היה משהו ברישום הפשוט של כותרת הסיפור-בהמשכים, שגרם לי לבהות בה גם לאחר סיום הקריאה של כל פרק שבועי: הגוון האפרורי-קודר; הקפיטן עגום המבט, המכורבל במעיל והמעשן מקטרת; האדוות המעגליוֹת והגלים הקטנים; "אותיות המערבונים" המצויירות של הכותרת, ואפילו שמותיהם של המחבר ושל המתרגם שהופיעו באותיות כתב בתחתית הרישום. הצירוף כולו גרם לתחושה מוזרה, מיסטית במקצת, גם כשדפדפתי בחוברות "דבר לילדים" שנים לאחר מכן, זמן רב לאחר שנאגדו בכרך כחול-עבה ומעוטר באותיות זהב.

***

דירְק רוֹגֶ'רס, קצין ים, דולה פנינים ואמודאי, שהתמחה בהנצלת ספינות טבועות, היה הניצול היחיד של שוד ימי שאירע בים ארפורה. חבורת שודדים שהתחזו לנוסעים השתלטה על אניית המשא "קוואנגטונג", שבה הפליג מן הפיליפינים אל גיניאה החדשה, ושדדו את הפנינים שנשאה בְּכַסַּפְתהּ. במקביל הגיחה מלב ים טרפדת, שאספה את השודדים ואת שללם, הטביעה את "קוואנגטונג", ומפקדה רצח ביריות מקלע את כל הניצולים, למעט דירק, ששרד הודות לכישורי השחיה והצלילה שלו.

 כשהגיע דירק לחוף ודיווח על השוד, הפעילו הרשויות צי גדול של ספינות חיפוש ומטוסים כדי לאתר את הטרפדת, אך ללא תוצאות.

זמן מה לאחר מכן סייע דירק לאדם שהותקף על ידי חבורת סכינאים בסימטאות עיר-הנמל מֶאטאנה שבגיניאה החדשה, ואז זיהה אותו כמפקד הטרפדת שרצח את ניצולי "קוואנגטונג". האיש הציג את עצמו כקפיטן אֶנְדרוּ מֶקטֶגָארְט, רב החובל של ספינת תובלה מוזנחת בשם "קֶסְטְרֶל" שעגנה בנמל, ולאות תודה לדירק שהציל את חייו, הציע לו משרה של קצין שני על ה"קסטרל". דירק התכוון להסגיר את מקטגארט לשלטונות, אבל מכיוון שבעיר לא היתה תחנת משטרה, הסכים לקבל את המשרה במטרה לעקוב אחרי מקטגארט כדי להביא ללכידתו וללכידת שותפיו לפשע.

בן דודו של דירק, ג'ים, חשש לגורלו של דירק אם יעלה לבדו על ספינת השודדים, ולכן הצטרף גם הוא לצוות של "קסטרל", כעוזר-טבח.

בין אנשי הצוות של "קסטרל" זיהה דירק אחדים מן הנוסעים המתחזים ששדדו את "קוואנגטונג", אבל, למזלו, איש מהם לא זיהה אותו, למעט הקצין הראשון של "קסטרל", צרפתי גנדרן וחשדן בשם פְּיֶיר בַּאזין, שדירק נראה לו מוכר.

תוך כדי הפלגה סרק דירק, בגניבה, את מחסניה של "קסטרל", וכשגילה באחד מהם את הטרפדת, הבין את שיטת הפעולה של השודדים: אחדים מהם התחזו לנוסעים ועלו על הספינה שהיתה יעד השוד, ובמועד שתוכנן מראש השתלטו עליה ושדדו את חפצי הערך שנשאה. במקביל שיגרה "קסטרל" את הטרפדת, שיירטה את ספינת היעד, אספה את השודדים ואת שללם, הטביעה את הספינה שנשדדה, ואנשי צוותה רצחו את כל הניצולים ואספו כל שריד מזהה של הספינה הטבועה כדי להעלים כל עדות למעשה השוד. לאחר מעשה הוחזרה הטרפדת למחסנה של "קסטרל" ולכן לא התגלתה על ידי צוותי החיפוש.

