בסוף שנות התשעים הגיע סיחרור ההייטק לשיאו. כשנתיים לפני שפקעה הבועה חש כל מי שטרם התנסה בחוויה של ייסוד או השקעה או עבודה בחברת הזנק – "סטארט-אפ" בלע"ז – שאם לא יצטרף לחגיגה, קרוב לוודאי שיפסיד את הזדמנות חייו להתעשר. התחושה הזו שטפה את כולם. קרנות הון סיכון גדולות, ולכאורה גם רציניות, קברו סכומי עתק בחברות הזנק מפוקפקות. ענקיות טכנולוגיה ותיקות, שמנהליהן הבכירים לא הבינו בדיוק על מה המהומה אבל חששו להשאר על הקרח, רכשו במיליארדים חברות "דוט קום" קטנות שפיתחו מוצרים בעלי שמות מרשימים אבל חסרי כל ערך מעשי. מהנדסים לסוגיהם דרשו וקיבלו שכר אסטרונומי עבור כישוריהם המוגבלים. אפילו עובדים בתחומי הכספים, המינהל ושאר קטגוריות שלא היו קשורות במישרין לטכנולוגיה, נטשו מקומות עבודה גדולים ובטוחים אבל נעדרי פוטנציאל התעשרות כדי להמר על הסוס הלוהט של ההייטק, ואולי "לעשות את זה", סוף סוף, באמריקה.
סטנלי היה רואה חשבון מוסמך, שעבד בחברה גדולה ומבוססת. כשאלברטו החליט להקים חברת הזנק יחד עם האחים טום ואייב, המליצו השניים על מיודעם סטנלי – שגם הוא, כמותם, היגר לארצות הברית מהונג קונג – לתפקיד החשב של החברה החדשה, וסטנלי נעתר ברצון להזדמנות הגדולה שנפלה בחלקו.
סטנלי כמעט שהתאים לסטריאוטיפ. הוא היה קטן קומה – כמצופה, ממושקף – כמצופה, ובעל חזות אוריינטאלית – גם זאת כמצופה. אלא שבניגוד למצופה היה לו חוש הומור מפותח, ומשום מה, בניגוד גמור למצופה, הוא דווקא חיבב אותי, עובדה שגרמה לי, עקב נדירותה, לחבב אותו כפל כפליים. הוא גר בבית יפה ליד הים באחת העיירות שעל מפרץ סן פרנציסקו, היה מודע לכך שגורלו שפר עליו, והיה אסיר תודה לארצות הברית של אמריקה על שהעניקה לו חיים טובים בתמורה לעמל שהשקיע. עד כדי כך, שמעולם לא ניסה להתחמק מצו הקריאה שהמדינה משגרת מדי פעם לאזרחיה להשתתפות בחבר מושבעים – מטרד שרוב האזרחים עושים כל שביכולתם כדי להימנע ממנו. הוא נימק זאת ברצונו "להחזיר משהו לקהילה", ובכך תוייג כחבר בקטגוריה השנויה במחלוקת שבין צדיקי הדור לפראיירים הגמורים. וסטנלי לא היה פראייר כלל וכלל.
***
החברה החלה את דרכה בפיתוח מוצלח של שבב, שאיפשר ליצרנים קטנים לבנות, בקלות יחסית, טלפונים עסקיים עתירי אופיינים ובעלי איכות קול מעולה, ובכך לנגוס בריווחיהן המוגזמים של חברות הענק ששלטו אז בתחום.
בהערכת הביצועים השנתית זכיתי, ככל הנראה, בציון לא רע, שהתבטא בהעלאת שכר נאה. ההעלאה היתה אמורה להיכנס לתוקף במלאת שנה לעבודתי בחברה, אבל החשב סטנלי קבע, על דעת עצמו, שעבדתי מספיק קשה כדי להיות ראוי ליותר מכך, ו"סידר בניירות" שההעלאה תיכנס לתוקפה באופן רטרואקטיבי כשישה חודשים מוקדם יותר. עוד פן של החיים היפים בהייטק בחברת הזנק קטנה וכאוטית, ביחוד כשהחשב הוא ידידך הטוב.
***
יום אחד הופיע ראשו של סטנלי בפתח התא שישבתי בו: "יש בחוץ מישהו שמדבר עברית. אין לי מושג מה הוא רוצה". ככל הנראה חפף אוצר המילים האנגליות של סטנלי את זה של דובר העברית רק באופן חלקי.
יצאתי ל"לובי" של המשרד. היה שם בחור גבוה, רזה, שחום וממושקף – דומה מאוד לבארטון פינק – שנשא תיק גדול מתחת לזרועו.
"שלום", בירך אותי הממושקף בעברית. "אנחנו חבורה של ציירים ישראלים צעירים, בוגרי "בצלאל" ובתי ספר אחרים לציור בארץ. פתחנו סטודיו לציור בסן פרנציסקו. אנחנו מציירים ציורים מקוריים בסיגנונות שונים, ומנסים לקיים את עצמנו בכך שאנחנו מוכרים אותם פה בסביבה."
