עד כה לא נמצאה כל הוכחה תקפה לקשר כלשהוא בין שתי הפרשיות. ישנם הטוענים שבעצם כל העניין לא היה ולא נברא אלא משל היה. "אגדה אורבנית", כמאמר הביטוי שהשתרש בלשוננו בשנים האחרונות. אבל אפילו אם כך הדבר, מספרן הרב של השנים שחלפו מאז שהדברים קרו – או לא קרו – הפך ממילא את שאלת קיומם של הקשר ושל הפרשיות עצמן לבלתי רלוונטית לעצם הענין, שהוא עוד עדות לנכונות הקביעה עתיקת היומין, שגם העובדות הברורות והמוצקות ביותר, לכאורה, אינן אלא השתקפותן בעיני המתבונן.
1. פסק הדין
שלושה שופטים בכירים, ששמותיהם היו מוכרים לכל מי שחי כאן באותה עת, חתמו על פסק הדין. עברם כבר היה מפואר הרבה לפני שפסקו פסיקה זו, ועתידם המפואר עוד יותר ציפה להם אחריה. כולם נטלו חלק, הן כשופטים והן כמשפטנים בכירים ביותר בשירות הציבורי, בהחלטות ובפסיקות שהשפיעו רבות על סידרי השלטון ועל הלכות הדין בארצנו; ושלושה אלה, בשבתם בערכאה השיפוטית שהוקמה בשעתו כדי להגן על האזרח מפני שרירות הרשויות, נקראו על ידי מיודענו כדי לעשות עמו צדק. אין ספק שפסיקה זו, שעמל רב הושקע בהסקתה ובניסוחה, הוסיפה לא מעט למוניטין של שלושה גדולי דור אלה.
***
מיודענו פוטר מעבודתו במוסד ותיק ובעל שם. תקנון השירות של אותו מוסד קבע, כי "עובד שמלאו לו ארבעים שנה, ושהיה עובד קבוע באותו מוסד לפחות עשר שנים, ושפוטר מעבודתו לא משום שסרח אלא מסיבות אחרות, דוגמת פיטורי ייעול, יוּצָא לגימלאות ויחל לקבל קיצבה חודשית מיד עם פיטוריו".
למיודענו מלאו ארבעים שנה לפני שפוטר, אבל חסרו מספר חדשים למנין עשר השנים שנדרשו כדי לזכותו בקיצבה. לכן הודיע לו מעסיקו שיקבל פיצויים חד פעמיים, כמקובל בחוק, ובכך, מבחינת המעסיק, תם הענין.
מיודענו לא השלים עם אובדן הקיצבה שכמעט שהיה זכאי לה, ופנה לערכאות. הוא החל בערכאה המחוזית, שדחתה את טענותיו. המשיך וערער לערכאה הארצית, שעל אף שהשתתפה במצוקתו ובתיסכוליו דחתה גם היא את ערעורו, וכמפלט אחרון פנה אל הערכאה השיפוטית הנשגבה ההיא, מעוזו של האזרח הקטן, בתביעה שהצדק ייעשה.
***
עיקרי טענותיו של מיודענו היו, שמעסיקו נהג "שלא בתום לב" כשפיטר אותו אך מספר חדשים בטרם הפך זכאי לקיצבה, משום שמניעיו של המעסיק היו חסכון בהוצאות ולא, למשל, אי התאמה או העדר כישורים. בנוסף טען מיודענו שבשעתו, כאשר קיבל – לאחר תקופת ניסיון של מספר שנים – מעמד של עובד קבוע, איפשר התקנון לצרף – בתשלום – את משך תקופת הניסיון לוותק שיצבור כעובד קבוע, אלא שהמעסיק לא יידע אותו באשר לאפשרות זו. על כן ביקש שהערכאה השיפוטית תחייב את מעסיקו לאפשר לו לרכוש בדיעבד אותו "וותק" ובכך לעבור את סף עשר השנים הנדרשות ולזכות בקיצבה החודשית עד קץ ימיו עלי אדמות.
המעסיק, מצידו, לא טרח לאשר או להכחיש את טענותיו של מיודענו, אלא גרס שכל פעולותיו היו במסגרת החוק ובמסגרתו של הסכם העבודה כפי שהוגדר על ידי תקנון השירות, ולכן ביקש לדחות את התביעה.