בנמל סוּרָאבָּאיָה שבאי יאווה ירדו אחדים מאנשי הצוות לחוף, ועלו כנוסעים על יעד השוד הבא – אנית נוסעים מפוארת בשם "אֶמפַּיֶיר ווֹריוֹר", שגם נשאה מטען גדול של זהב עבור האוצר הבריטי. לאחר מספר ימי הפלגה עגנה "קסטרל" במפרץ באי קטן ובלתי מיושב, ומשם שיגרה את הטרפדת אל נקודת המפגש עם ה"אמפייר ווריור".

בזמן ההמתנה לשובה של הטרפדת חיטט פייר באזין החשדן במסמכיו האישיים של דירק, וזיהה אותו כאחד מנוסעיה של "קוואנגטונג". דירק כמעט שנתפס, אבל הצליח להמלט בשחיה אל האי ולהסתתר בו.

הטרפדת שבה עם שלל השוד – ארבעים ושניים ארגזי זהב – שהועמס על "קסטרל". היה זה השוד האחרון שהשודדים התכוונו לבצע, ולכן לא הטביעה הטרפדת את "אמפייר ווריור" על מאות נוסעיה, אלא הוטבעה במפרץ שבאי, כדי להעלים סופית את עקבותיה.

בלילה שחה דירק בחזרה אל “קסטרל”, ויחד עם ג'ים ניסה להשתלט עליה, אבל קפיטן מקטגארט ואנשיו התגברו עליהם. רגע לפני שהוצאו להורג בתליה על אחד התרנים, יורטה “קסטרל” על ידי משחתת אוסטראלית שחיפשה אחר שודדי ה"אמפייר ווריור". המשחתת לא גילתה דבר והסתלקה, אבל התליה נדחתה, ודירק וג'ים נכלאו בינתיים באחד המחסנים.

למזלם פרצה באותו לילה סופה קשה, ו"קסטרל" עלתה על שונית והחלה לטבוע. טבח האניה, טריקל אורד, שדירק הציל פעם את חייו כשמנע מקפיטן מקטגארט לרצוח אותו במכות, שיחרר את דירק ואת ג'ים. השלושה הגיעו לחוף, משם לנמל אַמְבּוֹינָה, וממנו הפליגו בספינתם, "יָרֵחַ הדרום", אל מקום טביעתה של "קסטרל", וחילצו בצלילה שלושים ושבעה מתוך ארבעים ושניים ארגזי הזהב השדוד. לקראת סוף מבצע ההנצלה הופיעה במקום ספינת גרר חמושה ובה מקטגארט ושרידי אנשיו, שגם הם התכוונו להשתלט על הזהב. התפתח מרדף משולב בקרב יריות, שבמהלכו עלתה ספינת השודדים על שרטון וטבעה. מקטגארט עצמו נפצע פצעי מוות מתקיפת כריש.

דירק, ג'ים, אנשי הצוות של "ירח הדרום" וטריקל אורד התחלקו בתשלום של עשרת אלפים ליש"ט שקיבלו כגמול מחברת הביטוח עבור הנצלת הזהב, ובכך תם הסיפור.

***

לאורך תשעה עשר שבועות של שנת אלף תשע מאות חמישים וארבע פתחתי, מדי יום רביעי, את החוברת החדשה של "דבר לילדים", כדי לקרוא את הפרק הבא של הסיפור-בהמשכים, "תעלומות ים ארפורה", שתוכנו המתומצת, המקוצץ ורצוף ההשמטות הובא לעיל.

הייתי בכתה בי"ת כשהסיפור התפרסם, ו"בלעתי" כל פרק מיד עם קבלת החוברת. לא כל המונחים, טכניים ואחרים, היו מובנים אז, אבל הסיפור קסם לי, ונחקק בזיכרוני לצידם של עוד סיפורי הרפתקאות מופלאים שקראתי בילדותי, כמו "חסמבה" של יגאל מוסינזון שלנו, סיפורי האינדיאנים של קרל מאי, ורבים וטובים נוספים, מ"קפטן בלאד" של רפאל סאבאטיני ועד להרפתקאותיהם של סאנדוקאן – הנמר ממאלזיה, ומינֶהַהַא – האינדיאנית הנוקמת, יצירי רוחו של אמיליו סלגרי .

