מן הרחוב שלמטה נשמעה ספק צעקה, ספק גניחה, ביידיש: "אוי, ריבוינע של עוילעם!".

אחר כך נשמעו צעדים כבדים מאוד של איש גדל גוף שעלה במדרגות. אבא,שהבין במה דברים אמורים, החוויר כסיד. הוא הסתתר בחדר האחורי, וביקש מהסבתא בלה שתאמר שאין איש מלבדה בבית.

***

אמא היתה אז ב"שמירת הריון", ואבא הופקד על ריקון סיר הלילה שתחת מיטתה. הוא לא טרח לרוקן את הסיר לאסלה, אלא נהג לשפוך את התכולה דרך חלון חדר השינה הישר אל רחוב השומר שלמטה, ואותו ביש גדא עבר לתומו ברחוב וספג מקלחת של שתן על ראשו.

זריקת אשפה ושפיכת נוזלים מן הדיוטות העליונות אל הרחוב היו דבר מקובל בימים ההם. כששאלתי את אמא, שנים לאחר מכן – ובדיסקרטיות גמורה, כמובן – מדוע זרק אבא פריט מיותר זה או אחר דרך החלון במקום לשים אותו בפח האשפה, הסבירה לי, גם היא בלחישה, שבאוקראינה, בעיירת הולדתו של אבא, לא היו אפילו שירותים בבתים, ושכל התושבים נהגו לצעוד בסך מדי בוקר אל גדת הנהר הסמוך כדי להיפנות.

***

האיש עלה, רותח מחימה, במדרגות, והלם וחזר והלם בדלת. כשסבתא פתחה, החל הקרבן לזעוק חמס אודות גשם הנדבות שנחת עליו. סבתא רבת התושיה שמרה על קור רוח, ותוך ציחקוק מתנצל הסבירה לו שבסך הכל בישלה משהו במטבח, שטפה את הסיר במיים זכים ואותם שפכה דרך החלון. האיש לא השתכנע בקלות, וצעק, תוך טעימת הטיפות שעל שרוולו: "אָבער עס איז געזאָלצן! געזאלצן!" (יידיש: "אבל זה מלוח! מלוח!"). לבסוף נתרצה והלך לו, וחייו של אבא, או לפחות שלמות איבריו, היו לו לשלל.

***

כשעברנו לזמנהוף נהגה שכנתנו, הצברית זהובת השיער ותכולת העיניים שדמתה קצת למריל סטריפ הצעירה, לרוקן, דרך קבע, את משולש האשפה משיירי המזון שהצטברו בו אל חצר הבית המשותף, לשמחתם הרבה של חתולי הרחוב ועכברושיו. אמא העזה להעיר לה על כך פעם אחת וספגה קיטון כל כך עשיר של גידופים עד שהעדיפה להימנע מהערות נוספות. בכלל, כל מי שעבר בחצר גילה שם אוצרות שונים ומשונים. יום אחד – לפני עידן הגלולה – מצאנו בחצר פיסת גומי שדמתה לבלון לא מנופח, וכל אחד מאתנו, ילדי השכונה, נשף לתוכו בתורו בניסיון לנפח אותו, אבל ללא הצלחה.

***

חלונותיהם של ארבעה עשר חדרי אמבטיה פנו אל אותה חצר, ומדי בוקר, כשציחצחתי שיניים, שמעתי מקהלה רמה של שיעולים, כיחכוחים ויריקות פורצת ועולה משלושה עשר החלונות האחרים. לא סתם יריקות קצרות וניפלצות, אלא יריקות ארוכות ועמוקות. יריקות שקדמה להן גריפה ארוכה ולבבית של קנה הנשימה לכל אורכו, כעין נחרת חזיר נשחט מעורבת בשטפון של הדחת אסלה ובגעייה של פר מיוחם; ומאחר שגם אבא נהג להשתעל ולירוק בחדר האמבטיה, הסקתי כמובן מאליו שטקס היריקות של הבוקר היה חלק משיגרת יומו של כל אדם בוגר. משהו כמו גילוח, נחירה רמה בלילה, רהיטות בשפת יידיש וכאבי "רֶבְמָטיזם" ו"עמוד השידרה" שכל מבוגר התלונן עליהם בימים ההם. לא היה לי ספק שיבוא היום וגם אני אירק ואנחר ואדבר יידיש. כשבגרתי הופתעתי מאוד לגלות שמעולם לא חשתי צורך לגרוף ליחה ולירוק אותה מדי בוקר, בפרטיות או בפרהסיה, ולא, אינני מתלונן על "רבמטיזם".

