בשנות החמישים נחשב מקרר חשמלי למוצר מותרות. בעצם, כמעט כל מוצר שהוא נחשב אז למותרות. עד כדי כך, שבארץ נהג מס מיוחד שנקרא, רשמית, "מס מותרות". כמעט כל רהיט או מכשיר ביתי, ובוודאי שכל מכשיר חשמלי, נשא מדבקות קטנות וצבעוניות שציינו ש"מס המותרות על מכשיר זה שולם"1. לאחר מספר שנים הוחלף השם, רישמית, ל"מס קניה", אבל הציבור המשיך עוד זמן רב להשתמש בכינוי הקליט והערב לאוזן "מַסְמוֹתְרוֹת". וכמו במקרים רבים אחרים, חלפו שנים עד שהבנתי שהמילה המוזרה הזו שהמבוגרים השתמשו בה היתה, למעשה, צמד המילים "מַס מוֹתָרוֹת".
תעודה על תשלום "מס המותרות" על… אופניים. 2.5 לירות, המון כסף! ואיבודה עלול לגרום ל"בעל המותרות" אי נעימות רבה…
כשקפריסין קיבלה את עצמאותה מבריטניה בשנת אלף תשע מאות ושישים, היא הפכה ל"חוץ לארץ" הקרוב ביותר לישראל. מחירי הנסיעה לשם היו נמוכים באורח משמעותי ממחירי הנסיעה לאירופה, ולכן נהרו המוני בית ישראל לקפריסין. לצד הביקור הנכסף באיזשהו "חוצלארץ", היתה המטרה העיקרית של הנסיעה להביא מקפריסין מגהץ אדים חשמלי שעלה שם פחות מאשר בארץ, כנראה גם משום שבקפריסין לא נהג "מסמותרות".
***
למעט מכונית פרטית, המקרר החשמלי עמד בראש קטגוריית המותרות, ובשנותיה הראשונות של המדינה יכלו רק מעטים לרכוש מקרר כזה. רוב הציבור השתמש בארגזי קרח. בעברית המדוברת של השנים ההן היתה משמעותה של המילה "מקרר" אך ורק ארגז קרח. מקרר חשמלי, לעומת זאת, נקרא אז, בעברית, "פריז'ידר", כשמה של חברה אמריקאית גדולה שהתמחתה בייצור מקררים חשמליים.
ארגז הקרח דמה בצורתו למקרר חשמלי קטן, אבל המדף העליון, זה המכונה כיום "פריזר", שימש לאיכסון גוש קרח. הקרח קלט את החום מחלל המקרר, הפשיר לאיטו אל תוך מגירה שהיתה מונחת בתחתית המקרר, וכך קירר, פחות או יותר, את מוצרי המזון שאוכסנו במדפים שמתחתיו.
אפילו בראשית שנות השמונים עדיין נידרש כל מי שהיה חייב בדו"ח למס ההכנסה לחתום על הצהרה פרטנית של "מוצרי יוקרה" שרכש בשנת המס המדווחת, משום שרכישתם היתה בסיס לחשד שהנישום חי מעבר לרמת ההכנסה שדיווח עליה, דהיינו, העלים הכנסות. המקרר החשמלי היה בראש הרשימה של מוצרי היוקרה, לצידן של מכונית פרטית ושל נסיעה לחו"ל.
***
עד אמצע שנות השישים של המאה העשרים הסתובבו ברחובות תל אביב עגלות עץ אפורות, רתומות לסוסים או לפרדים, שמכרו "בלוקים" של קרח. למוכר הקרח היה פעמון יד שבו צילצל כדי ליידע את התושבים על הגעתו. כל בעלי המקררים היו מצויידים במכשיר נשיאה שבקצהו האחד היתה ידית ובשני שני חודים שננעצו בגוש הקרח וכך אפשר היה לשאת אותו במעלה המדרגות. הקרח הגיע ב"בלוקים" שאורכם היה כשמונים סנטימטרים, אבל אפשר היה לקנות גם חצי בלוק או רבע בלוק, שאותם חצב המוכר מן הבלוק השלם בדקר ברזל המיועד לדבר2.
משום מה זכור לי, בהקשר של נשיאת הקרח, אחד השכנים בבנין, שגר שתי קומות מתחתינו. הוא היה "קומוניסט" – מילת גנאי איומה ונוראה באותם ימים, שילדים נהגו להטיח זה בזה בלי להבין את פירושה. אבל הוא היה קומוניסט אמיתי, ללא מרכאות, ואפילו שימש במועצת עיריית תל אביב מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מק"י, שבראשה עמדו אז מאיר וילנר ומשה סנה. לאותו שכן היתה הבעת פנים מוזרה ולחיים מצולקות. אמא הסבירה לי, באותה לחישה ששימשה אותה כשסיפרה על אירועים שהשתיקה היתה יפה להם, שאי שם בשנות השלושים שפכה מאהבת חמת מזג חומצה על פניו משום שנטש אותה, ומשם העיוות והצלקות. הקומוניסט המשיך לסחוב קרח אל דירתו זמן רב לאחר שיתר דיירי הבנין רכשו מקררים חשמליים, ספק מתוך עקרון, ספק עקב חסרון כיס. נכון שכולם היו עניים מאוד בהשוואה לרמת החיים של ימינו, אבל בכל זאת היה משהו נוגע ללב באיש השתקן ומצולק הפנים שגרר, אחת למספר ימים, את מחצית בלוק הקרח במעלה המדרגות, הרבה לאחר שכל האחרים חדלו מכך.
