ליום הולדתי העשירי קנה לי אבא שעון יד "קסיו", דגם "דטה בנק". צעצוע פלאים היה השעון הזה. רוצה – הריהו מורה את השעה. ולא רק את השעה המקומית, אלא גם את השעה הנוכחית בכל אזור זמן שהוא, לרבות אנקורג' שבאלסקה הקפואה ונמל התעופה שבדובאי הלוהטת. רוצה – יכול הנך לאחסן בזכרונו חמישים מספרי טלפון וגם את שמות בעליהם. ואם בכך לא סגי, יכול אתה לאחסן בו עד חמישים אזעקות והודעות כדי שיתריע, למשל, בצהרי האחד עשר ביולי, שלציפי יש יומולדת. גם שעון עצר המודד מאיות שניה יש בו, ועוד כהנה וכהנה אופיינים מושכי לב. אבל האופיין החביב עלי מכולם היה הצירצור המורה על חלוף הזמן. צירצור יחיד מדי מחצית השעה, וצירצור כפול בכל שעה שלמה.

כל חברי ללימודים, שזכו וענדו שעונים כאלה, הקפידו לאפשר את אופיין הצירצור. חלק מן ההנאה שבלימודים בכתה דל"ת היה גל הצירצורים ששטף את הכיתה מדי מחצית השעה. תחילה צירצור בודד פה ושם, לאחר מכן מקהלה של צירצורים, ותמיד, דקה או שתיים לאחר שכל האחרים סיימו לצרצר, צירצור יחיד של מי שלא הקפיד לכוונן את שעונו לשעה המדוייקת. צירצור שזכה למצהלות צחוק והערות דוגמת "מפגר אחד…".

בערב שבו אירע המעשה, הלכנו, סבתא, אמא, אבא ואני לקונצרט של הפילהרמונית באודיטוריום שבמרכז הכרמל. הסולן באותו ערב היה הצ'לן הדגול מישה, שניגן את "ווריאציות רוקוקו" של צ'ייקובסקי.

באותם ימים עדיין הקפידו הנגנים והמנצח להופיע בחליפות ובעניבות על בימת הקונצרטים, כך שחולצת הטריקו האפורה ונטולת הצווארון והמכנסיים הקמוטים שלבש מישה, כמו גם שערו הפרוע וזקנו המאפיר, עמדו בסתירה שובבה לחליפות ולעניבות שלבשו המנצח ושאר הנגנים ולהופעתם המטופחת. אבל לאיש לא היה ספק מיהו הכוכב, וכולנו הרענו למישה כשעלה לבימה.

מישה פתח בנגינת הווריאציות. היצירה היפה זרמה חלקות עד שהגיעה לקדנצה שבווריאציה החמישית, שבה התזמורת והסולן משתתקים לחלוטין למשך מספר שניות. "פַּאוּזָה" – כך קוראים לזה אנשי המקצוע. ובדיוק ברגע זה, הה, שאול ואבדון, היתה השעה עשר בדיוק. שעון הפלאים עשה את מלאכתו נאמנה וצירצר צירצור כפול. "חמש-חמש-רם-וצלול", כך דיווחנו, שנים לאחר מכן, בבדיקות הקשר בצבא.

ייתכן שהדממה באולם היתה עמוקה כי הקהל עצר את נשימתו בגלל החוויה האמנותית הכבירה. ייתכן שהאקוסטיקה באולם היתה מושלמת, וייתכן שהצירצור אכן היה רם במיוחד. תהא הסיבה אשר תהא, כל הראשים שבאולם נסבו לעברנו. כך לפחות חשתי. "פראי אדם חסרי תרבות", זעקה הדממה בקול מאשים. "אזיאטים שהורסים כל חלקה טובה", שידרו מבטיהם של אחרוני היקים של חיפה מן השורות הסמוכות. לו רק יכולתי לקבור את עצמי באותו רגע. לו רק היה היכן.

אלא שהפאוזה נסתיימה והמוסיקה נתחדשה. מישה קטן הקומה עמד על הגובה, וחיש מהר חזר הקהל ושקע בהאזנה למוסיקה האלוהית ושכח את האינצידנט. כך לפחות קיויתי.

למחרת בבוקר סיפר לי אבא שבחצות הלילה, לאחר ששכבתי לישון, צילצל הטלפון. על הקו היה מישה, שביקש להודות לנו על שהבאנו לידיעתו את השעה המדוייקת בעת הפאוזה.

פברואר 2011