***

ידידי אלון התלווה בילדותו אל דודו לקניות ברחוב דיזנגוף. הדוד היה עורך דין משכיל ובעל מעמד מכובד בחברה, וגידל שפם מרשים שגרם לו להיראות כג'נטלמן בריטי לכל דבר, למרות שנולד דווקא בעיירה שכוחת אל בפולין. הדוד הבריטי היה ירקן מועד – אלון הסביר לי שהוא "אסטמתי", מילה שאז טרם הבנתי את פירושה. הם היו בחנות כשהצורך תקף את הדוד, שהפסיק לרגע להמתמקח עם המוכר, שרבב את ראשו מן החנות וירק צרור סמיך ועשיר – הישר אל פרצופה של עוברת אורח חפה מפשע שלרוע מזלה עברה שם. הג'נטלמן הבריטי הספיק לתפוס בידו של אלון, למלמל משהו לא ברור ולהמלט בריצה מן המקום לפני שהמצב יצא מכלל שליטה.

***

כפועל יוצא של נורמות ההתנהגות וההיגיינה של הימים היפים ההם, הוטבעו על כתלי האוטובוסים של "דן" מדבקות אזהרה רבות – טקסטים באותיות אדומות לוהטות על רקע לבן. בנוסף לשלט שהזהיר ש"אסור לעמוד ליד הנהג ואסור לשוחח אתו" ו"היזהרו מכייסים", זכור בעיקר השלט "לא לעשן. לא לירוק", שמקץ זמן הורחב ל"לא לעשן. לא לירוק. לא לפצח גרעינים". היה טעם בהדבקת השלטים האלה, משום שבנוסף לעשן הסמיך ולשלוליות הרוק, נערמו כמעט תמיד על רצפת האוטובוסים גם הררי קליפות. כל התוצרת הזו נפלטה מפיותיהם של המתקשים בקריאה, או של אלה שידעו אבל לא טרחו לקרוא, או שידעו וקראו ואז מה.

ביום שישי אחד בשנות השבעים נסעתי באוטובוס מחיפה לתל אביב. האוטובוס היה חדש ונוצץ; "סקאניה", או אולי "מרצדס", מאלה שהחלו להחליף את ה"טייגרים" העתיקים והמזוהמים של "אגד". במושבים האחוריים רבץ עדר של חיילים, שעסק בשקידה בפיצוח גרעינים וביריקת קליפותיהם על רצפת האוטובוס. הנהג, ג'ינג'י קטן קומה, הסתכל בראי, דרש מן החיילים להפסיק, ונענה בתגובה הסחבקית "יאללה, סע, סע". בתחנת האיסוף האחרונה שלפני הכביש המהיר עצר הנהג את האוטובוס, נעל את בלם היד, פתח את הדלת האחורית, צעד אל המושב האחורי, תפס את המפצח הראשי בזרועו והוריד אותו בכוח מן האוטובוס. החייל הנדהם אפילו לא ניסה להתווכח, למרות שמפה ומשם נשמעו ההערות הצפויות של "עזוב אותו, מסכן, מה אתה רוצה ממנו". אבל לנס כזה הייתי עד פעם אחת ויחידה.

***

כל גיבורי הסרטים של פעם, עד סוף שנות השבעים, עישנו. מהמפרי בוגרט ועד קלינט איסטווד, ובאולמות הקולנוע של השנים ההן הצטרפו אליהם גם מרבית הצופים שישבו באולם. נכון שלפני תחילת הסרט הוקרנה שיקופית שאסרה על העישון. אז מה? הרי היו שלטים כאלה גם באוטובוסים וגם הם לא הרשימו איש. קרה גם שפה ושם התעופף באולם בקשת בדל סיגריה בוער, אבל זאת רק לעתים נדירות. אין ספק שהמצב היה טוב מאשר בקולומביה, שבה היה מקובל לכבות את הסיגריה על ראשו של הצופה שישב בשורה שלִפְנֵי, כך לפחות סיפר לי הטכנאי אלחנדרו שברח משם ועלה לארץ, אולי בגלל זה.