***
פסק דין היה מרשים. שלושת המוחות הנעלים טרחו ועמלו ודנו ובדקו והשוו הלכות ועקרו הרים וטחנום זה בזה, והעבירו לא פיל אחד בלבד אלא עדר שלם של פילים בקוף של מחט, ואולי במספר קופים של כמה וכמה מחטים, והפיקו פסק דין סדור וערוך ומנומק לתפארת. הם לא היססו לגנות בלשון חריפה את המעסיק, שאכן נהג, לדעתם, בחוסר תום לב ובכוונה ברורה להטעות את מיודענו, אבל פסקו, למרבה הצער, שכל טענותיו של מיודענו לא עמדו במבחן המשפטי ולכן דחו את כולן. מיודענו פוטר ללא קיצבה ובכך תמה ונשלמה פרשיה זו.
2. כך ייעשה לאיש
נ’ התקבל לעבודה במחלקתנו כשהיה בסוף שנות העשרים לחייו. כבר בשבוע הראשון להעסקתו התקין בחדרו, שאותו חלק עם מספר שותפים, זוג רמקולים גדולים ומערכת שמע משובחת. הרמקולים והמערכת פעלו ללא הרף ובעוצמה מלאה לכל אורכו של יום העבודה. נ’ גם הציב שולחן בכניסה לאותו חדר, והעביר את יום עבודתו ברישומי עירום אמנותיים של נשים חטובות על גבי גליונות גדולים של נייר לבן מאיכות מעולה, שכן כשרון רישום בלתי מבוטל היה לו, לנ’. במקביל עישן נ’ בשרשרת, ומיעך את הבדלים הבוערים אל תוך ריצפת הלינוליאום של החדר. נ' גם הותיר את דלת חדרו פתוחה במפגיע, למען יראו כל העוברים ושבים במסדרון אותו ואת פועלו. "לא היה לו אלוהים", ציין בעצב אחד ממיודעיו לאחר שהפרשיה הגיעה אל סיומה.
***
ממונהו הישיר של נ’ קלט אותו בסבר פנים יפות, אבל גילה במהרה שאינו יודע "איך לאכול אותו", כדבריו. הוא קבע עמו מספר פגישות עבודה שבהן הציב לוחות זמנים ומטלות, וציפה שנ’ יעמוד ביעדים שנקבעו במסגרת הזמן שהוקצה להם. משחלפו שבועות ונ’ הסתפק ברישומים, בהשמעת מוסיקה ובהשחתת ריצפת הלינולאום, פנה הממונה הישיר אל מנהל המחלקה וביקש לשחרר אותו מענשו של נ’.
הממונה הישיר היה אדם עדין ומתחשב, ולכן הקפיד להסביר למנהל המחלקה שייתכן שהאשמה היא בו, בממונה, כי אולי לא היה בהתנהגותו של נ’ כל פגם, אלא שהוא, הממונה הישיר, לא היה מתוחכם דיו כדי להבין אותה.
כשנודע הדבר לנ’, התחנן שהנושא לא יעלה לדרגים רמים מדי, ובמיוחד ביקש שקשיי ההבנה של הממונה הישיר לא יתועדו בתיקו האישי. העיסקה סוכמה בעל פה, ולאחר חיפוש מזורז של מספר שבועות מצא נ’ מחלקה אחרת באותו מקום עבודה שהסכימה לקלוט אותו, ונעלם מעיניהם ומליבותיהם של כל המעורבים בדבר.
***
חלפו מספר שנים. מנהל המחלקה סיים את תפקידו והוחלף בענק מזוקן, רחב גרם וטוב מזג. הענק התיידד מאוד עם גרושה יפת תואר שעבדה במחלקתנו; עד כדי כך, שהשניים עברו לגור יחד. בצירוף מקרים מעורר השתאות, שב והופיע, לפתע, נ' במחלקתנו, שממנה סולק מספר שנים קודם לכן; ולא סתם חזר, אלא לתפקיד ניהולי. יחד עמו חזרו הרמקולים, הרישומים האמנותיים והסיגריות, ואליהם נוספו הרצאות מלומדות בנושאי פוליטיקה, ספורט ומדע בדיוני שנשא באזני כל מי שלא היה עסוק מכדי להקשיב לו, וזאת ככל שהתיר מספרן המוגבל של שעות העבודה היומיות.