תגובתי המיידית היתה תחושה של הערכה כלפי חבורת האמנים הצעירים שהעזו ויצאו לארץ זרה, פתחו סטודיו – קרוב לוודאי שבמרתף כלשהו באחד הרבעים הפחות מועדפים של סן פרנציסקו – ומשם התכוונו לכבוש את העולם בגל אומנות חדש ומהפכני ולהיות בכך עוד מקור של גאווה לישראל ואולי אף לעם היהודי כולו.
***
אבל אז נזכרתי בסיפורים שכבר נפוצו באיזור על צעירים שעסקו במכירה, מדלת לדלת, של ציורים חסרי ערך שיוצרו בשיטת הסרט הנע במזרח הרחוק. לקונים הפוטנציאלים נהגו אותם צעירים לספר שהם סטודנטים לאמנות שמימנו את לימודיהם בדרך זו, וזאת בתקווה שהלקוחות ירכשו את הציורים – בין אם מתוך רצון כן לסייע לסטודנטים נזקקים ובין אם בתקווה שיבוא יום וערכם של הציורים יעלה. התופעה הזו זכתה מאוחר יותר לשם הרשמי "הונאת הסטודנטים לאמנות", ואף זכתה לערך משלה באתר ויקיפדיה. גם בתחום הונאות זה היה לישראלים מזן מסויים ייצוג משמעותי, הרבה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסיה.
***
תרגמתי לסטנלי את נאומו של בארטון פינק כלשונו. לא יכולתי לשתף אותו בספקות שהתעוררו בי, כי האמן נכח במקום, הפיקחות זרחה בעיניו, וככל הנראה גם שלט במידה מסויימת באנגלית בסיסית. כל שיכולתי לעשות היה להקפיד ולכלול, בתחילת כל פיסקה מתורגמת ובהדגשה, את המילים "הוא אומר ש…".
אלא שההסתייגות המאופקת הזו לא נקלטה על ידי סטנלי, או שאולי נקלטה, אבל לא הרשימה אותו כלל. הוא רכש בהתלהבות רבה חמישה ציורים עתירי צבעים לוהטים של פירות, עצים, עציצים ושאר ירקות, מן הסוג שנמכר בשעתו בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב.
באשר לי, על אף שהטלתי ספק בפרטי סיפורו של בארטון, החלטתי, בדחף של רגע, לרכוש ממנו קישקוש צבעוני מאוד שכלל עיגולים בצבעי כסף ותכלת לצד מספר צורות גיאומטריות אדומות על רקע שחור מאיים – קישקוש שהאמן, שהתפעל, כצפוי, מן הטעם המעודן שהפגנתי, קרא לו "הקוסמוס". קיוויתי שבתמורה לחמישים הדולרים ששילמתי תנסוך התמונה מעט צבע בדירת השיכון המשמימה שגרנו בה.
כך שגם אני נפלתי, בדעה צלולה ובניגוד לעקרונותי, בפח. אבל ליפול בו חמש פעמים?
***
בסרטו "הנער" משתף צ'ארלי צ'אפלין פעולה עם ג'קי קוגן הצעיר, שרץ לפניו ומנפץ שמשות כדי לספק פרנסה לזגג צ'ארלי שעובר ברחוב דקות אחדות אחריו וצועק "זגג!". כנראה שבמסגרת לימודיהם ב"בצלאל" צפו האמנים בסרט הזה, משום שדקות אחדות לאחר שהצייר הסתלק ממשרדנו ומחיינו, הופיע טיפוס נוסף שדיבר אנגלית רצוצה במבטא עברי קשה ושהתעניין – הפלא ופלא – באם, במקרה, היינו מעוניינים למסגר תמונות במחיר של מאה דולרים למסגרת.
אכן היינו מעוניינים, וכתוצאה נפרד סטנלי באותו היום משבע מאות וחמישים דולרים, ועדיין היה מאושר באוצרות האמנות שרכש לביתו.
***
חלפו שלוש שנים מאז שחברת ההזנק שלנו עלתה על דרך ההתעשרות. בתקופה זו החליט המנכ"ל, אייב, שניהול של חברה בת חמישה עשר עובדים, שתנצל ידע ייחודי בתחום מוגדר ,ותפעל בשקט בנישה החמימה והריווחית שבין יצרני המוליכים למחצה ליצרני הטלפונים המתקדמים, "היה קטן עליו". אייב התמליין בחברת ההזנק הקודמת שעבד בה, לאחרו שזו נרכשה במחיר אבסורדי של כמה מיליארדי דולרים על ידי חברת ענק ידועה, שמנהליה "איבדו לחלוטין את הצפון" כשפרץ שיגעון ה"דוט קום", כך שסתם פרנסה שופעת ובטוחה לא עניינה אותו כלל. הוא שאף לגדולות. למשהו שאפשר יהיה שוב "לצאת אתו פאבליק" ואולי להתעשר באמצעותו פעם נוספת על חשבונו של משקיע חסר בינה זה או אחר.