בערבי מפקד בצבא, לאחר צריחת ה"הקשב" של הרס"ר שהודיעה על כניסת המפקד לחדר, באה הפקודה "ישיבה חופשית, מותר לעשן", וכולנו שאפנו עשן כל הערב. העישון נחשב לזכות אנושית בסיסית, וצה"ל הקפיד לספק סיגריות אפילו לאסירים בבתי הכלא הצבאיים –"אל על כתום" – שיוצרו במיוחד בעבורם.

במקום עבודתי הראשון חלקתי חדר עם שלושה מעשנים כבדים. עד כדי כך, שלפרקים היה צורך לגשש את הדרך מבעד לענני העשן. שניים מן השותפים לחדר מתו מזמן. האחד בגיל ארבעים ומשהו מסרטן הגרון, והאחר בגיל חמישים מסרטן הריאות. השלישי, למרבה הצער, שרד, והוא ממשיך לעשן עד עצם היום הזה.

כשהחוקים שאסרו על עישון במקומות ציבוריים כבר היו בתוקף, נכחתי בפגישת עבודה שהשתתף בה מנכ"ל של חברת טכנולוגיה גדולה, שבגילגולו הקודם היה, כמקובל עד ימינו אלה, אלוף מהולל בצה"ל. כשהצית סיגריה, העיר לו אחד המשתתפים שהדבר אסור על פי חוק וביקש ממנו בנימוס לכבות אותה. הגנרל גיחך, ותוך נפיחה של עננת עשן הסביר, שהחוקים האלה נקבעו עבור בני אדם רגילים, אלא שהוא, הגנרל, לא היה אדם רגיל. בכך הסתיים הדיון בענין. אבל למרות שהגנרל לא היה אדם רגיל, גם הוא מת לאחר שנים אחדות מסרטן הריאות.

***

ביצים קנינו בחנות "תנובה" שבפינת זמנהוף ושטאנד. הבעלים, שכונה בפי לקוחותיו "התנובניק", היה יהודי מבוגר ומהיר חימה. אלי התייחס דווקא די יפה, משום שלדבריו אבא והוא עלו באותה אניה לארץ ישראל בשנת אלף תשע מאות עשרים ואחת – עובדה שנהג לציין באזני בכל פעם שנכנסתי לחנות. הביצים הגיעו לחנות כשהן ארוזות קומות-קומות בקרטונים מרובעים של שלושים ושש יחידות כל אחד. התנובניק היה בורר מן הקרטונים את המספר המבוקש של ביצים ומניח אותן בשקית נייר חומה, והאתגר היה להגיע הביתה כשכולן שלמות. כל הביצים היו מצופות, תמיד, בשיכבה נדיבה של לשלשת. קרה פעם שביקשתי מן התנובניק לקבל ביצים נקיות יותר, וכנראה שבזכות אבות הוא לא השתלח בי בחימה שפוכה כפי שנהג בלקוחות סוררים אחרים, אלא נבר וחיפש, אבל לבסוף התנצל שאין ביצים נקיות, כי "הרי התרנגולות לא הולכות לבית שימוש".

***

דברים שפעם היו בגדר הלא יאומן קרו, וכיום כבר לא מעשנים, לא יורקים ולא מפצחים גרעינים באוטובוסים, ברכבות ובבתי הקולנוע. עד כדי כך, שמרבית השלטים הנוגעים לכך הוסרו. גם כמות האשפה הנזרקת מחלונות הדירות וסתם כך ברחוב קטנה במידה משמעותית. יריקות קולניות ברשות הרבים כמעט שאינן נשמעות, למעט במקלחות של מועדוני כושר מסויימים.

מה, נותר, אם כך, מאותן שנים יפות? רק הביצים. אמנם כיום הן כבר אינן נמכרות בשקית נייר חומה אלא באריזות קרטון חסינות שבירה של שתים עשרה יחידות, אבל, כאז כן היום, הן מצופות בלשלשת.

ככל הנראה התרנגולות טרם למדו ללכת לבית השימוש.

מרץ 2014