***
בשנת אלף תשע מאות חמישים ושש כשל כוח סיבלה של אמא. ארגז הקרח לא קירר במידה מספקת, שלא לדבר על כך שכשאירעה תקלה ומוכר הקרח לא הגיע לסביבה, נידונה כל תכולת המקרר לזריקה לאשפה. במאמצים רבים הצליחה לשכנע את אבא, שהגיעה העת להשקיע את הסכום הניכר שנדרש כדי לרכוש פריז'ידר.
באותו הזמן כבר נמכרו בארץ מקררים חשמליים שהורכבו על ידי חברת "אמקור", אבל לא ניתן היה בשום פנים ואופן לרכוש אותם במטבע ישראלי, דהיינו, ב"לירות". כדי לרכוש מקרר חשמלי היה על הקונה לשלם במטבע חוץ – "דיוויזים", קראו לזה אז. והדרך החוקית היחידה להשיג "דיוויזים" היתה בעזרתו של קרוב משפחה כלשהו שחי בחוץ לארץ, שהסכים לתרום את מטבע החוץ לקרוביו העניים שבמדינת ישראל.
לאבא ולאמא לא היו קרובי משפחה כאלה. אמנם לכל אחד מהם היו דודנים רחוקים שגרו בארצות הברית, אבל גם הקשר הרופף, גם תחושת הכבוד העצמי, ובעיקר מצבם הכלכלי הלא-מזהיר של הדודנים פסלו את האפשרות להסתייע בהם.
הפתרון נמצא, כמו לכל אורך ההסטוריה של מדינת ישראל – מאז הקמתה ועד שנות התשעים של המאה העשרים – ברחוב ליליינבלום בתל אביב, שהיה מרכז הפעילות הבלתי רשמית, והבלתי חוקית, במטבע חוץ. אבא נועץ בידידי משפחה מביני עניין, ובעזרתם יצר קשר עם יהודי קטן קומה, חריף מבט ובעל תנועות גוף עצבניות, שזכה מיד בפי אבא לכינוי "דער פּיסטוֹלֶעטל", דהיינו "האקדחן", ביידיש, משום עיניו המתרוצצות וידיו שריצדו ללא הרף סביב מותניו. תמורת סכום מסויים בלירות ישראליות, שכלל את מחירו של המקרר בתוספת עמלה נאותה, המציא לנו האקדחן קרוב משפחה אמריקאי, שסיפק את ה"דיוויזים" הדרושים, ומקץ מספר שבועות הגיעו הביתה סבלים עם המקרר החשמלי החדש והיפהפה, מדגם "אמקור 10"3.
***
המקרר פעל ללא כל תקלה במשך שמונה עשרה שנים, עד שאמא, שחששה שמא יסיים את חייו באורח בלתי צפוי, החליטה להחליף אותו. טעות חמורה, כפי שהסתבר בדיעבד, משום שהמקרר המחליף, מתוצרת "תדיראן", היה מוכה תקלות, הרבה "להזיע" ונפח את נשמתו לאחר מספר לא רב של שנים.
ורק הקומוניסט, חבר מועצת העיר, המשיך לסחוב בשתיקה, עמוק אל תוך שנות השישים, את חצי בלוק הקרח אל דירתו שבקומה השנייה, וזאת גם כשכבר היה אפשר לרכוש מקרר חשמלי במטבע ישראלי וללא צורך בסיועם של קרובי משפחה קיימים או בלתי קיימים מחו"ל. ורק כשעגלות הקרח נעלמו סופית מרחובות ערינו, נאלץ גם הוא לרכוש "פריז'ידר".
אבל לפחות, כקומוניסט נאמן, נחסך ממנו הכורח להמציא קרובים עשירים באמריקה.
דצמבר 2017
הערות:
1 צילומים של מדבקות מס המותרות\קניה באתר: http://cafe.mouse.co.il/topic/3072085/
2 תמונה של ארגז קרח בקישור:
http://www.nostal.co.il/upload/%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%96%20%D7%A7%D7%A8%D7%97—.jpg
תמונות של עגלות מכירת הקרח, מכשיר הנשיאה וה"בלוקים" בקישור:
http://www.nostal.co.il/Site.asp?table=Terms&option=single&serial=365&subject=%EE%F7%F6%E5%F2%E5%FA%20%F9%E4%E9%E5
3 תמונה של "אמקור 10" בקישור: http://www.nostal.co.il/pictures/%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%A8%20%20%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA%20%D7%94%2050—.jpg