לכן הפסיק אייב את פעילותה של החברה בנושא השבבים, והחליט להתרכז בפרוייקט אינטרנט גרנדיוזי. בחלקת לשונו ובקסמו האישי הצליח לשכנע מספר קרנות הון סיכון להשקיע במיזם כמה עשרות מיליוני דולרים. בכסף זה מיהר לגייס את חבריו לחברת ההזנק הקודמת שעבד בה, שרובם היו אנשי קשר לבורסה, מנהלי שיווק ומכירות וסתם מזכירות. ידידיו אלה של אייב הגיעו לעבודה במכוניות ה"יגואר" וה"מרצדס" שלהם כדי לנמנם בחדריהם לאורך היום, משום שבשלב ההיולי שהחברה נמצאה בו לא היה לכישוריהם כל שימוש. כמובן שעובדה זו לא הטרידה אותם כלל, משום שהמשכורת הנדיבה שאייב העניק להם נכנסה, בדייקנות מופתית, לחשבון הבנק ללא קשר למה שעשו – או לא עשו – בעבודה.
בנוסף לחבריו אלה שכר אייב כמאה עובדים נוספים, ופינק אותם, על חשבון החברה והמשקיעים, בכל טוב הארץ, לרבות ארוחות חגיגיות במסעדות יוקרה, מסיבות במלונות פאר ואפילו שבוע של חופשה קסומה בהוואי – וזאת כבונוס על עמידה ביעד בלתי קיים שהוגדר בדיעבד במיוחד למטרה זו.
***
שלוש השנים הטובות תמו. האסימון נפל, אף כי באיחור רב, במעמקי ראשם העבה של מנהלי קרנות הון הסיכון שמימנו את החגיגה, והם, בניסיון נואש להציל את שאריות השקעתם, פיטרו את כל העובדים וסגרו את החברה.
טום הקדים ופרש מן החברה ראשון, הרבה לפני הנפילה. הוא היוון את המניות שקיבל, כמייסד, תמורת כחצי מיליון דולר – סכום מגוחך לעומת מתעשרי ההייטק הרציניים, אבל הרבה מעבר לאפס המאופס שנפל בחלקם של שותפיו המייסדים ובחלקנו, העובדים בחברה.
אייב החלקלק, אחיו של טום, נפל, כתמיד, על רגליו, והיה היחיד שנשכר למשרה בכירה ומכניסה בחברה שרכשה את שרידיה של חברת ההזנק המנוחה שלנו.
סטנלי התקבל בחזרה לחברה הגדולה והממוסדת שעבד בה לפני שצלל אל תהומות ההייטק. נותרנו ידידים טובים גם בשנים שלאחר מכן.
אלברטו יצא מן ההרפתקאה ללא פרוטה וללא עבודה אבל, כדרכו, לא אמר נואש, והקים מיד חברת הזנק פעוטה משלו. שם בילינו – הוא, מנדי ואני – שנה וחצי בעבודה ללא שכר, בנסיון לפתח שבב מתוחכם עוד יותר, והפעם בעבור טלפונים אלחוטיים מרובי שלוחות. גם הסיפור הזה הסתיים בהצלחה טכנית מרשימה ובכשלון כלכלי גמור, כשהרווח העיקרי של שלושתנו היה שמירה על שפיות דעת יחסית תוך מראית עיין של תעסוקה קדחתנית, שעזרה להתגבר על אווירת הדיכאון הכוללת ששררה בשנים השחורות שלאחר מפולת ההייטק.
צמד הנוכלים – מוכר הציורים ומשווק המסגרות – נעלם כלא היה. יש להניח שבמוקדם או במאוחר נתפסו וגורשו, אלא אם נקטו בצעדים ההכרחיים לקבלת מעמד חוקי בארצות הברית, דוגמת הפתרון הנפוץ של נישואין פיקטיביים תמורת תשלום עם פרוצה – בדרך כלל וייטנאמית – בעלת אזרחות אמריקנית. אם אכן כך היה, יש להניח שלאחר מיצוי הקריירה האמנותית שלהם עברו לתחום הונאות אחר, כמו מכירת תכשיטים או "מוצרי בריאות" מזוייפים ב"עגלות" שבקניונים.
ה"קוסמוס", שהשקעתי בו מאה וחמישים דולרים כדי שיוסיף מעט צבע ואור לחיינו האפרוריים, נותר תלוי על הקיר בדירתנו עד תום שהותנו בעמק הסיליקון. כשמכרנו את הרהיטים ואת כלי הבית הענקתי אותו כבונוס לסינית שגילתה בו עניין כשקנתה את ספת הסלון שלנו.
בתקווה שהוסיף גם לחייה מעט צבע ואור, לפחות כפי שהוסיף לחיינו.
ינואר 2017