לילה אחד פקחה הדודה אסתר את עיניה וראתה זוג עיניים גדולות וזוהרות ניבטות בה מתוך העלטה.
הדודה הלומת השינה שכבה במיטתה, וכפי שקורה לעתים למי שמחליק החוצה מתוך חלום, לטשה את עיניה שלה אל תוך החשיכה, מנסה להבין אם היתה זו המציאות, או שמא היתה זו הזיה שתחלוף לה כשתתעורר.
העיניים הזוהרות המשיכו להסתכל בה, ואפילו מיצמצו מדי פעם.
***
שנים אחדות לפני כן קראתי בקביעות את "מעריב לנוער". באותו שבועון לנוער המתבגר התפרסם בסוף שנות החמישים טור שבועי בשם "יומנה של איה הג'ינג'ית", שנכתב על ידי אלמוני שהתכנה "הדוד של איה הג'ינג'ית". איה היתה גימנזיסטית – כך קראו אז לתלמידי תיכון – שלמדה בכתה י"א, ובהמשך גם בכתה י"ב, והיה לה אח קונדס, רזה, פגע רע אמיתי, בשם נלי, ומורה נלעג שכונה בפי תלמידיו "שְמילֶק". כמו כולם, אהבתי מאוד לקרוא על הרפתקאותיה של איה, ובמשך זמן ניכר לא התעורר בי כל חשד באשר לזהותה האמיתית, עד שבטור שפורסם לאחר יום עצמאות אחד כתבה "איה" ביומנה ש"יחד עם כל הדיירים של רחוב סוטין 4 בתל אביב הלכנו לראות את המצעד".
רחוב סוטין 4? הדודה אסתר והדוד יהודה גרו ברחוב סוטין 4!
ואז נזכרתי בשכניהם הנחמדים מן הקומה שמעל, משפחת שפר. נכון, היתה שם ילדה ג'ינג'ית בשם איה, והיה לה אח צעיר ורזה מאוד בשם נלי. אבל איה שפר היתה כבת עשר. לא בת שבע עשרה!
התעלומה נפתרה לבסוף לאחר שאיה של העתון סיימה את כתה י"ב, ואז, בכתבת וידוי חושפנית ב"מעריב לנוער", גילה "הדוד של איה הג'ינג'ית" שבעצם שמו האמיתי היה ישראל ויסלר, הוא "פוצו" איש הפלמ"ח, שכבר אז היה מפורסם בזכות "חבורה שכזאת". הדוד גם התוודה שנטל את שמות הגיבורים ואת ההשראה לסיפוריו מאחייניו הקטנים, ובכך העניק להם שם עולם.
***
הדודה אסתר נגעה בעדינות בגבו של הדוד יהודה שישן שנת ישרים לצידה. כשהרתיע ומלמל "מה?", לחשה לו, "יהודה, תראה!".
הדוד יהודה גישש אחר משקפיו, הרכיב אותן והדליק את מנורת הלילה שליד מיטתו.
ממסעד הכורסה שניצבה בפינת החדר צנח על הרצפה, מוכה סנוורים, ינשוף קטן.
הדודה אסתר היתה אשת חייל. הרי היא שירתה ב"הגנה" ואפילו זרקה שם באימונים רימון יד אמיתי. לכן לא פרצה בצרחות היסטריות אלא נותרה יושבת, המומה, במיטתה. הדוד רב התושיה, מאידך, קם, נטל את הינשוף בעדינות בידו, ולאחר שחכך בדעתו מספר שניות, הוציא מן הארון שבחדר המשק קופסת נעליים ישנה, ריפד אותה בעתון והניח את הציפור בתוכה. הוא חורר מספר נקבים במכסה הקופסה כדי לאפשר כניסת אוויר, כיסה את הקופסה והניח אותה במרפסת. אחר כך החליטו השניים שימשיכו לטפל בענין בבוקר וחזרו לישון.
***
במשך שנים לאחר מכן נהגה הסבתא בֶּלָה, שגרה עם הדודה והדוד באותה דירה, לספר בעברית בלולה ביידיש כיצד התעוררה הדודה אסתר באמצע הלילה וגילתה שמישהו מביט בה "מיט א זעלכע גרוייסע עייגעלאך" ("בכאלה עיניים גדולות"), אבל בבוקר שלאחר אותו לילה יצאה הדודה אסתר מדירתה ופגשה בחדר המדרגות את הגברת שפר ואת בתה איה – הג'ינג'ית. היא סיפרה להן את מאורעות הלילה האחרון, והמליצה לסגור בשלב זה את החלונות בשעות הלילה, שמא יבואו מרעין בישין נוספים לביקור.
איה הקשיבה בנימוס לדבריה של הדודה, ואז סיפרה שביום הקודם יצאה לטיול כיתה, ובשדה מצאה את גור הינשופים הזה, שככל הנראה נפל מקינו כשניסה לעוף לפני שידע בדיוק איך. נכמרו עליו רחמיה של איה, והיא נטלה אותו בידה והביאה אותו הביתה, ושם האכילה והשקתה אותו והניחה אותו בקופסה. אלא שעם רדת הלילה התעורר הצעיר לחיים ופרח לו דרך החלון, ריחף קומה אחת למטה, נכנס דרך החלון הפתוח הישר אל חדר השינה של הדודה והדוד ונחת נחיתת אונס על מסעד הכורסה, ומשם לטש את עיניו בענין עד שהדודה גילתה אותו.
הדודה אסתר החזירה את הינשוף לאיה. מנקודה זו ואילך לא ברור מה עלה בגורלו. גירסה אחת קבעה שאיה תרמה אותו לגן החיות או לגן זואולוגי אחר. גירסה אחרת היתה שהיא שיחררה אותו בחזרה אל הטבע, והאפשרות השלישית והסבירה יותר היא, שהינשוף התרשם מאוד מיחסם החם של הדיירים כלפיו, ולכן החליט להמשיך ולקנן בבית שברחוב סוטין 4 בתל אביב עד עצם היום הזה.
ינואר 2013