סיפוריםעוד ילדות תל אביבית

קולנוע "דן"

תראו לי ילד שגדל בתל אביב של שנות החמישים והשישים ולא הכיר את קולנוע "דן", ששכן במורד רחוב טרומפלדור, פינת הירקון.

יחד עם הקולנועים האחרים בני סוגו – "תמר" שבפסז' אלנבי, "זמיר" שמול ככר מוגרבי, "מתמיד" שבסמטת בית השואבה ואפילו "פריז" בעל היומרות האמנותיות שברחוב הירקון – השתייך קולנוע "דן" לקבוצה של בתי הקולנוע שהקרינו את הסרט ללא הפסקה. "10-12-2-4", היה כתוב ברשימת בתי הקולנוע בעתון של יום שישי. מי שאיחר לתחילת ההקרנה לא הפסיד, משום שיכול היה להשאר באולם כדי לצפות בהקרנה הבאה ולהשלים את שהחמיץ. נכון שכשהיה מדובר בסרט מתח היה בכך משום טעם לפגם, אבל ברוב הסרטים האחרים נותר טעם של עוד, וכל מי שרצה יכול היה להשאר ואפילו לחזור ולצפות בחלק שכבר ראה קודם.

לא בכדי השתייך "דן" לקבוצת האיכות הזאת. הוא היה המוביל. "תמר" ו"זמיר" חטאו מדי פעם בהקרנת סרטים בעלי השלכות חינוכיות. ב"תמר" ראיתי את "עיר האוהלים" על המעברות של שנות החמישים עם אורנה פורת, וב"זמיר" את "החליל והחץ", סרט מופת שוודי על ילד הודי אמיץ שנלחם בליאופרד. קולנוע "פריז" הגדיל עשות והקרין אפילו סרטים שעסקו בשואה או, שומו שמיים, יצירות מופת כמו "מרה-סאד" של פטר ברוק ו"פרסונה" של אינגמר ברגמן. לקולנוע "דן" לא היו יומרות כאלה. הוא התמחה בהקרנת מערבונים וסרטי מתח, ולחילופין הציג את הקומדיות של לורל והרדי או סרטי מדע בדיוני.

כשקולנוע "גן רינה" נהרס בסוף שנות החמישים, חישב מישהו ומצא שלמעלה מעשרים ושנים אלף בני אדם מצאו את מותם האלים על מסכו. אין כל ספק שגם בתחום הזה היתה ידו של "דן" על העליונה.

***

הליכה לסרט ב"דן" לוותה תמיד בעקימת חוטם ובמבט חינוכי נוזף מצד הרשויות, שיוצגו בדרך כלל על ידי אמא: "למה לך לראות את כל הזבל הזה? לא יותר טוב לשבת בבית ולקרוא את "הלב"?  

"הלב" של ד'אמיציס היה יצירת מופת מתורגמת לעברית המנוקדת של שנות השלושים, וכרוכה בכריכת ארגמן מתפוררת שגבה אבד מזמן והותיר אחריו שרידים של חוטים מדלדלים, שבכוחות אחרונים נאבקו לאגד את דפיו המצהיבים של הספר. בהוצאת "אמנות", כמובן. אוסף של מעשיות שמאלץ על תקופת המרד האיטלקי באוסטריה, שהרימה על נס מעשי גבורה של נערים שסיכנו את חייהם למען מולדתם ושפה ושם השלימו את המשימה ההירואית כשגופתם עטופה בדגל הלאום…  בדיעבד גיליתי שלא הייתי היחיד שסירובו העיקש לקרוא את הדבק המחריד הזה גרר תגובות בסיגנון של "געוואלד! לילד יש לב של אבן".

באותן שנים לא היה זה לכבודו של גבר בן שתים עשרה להתמצא בסבך השמות של כוכבי הקולנוע  ושל והסרטים שהופיעו בהם. תחום זה היה נחלתן הבלעדית של הבנות. ביחוד בנות העשירים שגרו במורד רחוב הנביאים או במעלה שדרות בן-ציון, ושהעבירו את שנות בית הספר בקריאת "עולם הקולנוע". רק עשרות שנים לאחר מכן, כשגיליתי שקולנוע אינו רק אותו מוסד אנטי חינוכי שמחנכינו הדגולים לובשי הגטקעס אהבו להוקיע, התברר שבלי להתכוון לכך צפיתי במספר ניכר של סרטים שנחשבים כיום לחלק מן הקלאסיקה של הקולנוע.

