפורסמת שלו, או ראובן שילוח, שאז לא ידעתי מה תפקידו. כולם שוחחו בחפשיות באמצע החדר, וכל מי שהיה שם שמע כל מה שאמרו, כמו במשפחה אחת גדולה…
***
אחד מאלה ש"הסתובבו" דרך קבע בבית האדום היה שלמה רבינוביץ', לימים האלוף שלמה שמיר, שהיה בצמרת ההגנה, ואחר כך מפקד חיל הים ומפקד חיל האוויר. מדי פעם ראיתי אותו בחברת אדם נמוך, עגלגל, בעל שער שחור דק עם שביל בצד ועיניים שחורות ומחייכות. הם שוחחו באנגלית, ושמיר הציג אותו בפנינו, הפקידות, כ"מיסטר סטון".
מיסטר סטון היה נכנס תמיד עם "הלו" גדול. כנראה ששמע ממישהו שאני מורה בהכשרתי, כי, כשהיה פוגש אותי בכניסה, היה אומר לי, בחיוך הזה שלו: Hello, my teacher, when shall we start learning Hebrew?” ותמיד הייתי עונה במשפט מתוך "החייל האמיץ שווייק": “At six o’clock after the war” ואז היינו צוחקים והולכים איש איש לחדרו.
מיסטר סטון ענד טבעת עבה על אצבעו, ועליה אבן כהה עם תבליט של "ווסט פוינט". הוא היה גאה מאוד בכך שהיה בוגר האקדמיה הצבאית המפורסמת הזאת. פעם אפילו הראה לנו סיפרון קטן ששלף מכיסו עם צילומים של האקדמיה. אנחנו, המזכירות, חיבבנו אותו מאוד, אבל חשבנו שהוא קצת תמהוני.
יום אחד חזר מיסטר סטון מאחת מנסיעותיו עם שמיר ואמר לנו: "היינו עכשו בדן, בצפון" – באותו זמן התנהלו באזור קרבות עם הסורים – "אבל בשבילי זה היה כמו מגרש של צעצועי ילדים". תחילה לא הבנו, עד שהסביר שהכל היה "כל כך קטן" – לעומת הקרבות שחווה במלחמת העולם השניה. לא שאלנו אותו איפה והוא לא דיבר, אבל התפלאתי שהוא "מבין בקרבות". אחר כך סיפר מישהו בסוד, ששלמה שמיר נשלח לארצות הברית ומצא אותו שם, והשמועה שעברה מפה לאוזן היתה, שמיסטר סטון נהג לטוס הלוך ושוב לארצות הברית ולהבריח בכיסיו סיפרות הדרכה צבאית.
***
ימים אחדים לאחר הכרזת המדינה הפכנו להיות צבא1, והתחלנו ללבוש מדים. המטכ"ל עבר ל"גבעה" ברמת גן, לבנין שהיה במקור בית הבראה, ולכמה בתים פרטיים בסביבתו שהמדינה הפקיעה. הוילה של משפחת בז'רנו, למשל, הופקעה לשימושו של דוד בן גוריון. אני ישבתי בבנין סמוך שהיה "בנין השלישות", ותפקידי היה מזכירת "המחלקה לתפקידי מַטֶּה", מחלקה שבראשה עמד שלמה שמיר. היו שמועות שהמעבר נעשה כדי למנוע תקיפות של מטוסי אוייב, משום שהניחו שבמדינות ערב, שהצטרפו למלחמה ביום הקמת המדינה, ידעו שהמטכ"ל שכן ב"בית האדום", וחששו שיתקפו אותו מן האוויר. מהר מאוד הסתבר, ש"במדינות ערב" מי שהיה אמור לדעת ידע היטב שהמטכ"ל עבר, ולאן עבר.
סביב המבנים הקימו מחנה אוהלים שבו היו חיילים ששמרו על המחנה, שכונה אז "מחנה מטכ"ל". זמן קצר לאחר שעברנו לשם חילקו לנו מדים, וימים אחדים לאחר מכן ניגשה אלי מישהי שהיתה מפקדת ח"ן, נתנה לי דרגה של סמל ראשון כדי לתפור אותה על השרוול, והכתירה אותי בתואר "סמל ראשון פלוגתי". היתה עוד אחת בדרגת רב"ט, והיתה "המפקדת", קצינה בדרגת "סגן שני", שהיתה אחראית על כל המזכירוּת. חברותי לעבודה ליגלגו עלי קצת כשאמרו שמה שיש לרמטכ"ל על הכתף יש לי על השרוול. המצחיק היה שהחַיָּלונים הצעירים שהיו במחנה מטכ"ל היו מצדיעים לי, אבל הם לא ידעו בדיוק איך, ואני הייתי מסמיקה, כי מה פתאום? עד כדי כך, שלא הייתי יוצאת מהמשרד בהפסקת הצהריים…
את הרמטכ"ל – יעקב דורי – ראינו מדי פעם, אבל הוא לא דיבר עם איש, בוודאי שלא איתי.
החדר הסמוך ליד המרפסת היה השלישות. איך אני זוכרת? כי שם כמעט שנהרגתי בהפצצה מצרית שאירעה זמן קצר לאחר שעברנו ל"גבעה"2. ניגשתי עם חומר להדפסה לחדר הכתבניות, ואז הרגשתי ריח חריף וחשתי סחרחורת וכאב ראש. מישהו צעק "כולם לשכב על הרצפה". אינני זוכרת אם שמעתי את הפיצוץ לפני כן או אחרי כן. אחרי דקות אחדות מישהו פקד: "כולם לקום ולצאת לגן". שכבנו בגן ליד הגדר, ואז ראיתי שני בחורים שהחזיקו כסא שעליו ישב מישהו – שכחתי את שמו, אבל אני זוכרת שהוא היה מכפר סבא – עם הראש נטוי הצידה וקצת דם על המצח. הוא נהרג מרסיסים. הובילו אותו למכונית שפינתה אותו. המשכנו לשכב בגן, ושמענו מטוסים עוברים מעל וגם כמה פיצוצים.