עם השנים נוסף, טיפין טיפין, מידע, ששפך מעט אור על אותם סופרים שעיצבו את ילדותי – ואת ילדותם של אלפים ורבבות אחרים. לפעמים היתה זו אנציקלופדיה כלשהי, או מאמר נוסטלגי בעתון או בשבועון, שהזכיר את הסיפורים וסיפר משהו על מחבריהם; ועם הופעת האינטרנט ועמו "גוגל" ו"ויקיפדיה", הפכו קורות חייהם של כל אותם מחברים לנגישים כמטחווי הַקָּשַת מקלדת.

כולם – פרט לפרנק קריספ, שלא הצלחתי למצוא כל מידע אודותיו גם עשרות רבות של שנים לאחר ש"תעלומות ים ארפורה" נדפס ב"דבר לילדים". בספריות ובחנויות הספרים לא נמצא דבר מפרי עטו של קריספ, ושמו לא הוזכר אף לא באחת מן האנציקלופדיות המעטות שהיו בנמצא. וכשמוסינזון, קרל מאי, רפאל סבאטיני, אמיליו סלגרי ומרבית חבריהם כבר זכו לערכים פנתיאוניים ב"ויקיפדיה" ובאתרים נוספים, לא הופיע פרנק קריספ כלל במרשתת. חיפושים ב"גוגל" הניבו רק עורך דין בן המאה התשע עשרה בשם פרנק קריספ, שעשה לו שם עקב התעניינותו בתחום המיקרוסקופיה , אבל אף לא מילה אודות פרנק קריספ הסופר.

וכך, שנים רבות לאחר שהסיפור התפרסם ב"דבר לילדים", וכל התעלומות של ים ארפורה באו, לכאורה, על פתרונן, עדיין נותרה תעלומה בלתי פתורה:

מי היה פרנק קריספ?

***

אלא שכלל ידוע הוא, שכמות המידע האגורה במרשתת גדלה ללא הרף; וכשחולף משך זמן ארוך דיו, נוספים גם פריטים, שבראשית הדרך לא נחשבו ראויים דיים להיכלל בה; וכך, בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, חמישים ומשהו שנים לאחר שסיפורו התפרסם ב"דבר לילדים", הניב "גיגוּל" שיגרתי של "פרנק קריספ" אתר של בריטי חובב "קומיקס" וסיפורי הרפתקאות ישנים בשם סטיב, ושם הובאה, סוף סוף, ביוגרפיה קצרצרה של הסופר, לרבות תמונתו ורשימה של הספרים שכתב.

***

פרנק רובסון קריספ נולד בשלושים לנובמבר אלף תשע מאות וחמש עשרה בעיר דורהאם שבצפון מזרח אנגליה. בצעירותו שירת כרב מלחים בצי הסוחר הבריטי בספינה שהפליגה בין איי אינדונזיה של היום, וגם ניסה את כוחו כדולה פנינים. עם תום מלחמת העולם השניה שב לאנגליה והחליט להיות סופר.

פרנק קריספ

בשנים 1947-1966 כתב קריספ כעשרים וחמישה ספרי הרפתקאות, רובם לבני הנעורים, שזכו לפופולריות בעולם דובר האנגלית. מרבית ספריו עסקו בים, וברובם היה הגיבור הראשי מיודענו דירק רוג'רס. בנוסף כתב גם מספר רומנים הסטוריים, ואפילו ספרי מדע בדיוני, שאחד מהם, "המִִתְקַשֵּר הלילי", היה לסרט שנשא את הכותרת "חיית הדמים מן החלל החיצון".

בשנות השישים דעכה הפופולריות שלו, והוא נאלץ לזנוח את הכתיבה והפך למנהל חברת הסעדה בוומבלי, לונדון.

פרנק קריספ היה נשוי ואב לשלוש בנות. הוא הלך לעולמו בשנת 1996.

לביוגרפיה זו היו באותו אתר כמה עשרות תגובות. רובן מקוראים בגיל הזהב המוקדם, בעיקר ממערב אירופה, שהתרפקו על "הסיפורים הנפלאים שהאירו את ילדותם". חלקם אף סיפרו שהם מקריאים את הסיפורים האלה לילדיהם ולנכדיהם, בבחינת העברת הלפיד לדורות הבאים.

