בתיאורית ה"כאוס", או, בשמה הרשמי, "תורת-המערכות-הדינאמיות-הבלתי-ליניאריות", נהוג להביא כדוגמה להתנהגותה של מערכת כזאת את התוצאות הבלתי צפויות של משק כנפיו של פרפר בשמי סין אשר, בתנאים מסויימים, עשוי לגרום, למשל, לסופת הוריקן בברזיל.
לימים גיליתי שאפקט הפרפר תקף לא רק במושגים של מקום – אלא גם של זמן. וכשם שאפקט הפרפר הקלאסי מתבטא בכך שאירוע קל ערך לכאורה, שמתרחש במיקום גיאוגרפי מסויים, עלול לגרום למאורעות הרי גורל במחוזות רחוקים, כך גם יכול אירוע שולי שקרה אי שם בעבר לגרום למאורעות הרי גורל שנים רבות לאחר מכן.
יטען מי שיטען, ובמידה רבה של צדק, שבעצם אין ההרחבה היומרנית הזאת של תורת -המערכות -הדינאמיות -הבלתי -ליניאריות אל מחוזות הזמן אלא שֵׁם אחר לההתפלפלות הנדושה של "מה היה קורה אילו". אבל מאז ומעולם התפעמתי מִמְסובָב הצץ לו פתאום, דורות לאחר קרות הסיבה, כשלאורך השנים אורבות לה, לאותה סיבה, שיני הזמן והשיכחה במטרה להצמית כל תולדה אפשרית שלה. רק לעיתים נדירות ביותר, כבדרך נס, מצליחה אותה סיבה להוליד, במאמצים קשים ומקץ שנים ארוכות, את המסובב, הנוחת באורח בלתי צפוי על חייהם של פרטים, חברות ואפילו עמים ויבשות.
ניתן להביא דוגמאות רבות, היסטוריות ואחרות, של אפקט הפרפר המורחב, אבל הדוגמה הצורבת ביותר שחוויתי על בשרי היתה נסיעה במכונית שעשועים ביפו של אמצע שנות החמישים, שהביאה לסיומו הבלתי צפוי של אירוע רומנטי בתחילת שנות השבעים.
בשנות החמישים היה ביפו "לוּנָה פארק". כנראה שהלונה פארק הזה, שצץ בשנים השחורות של הצנע, היה די עלוב, אבל בעיניו של ילד בן שבע או שמונה הוא היה עולם חלומות אינסופי ששכן, כפי שהתברר לי זמן רב לאחר מכן, בפינת שדרות ירושלים ודרך בן צבי של ימינו. היו בו גלגל ענק מרופט, בריכה מלאה ירוקת ששייטו בה סירות מנוע, רכבת שֵׁדים, וגולת הכותרת, לפחות בעיני: מכוניות שעשועים עם מנוע בנזין אמיתי, שנסעו סביב אי בטון מוארך. כל ילדי תל אביב חלמו על הלונה הפארק הזה, ואפילו השיר המפורסם – דאז – של ישראל יצחקי, "אבא'לה בוא ללונה פאאארק" נכתב בהשראתו.
באחת השבתות שבהן בילינו בלונה פארק שטנו בסירה, נסענו ברכבת השדים, עלינו וירדנו בגלגל הענק, ולסיום נסענו במכונית השעשועים. הכל התנהל כשורה עד שלאחר מספר הקפות הפניתי, מסיבה כלשהיא, את מבטי הצידה. המכונית המשיכה להתקדם, ובמקום לפנות שמאלה פגעה בקיר. חגורות בטיחות לא היו אז, ולכן הוטחתי בגלגל ההגה ושברתי את מחיצת האף.
תוצאת אותה חבטה היתה אי-סימטריה מסויימת שנותרה חקוקה בפני, ובנוסף לכך היצרות כרונית של הנחיר הימני. ההיצרות הזאת גרמה לכך שנחיר זה נחסם בקלות, תוך שהוא גורם לתחושה לא נעימה של גודש בצד ימין של הפנים. בנוסף לכך גרמה החסימה לכך שֶמַּיים שהצטברו במערות האף ("סינוסים", בלע"ז), לאחר שְׂחייה, למשל, התקשו למצוא את דרכם החוצה, ונטו להשאר שם עד שהצליחו, במקום ובזמן שלא ניתן היה לחזותם מראש, לנטוף לחופשי.
כשהגעתי לבגרות פניתי בענין החסימה הזאת לרופא אף-אוזן-גרון בקופת -החולים -הכללית -של -הסתדרות -העובדים -העבריים -בארץ-ישראל. הרופא הקשיב בקוצר רוח אופייני לתיאור הבעיה, ולפני שסיימתי לדבר קטע אותי בשאלה: "אתה נשוי?".