שנים לאחר מכן התברר למלבה"ד באקראי, שאותה גרושה יפת תואר היתה דודניתו של נ'. עולם קטן היה אז עולמנו. יש להניח שהענק טוב המזג לא היה מודע לסבב הקודם של נ’ במחלקתנו ובוודאי שלא היה מודע לנסיבות עזיבתו, שכאמור לא תועדו מעולם. בתיווכה של הקוזינה ראיין הענק את נ’, התרשם עמוקות מיכולותיו המילוליות, והציע לו את התפקיד במחלקתו-מחלקתנו.
בשלב זה נראה, לכאורה, שמקומו של המנהל הזוטר נ' במחלקתנו היה מובטח לנצח נצחים, ושדבר לא יוכל להזיז אותו משם. בוודאי ובוודאי שלא זוטות דוגמת מערכות שמע רעשניות ורישומי עירום אמנותיים.
***
באותה תקופה פשטה השמועה שמספר לא מבוטל של עובדים באותו מקום רכשו בדיעבד מספר שנות ותק שבשעתו, שנים רבות קודם לכן, לא היו מודעים לאפשרות לרכוש אותן. עובדים שבחרו, עשור ומעלה קודם לכן, לקבל בחזרה את התשלומים ששילמו לקרן גימלאות חיצונית כששירתו כעובדים זמניים בתקופת הניסיון, הורשו לשוב ולרכוש את הוותק הזה בסכום מגוחך ובתשלומים נוחים.
אמנם בתקנון השירות נכתב שהמעסיק היה מחוייב לאשר רכישה חוזרת כזו רק אם ביקש אותה העובד תוך שנים עשר חודשים מיום שנתמנה לעובד קבוע, אבל אותו מוסד ותיק ובעל שם היה מקום עבודה סובלני ונדיב, וכל מי שפנה וביקש נענה בחיוב. עם זאת יצויין שאיש מאלה שפנו וביקשו ונענו לא הציב מעולם רמקולים ומערכות שֶמַע בחדרו, ובוודאי שלא רשם ביד אמן רישומי עירום אמנותיים על נייר לבן מאיכות מעולה בשעות העבודה, ובוודאי ובוודאי שלא חרך בהתמדה את ריצפת הלינולאום של חדרו בבדלי סיגריות בוערים.
***
עוד מספר שנים חלפו, וגם הענק טוב המזג סייים את תפקידו. החליף אותו מנהל כחוש, חד עין וחסר חמלה. מעשה שטן, דווקא אז נקלע המוסד הותיק ובעל השם לקשיים כלכליים, ומן החלונות הגבוהים פעפעו כלפי מטה דרישות לקצץ במספר העובדים בכל דרך אפשרית.
נ' לא היה ער לשינוי המתחולל, והתמיד באורח החיים המשוחרר שנקט בו מקדמת דנא. גם כשאירע ובכיר פלוני ניסה לקרוא אותו לסדר בלשון עדינה יותר או פחות, החציף נ' פנים, ועמד על זכויותיו כעובד קבוע באותו מקום, שכללו, לדעתו, את הפעלת מערכת השמע, את הרישום האמנותי, את הדיונים המעמיקים בבעיות העולם, ופה ושם גם עבודה – אמנם בכפוף למגבלות הזמן שעיסוקיו האחרים כפו.
***
טבעם של גופים גדולים וכבדים הוא, שהם סובלניים במידה חריגה; אין המדובר בסובלנות אנושית טובת לב, אלא באדישות ממסדית. בפלגמטיות רפויה של מערכת אטומה ועתירת מסה, שכל ניסיון לשנות את התנהלותה כרוך במאמץ מְרַפֶּהּ ידיים. משל למה הדבר דומה? לפיל ענק הרועה לו בשלווה בכרי דשא, ופה ושם מעז בבון מצוי להתגרות בו. קרֵב לו הבבון אל הפיל, מעווה כנגדו את פרצופו, חורץ את לשונו, ייתכן שפה ושם אף מיידה בו אבן קטנה, ומטיח בו עלבונות מילוליים ואחרים, והפיל ממשיך ולוחך ואינו משית כלל את ליבו אל הקופיף החצוף. אבל אם יקרה ויפריז הבבון, ולו בחלוק אבן יחיד או בעלבון אחד יתר על המידה, קום יקום עליו הפיל כהר פרצים, ישתלח בו במלוא מסתו ותאוצתו ויהפוך אותו לגל מרוצץ של עצמות מעוכות, אם לא לגרוע מכך.