כעבור מספר דקות אמרו לנו לשוב לחדרים. חזרתי לחדר שלי. מול השולחן היתה דלת זכוכית עם נוף מרהיב לבקעה של רמת גן. ראיתי ששמשת הדלת היתה מנופצת, ובאמצע מסעד הכסא שלי היה חור. כך שלולא הלכתי קודם לחדר הכתבניות, הרסיס היה פוגע בי בחזה.
בן גוריון, שישב בוילה של בז'רנו, שמע את רעשי ההפצצה, ומיד רץ לפתח הבנין כדי להסתכל. שומר הראש, ששמו היה מלאכי, דחף את בן גוריון בכוח פנימה. אחרי כמה שניות מלאכי נפגע ונהרג במקום. בבנין סמוך היתה קשרית שהעבירה מסמכים מבנין לבנין. היא ירדה במדרגות ושם פגע בה רסיס והיא נהרגה. כך שלמיטב זיכרוני היו שלושה הרוגים בתקיפה המצרית. היו גם כמה פצועים קל.
באותו יום שיחררו אותנו מוקדם יותר. כשהגעתי הביתה סיפרתי מה קרה. תחילה התנהגתי כרגיל, אבל אחרי כמה שעות החל רעד חזק בידיים וברגליים. כמה מן האורחים – שתמיד היו אצל סבתא בבית – אמרו ברוב חוכמתם ש"בשבת תלכי לברך 'הגומל'". אחי עוזיאל, שהיה רופא, היה יותר מעשי. הוא נתן לי זריקת הרגעה והורה לי לשכב לנוח.
***
במהומה של המעבר מ"הבית האדום" ל"גבעה" ברמת גן, לא שמתי לב שמיסטר סטון נעלם.
ימים אחדים לאחר המעבר מסרה לי המזכירה האישית של הרמטכ"ל מכתב בחתימתו של יעקב דורי, שבו היה כתוב: "אני ממנה את האלוף דוד מרכוס למפקד מחוז ירושלים החל בתאריך 28.5.48". ואמרה לי ש"זה סודי ביותר ואת מתבקשת למסור למנהל מחלקת הקשר, שידאג שזה יגיע עוד היום לירושלים". לא היה לי מושג מיהו אותו דוד מרכוס. אבל כעבור כשבועיים3 ראיתי שכולם במשרד אבלים וחפויי ראש, שמעתי מילמולים של "איך זה קרה?", ומישהו הסביר לי שדוד מרכוס נהרג. אמרו שהוא יצא בלילה מסיבה כלשהיא, הוא לא דיבר עברית, וכששומר ביקש ממנו סיסמה והוא לא הגיב, השומר ירה בו והרג אותו.
***
רק כעבור מספר ימים סיפרה לי אחת המזכירות שדוד מרכוס היה מיסטר סטון.
***
באלף תשע מאות ארבעים ושמונה הייתי כבר בת שלושים, ולמעשה פטורה משירות חובה. היה לי מעמד של מתנדבת, אם כי מכל בחינה אחרת הייתי חיילת מן המנין. העבודה היתה מעניינת. במטכ"ל הסתובבו בכירים כיגאל ידין, אהרון "אהרל'ה" יריב ואחרים. אבל מאחר ובבית תמיד היו אורחים לא יכולתי לנוח בשעות היום, ולכן התקשיתי להמשיך ולעבוד במשמרות כפי שהעבודה חייבה. לכן, כשחלפה שנת ה"השאלה" שלי מההסתדרות ל"הגנה", בדצמבר 1948, ביקשתי לסיים את עבודתי במטכ"ל. שלמה שמיר ביקש ממני להשאר, אבל הסברתי שעם הנסיעות, עם המשמרות ועם אמי המבוגרת לא יכולתי להמשיך. הציעו לי דרגת קצונה כדי שאשאר – "מחר את מקבלת". אמרתי שלא זו הסיבה, ואז שלמה שמיר כתב לי מכתב המלצה שבו נאמר ש"למרות שבצער רב, בגלל התנאים המיוחדים של אסתר אני מסכים לשחרר אותה", נתן לי גם כמה קומפלימנטים, ובכך הסתיימה הקריירה הצבאית שלי.
***
לאחר שנים יצא לאקרנים סרט בשם "הטל צל ענק", שסיפר את סיפורו של האלוף דוד מרכוס. "רצתי" לראות את הסרט, ואחרי כן הצטערתי מאוד, כי את דוד מרכוס שיחק קירק דאגלס יפה התואר, שהיה כל כך שונה מהאדם הנמוך, העגלגל, החייכן וטוב הלב שהכרתי. במידת מה הסרט הזה גם שיבש את הזיכרונות שהיו לי מ"מיסטר סטון" היקר שלנו.
***
דוד מרכוס היה נשוי אך לא היו לו ילדים. סיפרו שהוא נקבר, כפי שביקש, בבית הקברות של ווסט פוינט.
פברואר 2018
הערות:
1. צה"ל הוקם רשמית ב-19.5.48
2. מחנה מטכ"ל ברמת גן הותקף מהאוויר על ידי מטוסים מצריים ב-3.6.48
3. האלוף דוד מרכוס נהרג באבו גוש, ב-11.6.48