מה הקשר בין מחיצת אף שבורה לחיי האישות של המטופל? באותן שנים היתה ההנחה הרווחת באותה קופת חולים שכל הפציינטים היו שקרנים פתולוגיים, ושכל פניה מן הסוג הזה לא היתה אלא תירוץ לביצוע ניתוח קוסמטי, ולא תיאור של בעיה בריאותית "אמיתית". ואם כך, המשיך והתפתח קו החשיבה הזה, לא היה כל טעם לבזבז את מיסיהם של המבוטחים על גבר נשוי, משום שגבר כזה כבר לא נזקק לשאת חן בעיני הנשים. רווק שבור חוטם, מאידך, היה זכאי, בתנאים מסויימים, לקבל טיפול, ואפילו קוסמטי, וזאת כדי להגדיל את סיכוייו להקים בית בישראל. הגישה הפאטרנליסטית הזו של הרשויות שלטה בהיבטים רבים מאוד של מציאות החיים הקשה דאז.
לא אהבתי את השאלה ששאל הרופא, ולכן, למרות שלא הייתי נשוי, הצעתי לו לנסות ולפתור את בעיית החסימה בלי לתקן את צורתו החיצונית של האף. ההתרסה המפורשת הזאת כלפי השלטונות היא הסיבה לכך שעד עצם היום הזה אני ממשיך לאנפף דרך אף שְבור-מחיצה וסתום למחצה.
ואז פגשתי את ר'.
ר' מצאה חן בעיני בגלל חוש ההומור המתפרץ שלה, שכלה החריף, שבאמצעותו הביסה אותי חזור והבס במשחקי ההגיון "צוללות" ו"בול-פגיעה", וגם – בהיבט ארצי יותר – קומתה המלכותית וזוג הרגליים החטובות והאינסופיות שניחנה בהן, שרק רגליה של כוכבת הקולנוע האמריקנית סיד צֶ'ריס יכלו, אולי, להשתוות אליהן.
רציתי מאוד להרשים את ר'. היה לי חשוב להרשים את ר'. עשיתי ככל שיכולתי כדי להרשים את ר'. אבל נדרשו הרבה מאמצים, התמדה וחוצפה עד שר' ניאותה לבוא אתי לבילוי של אחר צהריים על שפת הים.
בראשית שנות השבעים היתה מכונית פרטית הרחק מעבר להישג ידו של מהנדס זוטר, ולכן נסענו – ליתר דיוק נגררנו – נערת חלומותי ואנוכי, אל שפת הים בתחבורה ציבורית.
על שפת הים פגשנו בזוג מכרים. סביר להניח שהבעל הבין את הסיבות שבגללן הזמנתי את ר' למקום, ולכן הציע שנשחק, הוא ואשתו ואני ובת לוויתי, במשחק זוגות משעשע, שבו הגברים הרכיבו את בנות זוגם על כתפיהם, והן, מצידן, ניסו להמעיד את הזוג היריב אל תוך המיים בסחיבות ובדחיפות. זו היתה חוויה מופלאה, משום שלכל אורכו של משחק הזוגות המשעשע היה אותו זוג רגליים מרשים כרוך סביב צווארי. עד היום אני חש הערכה מהולה בהכרת תודה כלפי אותו מכר על הבנתו המעמיקה בנפש האדם.
הבילוי על שפת הים הסתיים כשהחל להחשיך. הלכנו ברגל לכביש הראשי, ושם תפסנו אוטובוס מאסף כדי לחזור העירה.
האוטובוס שהגיע היה מלא, למעט מקום ישיבה אחד שוויתרתי עליו, באבירות, לר'. עמדתי במעבר לידה, אוחז ברצועת היד שהשתלשלה מן התקרה, מהרהר בכווני ההתפתחות האפשריים של מערכת היחסים שזה עתה החלה, בעוד האוטובוס זוחל מתחנה לתחנה, פורק ומעמיס נוסעים.
ואז קרה הדבר. החסימה הבוגדנית נפרצה ללא אזהרה מוקדמת, ושיחררה את מלוא המטען שנאגר בסינוסים – כמה וכמה סנטימטרים מעוקבים של מי ים – הישר על ראשה של ר', שקפצה בבהלה ממקומה תוך צריחה היסטרית של "מה זה???"
גימגמתי משהו על הסינוסים, על החסימה ואולי גם על הלונה פארק של יפו, אבל היה ברור שלא תהיה בכך כל תועלת. הרומן שלי עם ר' הסתיים – שעות אחדות לאחר שהחל.
זמן לא רב אחר כך פגשה ר' את גבר חלומותיה: גבוה, רחב גרם, בלונדי ותכול עיניים, ונישאה לו במהירות הבזק.
שנים אחדות לאחר מכן ראיתי ברחוב את ר' שעונה על זרועו של אלוף נעוריה. זוג מרשים. ואם אכן, כפי שאיחלתי להם בכל לב, הם ראו בטוב יחדיו, התודה על כך מגיעה ללונה פארק של יפו, לקיר שמכונית השעשועים ניגפה בו, לרופא של קופת החולים הכללית ולגירסה המורחבת של תורת-המערכות-הדינאמיות-הבלתי-ליניאריות.
ינואר 2012