פיסת מידע מועילה נוספת מן האתר של סטיב היתה שמו המקורי של הסיפור – "שודדי הים_­". הוא יצא לאור באנגליה בשנת 1949, חמש שנים לפני שתורגם לעברית ופורסם ב"דבר לילדים" בשם האקזוטי "תעלומות ים ארפורה",  שנבחר, ככל הנראה, על ידי המתרגם, אולי כדי לייחד אותו מספרים אחרים שעסקו ב"שודדי ים". אחד המגיבים החרוצים אף טרח והעלה למרשתת צילום של עמוד השער ושל תוכן העניינים של הספר המקורי:

       תוכן העניינים של "שודדי הים"

זמן לא רב לאחר הפירסום הראשון שהזכיר את פרנק קריספ החלו, גם זאת בתהליך האופייני למרשתת, להופיע אתרים נוספים שהזכירו את שמו, בעיקר כאלה שניסו למכור עותקים משומשים של ספריו במחירים מפולפלים.

וכך, באיחור של חמישים וכמה שנים, אותר המחבר, ונראה שבזאת נפתרה התעלומה האחרונה של ים ארפורה.

כמעט.

***

"הסיפור-בהמשכים" היה מרכיב קבוע של חוברות "דבר לילדים" בשנות החמישים. תמיד היו אלה סיפורי הרפתקאות, שנועדו לרתק את הקוראים ולגרום להם לצפות בקוצר רוח לפרק ההמשך של השבוע הבא; אבל בנוסף למרכיבי המתח והמסתורין הקפידו עורכי השבועון לבחור סיפורים "חינוכיים" – משובצים במסרים לאומיים וחברתיים ומעוטי אלימות.

"תעלומות ים ארפורה" היה שונה לחלוטין. היה זה סיפור "אקשן" נטו, עשיר בתיאורים של אלימות ברוטאלית, ובעל עלילה נפתלת, גדושת הפתעות ונטולת הטפות. פיראטים פסיכוטיים שדדו אניות ורצחו בדם קר את כל נוסעיהן כדי שלא ייוותרו עדים לפשעיהם, שלא לדבר על רציחות הדדיות לעת מצוא בינם לבין עצמם. גרוע מכך, מטרתם של כל הגיבורים, גם אלה ה"טובים", היתה "לעשות כסף" – טוב והרבה – וזאת בניגוד להשקפת העולם החברתית של השבועון. הסיפור כלל את כל המרכיבים האנטי-חינוכיים שיכלו לקסום לקורא המצוי: מיסתורין, מירדפים, שימוש בכלי יריה, סופות, ספינות טבועות, אמודאים, כרישים והמוני גוויות. תאווה של ממש לחיך, אבל אולי לא לחיכו של קהל היעד של קוראי "דבר לילדים" – בני השמונה עד שתים עשרה – אלא לזה של קבוצת גיל מבוגרת יותר.

על סמך היכרות אישית מעמיקה של רוח הימים ההם, סביר להניח שבמשך ארבעת החודשים שבהם התפרסם הסיפור בשבועון הגיעו למערכת תגובות מודאגות, ואולי אף מזועזעות. קרוב לוודאי שעורכו של השבועון ספג לא מעט ביקורת על הבחירה, שאולי היתה מוצלחת מאוד בעיני אותם ילדים, כמוני, ש"בלעו" את הסיפור, אבל מחרידה למדי בעיני ההורים והמחנכים של אז; ואולי משום כך ניסה העורך, מדי פעם, להפיק ממנו "בכוח" מוסר השכל חיובי כלשהו, ולכלול אותו בטור "בין הדפים", שפתח כל חוברת בסקירת תוכנהּ.

***

בחוברת שבה נפתח הסיפור, הופיעה הערת הכנה אופטימית:

"בהמשך הזמן תכירו צעיר אחד, אמיץ, ישר, חזק, הלוחם ללא חת, ולעתים בסכנת נפש גדולה, בשודדי הים. בטוחני: כולנו נוכל ללמוד הרבה מן הסיפור הזה."

ככל הנראה טרם קלט העורך בשלב זה לאיזו בִּצה נכנס.