***

יותר מכל קסמו לי סרטי המדע הבדיוני העלובים והנפלאים של שנות החמישים. "הכוכב האסור", "הפולשים מהמאדים", "האיש המתכווץ", "רודן", "גודזילה"… היום חלקם סרטי פולחן. אבל אז היה סתם כיף לצפות בהם. במיוחד זכור לי סרט שצפיתי בו יחד עם בן כיתתי, הפרשן המשפטי המנוח לשעתיד, על חבורת מדענים שטסו מהר מדי בדרכם חזרה מן המאדים ולכן הגיעו לעתיד ונאלצו להלחם במפלצות אדם מעוותות שהשתלטו על כדור הארץ בעקבות מלחמה גרעינית. רק לאחר מהפכת האינטרנט הצלחתי לאתר את הסרט – "עולם ללא סוף" – World without End – משנת אלף תשע מאות חמישים ושש. במושגים של היום הסרט מעורר רחמים, אבל אנחנו, שהגענו באמצע ההקרנה, נותרנו לצפות בהקרנה הבאה וגם בזו שאחריה ולא נרתענו מכאב הראש הנורא שהצפיה הממושכת והעשן שהאולם היה רווי בו גרמו לנו.

***

פעמים רבות הריחה אמא בחשד את חולצתי ספוגת העשן כשחזרתי מן הקולנוע וחקרה אותי אם אני מעשן במחתרת. שנים אחדות לאחר מכן, ואני כבר סטודנט, החלטתי, בפרץ של נוסטלגיה, לחזור לקולנוע "דן". בדיעבד זיהיתי את הסרט כמערבון הקלאסי "השולף המהיר מכולם" – "The Fastest Gun Alive" – עם גלן פורד, ג'ין קריין, ברודריק קרופורד ומי לא, אבל אז היתה זו סתם דרך להעביר אחר צהרים דל בנעימים.

לפני שהאור כבה והמסך האדמדם נפתח, מצאתי את עצמי מאזין בעל כרחי לשיחה בין שני גברים, שישבו לא הרחק ממני ושתוך עישון בלתי פוסק דנו בקשיים שהאיסור על עישון בבתי הקולנוע גורם.

"זה לא בסדר שלא מרשים לעשן", טען בלהט הצעיר שבהם תוך יניקה מן הסיגריה שלו. "דווקא כשאתה מתעצבן בסרט בא לך להדליק סיגריה ואלה לא מרשים".

"אתה צודק", הזדהה אתו המבוגר יותר בטון מתון – אפילו אבהי – והפיח עננת עשן, "אבל תחשוב בהגיון" – וכשנידרכתי לשמוע מהו ההגיון שבאיסור  העישון בבתי הקולנוע, הסביר הבוגר – "אם כולם יעשנו, העשן יפריע למכונת ההקרנה ויסתיר את הסרט".

מכל מלמדי השכלתי.

***

קולנוע "דן" איננו עוד. גם "תמר", "זמיר" ו"מתמיד" הלכו בדרך כל הארץ, לא לפני שהפכו לקולנועי פורנו למשך מספר שנים. אבל הסרטים חיים וקיימים, ואפילו היתה להם עדנה מחודשת הודות להמצאות הפלא של קסטת הוידיאו והדי.ווי.די.  וכשהנוסטלגיה מרימה את ראשה, אני שולף מן הכוננית את "עולם ללא סוף" או את "הפולשים מהמאדים", ולפעמים את "אבוט וקוסטלו פוגשים את פרנקנשטיין" או את "הכובש הגדול", וחוזר אל תל אביב המתפוררת והמוזנחת של סוף שנות החמישים שהיא, על אפי ועל חמתי, עיר מחוזות ילדותי.

 

יולי 2010

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.