***
והוא הדבר שקרה לנ'. כשחצה, לבסוף, את אחרון הקווים האדומים, התפנה המנהל הכחוש וחסר הרחמים מכל שאר עיסוקיו, והחליט ללמד את הקופיף החצוף לקח; הן משום שאותו כחוש היה נוקם ונוטר מטבעו, והן למען יראו הכל וייראו. נראה שהמנהל החליט לפטר את נ' כבר קודם לכן, אבל גינוניו והתרסותיו של נ' שיכנעו אותו לעשות זאת באורח מכאיב ככל האפשר.
פנה חסר הרחמים אל אחד היועצים המשפטיים של אותו מוסד, ושטח בפניו את כוונותיו. ליועץ לא היה ספק שהתנהגותו של נ' לאורך השנים הצדיקה את פיטוריו בקלון כעובד שסרח, ושעל כן ניתן היה לפטרו ללא כל פיצוי שהוא. אלא שאותו יועץ משפטי גם צפה מבוכה אפשרית שיכלה להיגרם למעסיק לו נינקטה גישה כזו, לרבות דיונים ארוכים ומייגעים בבתי המשפט, ושאלות בלתי נעימות שיכלו לצוץ במהלכם, דוגמת "אז למה התמדתם והעסקתם עובד פרוע ומושחת כזה לאורך תשע שנים, ועוד בתפקיד ניהולי?"; ובכלל, מוסדות ותיקים ובעלי מוניטין סלדו מאז ומעולם מדיון פומבי בענינם של עובדים שסרחו, כדי שלא לעמוד, חלילה, במצבו של "הפוסל במומו פוסל".
***
טרח היועץ ונבר בתיקו האישי של נ', ולמד ממנו שנ' טרם צבר את מלוא תקופת הוותק המזכה בגימלה. לכן הציע למנהל לנקוט בגישה – העניינית לכאורה – של פיטורי ייעול. גישה זו, גרס היועץ, אם תבוצע בזריזות ותוך דבקות בתקנות הכתובות, תשיג אותה תוצאה בדיוק: נ' יפוטר בתנאים גרועים מאוד מבחינתו, וזאת ללא כל איזכור של בעיות משמעת והתנהגות דוגמת מערכות שמע רעשניות, רישומים אמנותיים וחריכת רצפות. הם סמכו, ובצדק, על כך שגם אם יבין נ' שלא מטעמי ייעול פוטר אלא כעונש, לא יעז לפנות לערכאות ולערער על פיטוריו בטיעון שלמעשה פוטר משום שהוא עצמו סרח. שהרי כבר במקורותינו נאמר ש"אין אדם משים עצמו רשע".
***
המבצע הושלם בהצלחה גמורה. מנהל נחוש ויועץ משפטי ממולח רקחו תכנית שהענישה עובד שסרח בלי שנזקקו להכפשות אישיות, להשחרות אופי או לדיונים משפטיים מיותרים בנושאים הטפלים של מוסר עבודה, התנהגות נאותה ושאר הבלים. נ' פוטר מעבודתו ללא קלון וללא קיצבה, והמוסד הותיק ובעל השם שב לשיגרתו הברוכה כמימים ימימה.
3. אחרית דבר
האם ידעו שלושת ענקי המשפט שהדיון המשפטי, ובעקבותיו ניתוחיהם ופילפוליהם ועדרי הפילים שהעבירו ברוב חריפותם בקופי המחטים, לא היו כולם אלא חלק מתעלול מחוכם שנקט בו מעסיק שקצה נפשו בעובד סורר, ושרצה להעניש אותו בלי לשקוע בדיון פומבי בנושא המביך של פיטורין בקלון, ולשם כך השתמש כפי שהשתמש בחוקי העבודה, בתקנון השירות, במערכת המשפט ובכישוריהם ובזמנם שלהם? קרוב לוודאי שלא.
וגם אם שתי הפרשיות שתוארו לעיל לא היו ולא נבראו אלא משל היו, היטב קלעו השופטים לעיקרו של דבר כשנזפו כפי שנזפו באותו מעסיק על שנהג "בחוסר תום לב", אף כי חוסר תום הלב היה שונה מזה שכבוד בית המשפט כיוון אליו בפסיקתו.
כי, כידוע, הכל בעיני המתבונן.
דצמבר 2015