יש להניח שתחושת אי נוחות החלה להתעורר לאחר התיאור המפורט של הטבח בניצולי "קוואנגטונג". בניסיון למזער את ממדי האסון החינוכי, הסביר העורך, בהערתו הבאה לקוראים, כי:

"למדתם להכיר את שודדי הים האכזריים ואת הצעיר האמיץ, שהוא בעל כוח גופני רב, יודע לצלול יפה והוא זריז מאוד. אינני חושב שהכוח הוא הגורם היחיד להצלחתו. אלמלא שכלו החריף וכושר ההחלטה המהיר לא היה כוחו עומד לו, מכאן למדים אנחנו כי אדם צריך להשתדל להיות חזק בגופו ובמוחו גם יחד. את שני הדברים האלה אפשר לרכוש בלימוד: את כוח הגוף בספורט, במשחקים ובטיולים, ואת חריפות המוח בלימוד בבית-הספר, בשיחה עם המדריך והחברים בתנועת הנוער ובקריאת ספרים."

הנה כי כן למדו הקוראים, כי כדי לדמות לגיבור-העל דירק רוג'רס, עליהם ללמוד היטב, לקרוא ספרים ולשוחח עם המדריך בתנועת הנוער…

עם זאת ניסה העורך להפיק מן המצב המביך גם תועלת כלכלית כלשהי, וכשנודע לו על ההצלחה הכבירה של הסיפור ה"קלוקל" הזה בקרב בני הנוער, דיווח בסקירת התוכן הבאה:

"השבוע שמעתי כי הסיפור-בהמשכים עורר ענין רב בין הקוראים, וילדים רבים קנו את 'דבר לילדים' אף שהם אינם קוראים קבועים של השבועון. שמעתי מפי האחראי להפצת העתון, כי במקומות רבים בארץ אזלו העתונים וילדים שרצו לקנות את העתון לא השיגו אותו. דבר כזה לא יקרה למי שהוא חותם קבוע של 'דבר לילדים', שהרי אז הוא מקבל את העתון בביתו, מדי שבוע בשבוע, ואין סכנה שיפסיד את אחד הגליונות".

הוכחה חותכת לכך שכבר בימים ההם היה ההיבט השיווקי-כלכלי עשוי, בנסיבות מסויימות, לגבור על ההיבט האידיאולוגי-חינוכי.

כשדירק וג'ים כמעט שסיימו את חייהם בתליה על התורן של "קסטרל" וניצלו בידי הטבח, טריקל אורד הזכור לטוב, פסק העורך כי:

"מעלילות הסיפור למדתם כמה חשובה הידידות והעזרה ההדדית. אומץ-לב מצריך גם שיקול-דעת צלול, ידיעה, ושיתוף פעולה בין אנשים."

אבחנה נאה וקולעת!

וכאשר, השבח לאל-עליון, תם הסיפור, כמעט שאפשר היה לשמוע את אנקת הרווחה של העורך כשקבע:

"בגליון זה נפרדים אנו מדירק, שהחזיר את האוצר השדוד לידי בעליו. ראוי כי תשימו לבכם אל נקודה בולטת בסיפור: דירק לא סיכן עצמו לטובת עצמו, אלא לטובת הציבור. לאחר שהתגבר על השודדים, העלה תוך סכנת-נפשות את הזהב מקרקע הים, והחזירו לבעליו החוקיים."

לא מדוייק, משום שדירק וחבריו התפרנסו מהנצלת ספינות טבועות, והעלו את הזהב "תוך סכנת נפשות" כדי לקבל מחברת הביטוח את הפיצוי המקובל, שבמקרה הזה היה עשרת אלפים לירות סטרלינג – סכום עצום באותם ימים.

***

"דבר לילדים" לא חזר על הטעות של פירסום סיפורים מסוגו של "תעלומות ים ארפורה". הסיפור-בהמשכים שבא אחריו היה הרפתקה תמימה וחביבה מאת מנחם תלמי בשם "החללית", על ילד תל אביבי, שהתיידד עם חייזר יפה תואר וטס עמו לכוכב הלכת נוגה, ועל כל הקורות אותם, כאן ושם. והשאלה, כיצד הצליח סיפור "בלתי שייך" מכל הבחינות כמו "תעלומות ים ארפורה" לעבור את וועדות הקבלה ואת משמרות הסף של מערכת השבועון, נותרה ללא מענה.

ולאחר שנים כה רבות, כשכל המעורבים, מן הסופר והמתרגם ועד לעורך ולמאייר, הלכו מזמן לעולמם, נותרה זו התעלומה האחרונה של ים ארפורה.

ונראה שכך תישאר.

 אפריל 2019