יום אחד, בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, נסעתי לתל אביב; בתחבורה ציבורית, כמובן. תל אביב היתה עיר קשה כבר אז; ומכיוון שרכבת ישראל כמעט שלא היתה קיימת בימים ההם החלטתי, כשסיימתי את ענייני, לחזור לחיפה באוטובוס.
נסעתי בקו 5 לתחנה המרכזית הישנה ופניתי לרציף של קו 901 – האוטובוס לחיפה. בדרך כלל היו האוטובוסים לחיפה מתמלאים ויוצאים ברצף, משום שבשנים ההן הם היו אמצעי התחבורה הבינעירוני הנפוץ ביותר. אבל הפעם עמדו בתור לפחות מאתיים איש, וחיכו לאוטובוס שלא היה שם. ארבעה או חמישה אוטובוסים ריקים שנשאו את המספר "901" חנו בהמשך הרציף, אבל לא היו בהם נהגים ולא נראה שיתחילו לאסוף נוסעים בזמן הקרוב.
פעמים רבות תהיתי מה גרם ל"אגד" ליצור עיכובים כאלה, שהרי הלקוחות חיכו בתור ואוטובוסים פנויים לא חסרו. ההשערה היחידה שעלתה בדעתי היתה ש"אגד" החליטה לחנך את ציבור הנוסעים על ידי הענשתו, בבחינת "חושׂך שבטו שונא בנו". ואם ישאל מי שישאל על מה ולמה החליטה "אגד" להעניש את ציבור נוסעיה, שוב תהיה התשובה ההגיונית היחידה שמדובר היה בענישה למפרע, או אולי מראש, על דברים לא יפים שאותו קהל נוסעים אמר או שמע או חשב על "אגד", או שאולי עמד לומר או לשמוע או לחשוב על "אגד". ואולי בכלל היה מדובר באקט חינוכי טהור, ששם לו למטרה להבהיר לציבור עד כמה שפר גורלו ש"אגד" היתה קיימת בכך שהמחיש כמה קשים ומסובכים יכלו החיים להיות בלעדיה.
אבל אני הייתי חייב לחזור לחיפה, ומכיוון שהערכתי שאם אמתין לאוטובוס יחלפו מספר שעות בטרם אצא לדרך, החלטתי לחפש מונית שירות. חציתי את רחוב סולומון, וגיליתי לשמחתי מונית שירות שנשאה את השלט "חיפה" מתחת לשמשתה הקידמית. נכנסתי למונית, שהיה בה מקום פנוי יחיד, ויצאנו מיד לדרך.
מיד עם תחילת הנסיעה היתה תחושה של משהו קצת שונה. ישבתי במושב האמצעי של המונית, כשלשמאלי שתי יעלות חן אקזוטיות, שהיו לבושות בצורה ססגונית במקצת מן המקובל. זכורים לי מכנסיים צהובים, חולצה אדומה, ציפרניים בצבע ורוד עז וענן משכר של ניחוחות בושם מעורבים בריח זיעה. ליד הנהג ישב גברבר צעיר בלבוש תואם. המבט החטוף שזרקתי לכוון המושב האחורי כשנכנסתי למונית קלט שלושה צעירים נוספים, שלא הוציאו הגה מפיהם כל הדרך.
מיד כשיצאה המונית לדרך שאל הנוסע שישב במושב הקדמי את הנהג אם מותר לעשן. הנהג, שהתגלה תוך כדי הנסיעה כמבוגר האחראי, חייך וענה בטון אבהי: "לפי החוק אסור, אבל אני בטוח שהאורח שלנו לא יתנגד", כשהוא מניד בראשו לכוון שבו ישבתי.
"אורח"? למה דווקא אני הייתי ה"אורח"? הרי בנוסף לי ישבו במונית גם שתי היפהפיות שלצידי, המעשן הצעיר במושב הקדמי ושלושת השתקנים במושב האחורי. מדוע הוציא אותי הנהג מן הכלל? האם נראיתי בלתי-שייך עד כדי כך? כלומר, כל ששת הנוסעים, ועמם הנהג שמיצב את עצמו לצידם מחד גיסא, ורק אני, לבדי, מנגד?
אבל, לגופו של עניין, ברור ש"האורח" לא עשה בעיות והסכים בהתלהבות, שייתכן שנבעה מנחיתותו המספרית, לכך שכל החפץ לעשן יעשה זאת. המונית המשיכה לדהור בעליצות צפונה, כשתמרות העשן, מאחור ומלפנים, לרבות מן הסיגריה של הנהג, ממלאות את חללה, ומוסיקה נוּגה מן הקלטות של זוהר ארגוב וחיים משה מנעימה את הדרך בקולי קולות.
לאחר מספר דקות ביקשה אחת הנערות מן המעשן הקדמי גפרור כדי לנקות את השיניים משאריות ה"במבה" שבלעיסתה עסקה עד אז. ניסיתי להיות נחמד ולהשתלב, ולכן הצעתי לה קיסם שיניים רפואי, מאלה שנשאתי תמיד בתיק. היא הודתה לי, אבל העדיפה את הגפרור.
הנסיעה נמשכה ללא אירועים מיוחדים עד שהתקרבנו לעתלית, ואז ביקשה אחת מן היעלות את הנהג לעצור מול כלא שש. כששאל הנהג למה, ענתה לו חברתה שהן "נוסעות לבקר את החברים שלהן".
"הם בטח שומרים על השבויים הסורים בכלא שש?" ספק שאל ספק קבע הנהג. זאת משום שהיה זה זמן לא רב לאחר מלחמת לבנון הראשונה, ובארץ הילכו שמועות עקשניות על שבויים סורים שעצורים שם.
"מה פתאום!" ענתה לו האחת שישבה לידי. "הם בכלא דמון".
חברים בכלא דמון? ואני הצעתי לה קיסם שיניים! לא חכם! מאוד לא חכם!
חייך הנהג את חיוכו האבהי ואמר: "את טועה בדבר אחד, זה לא בית כלא דמון, אלא בית הבראה דמון".
"לא נכון!" מחתה השניה, "זה כלום מול מעשיהו. תשאל אותו!", והצביעה על אחד מחברי מועדון השתקנים שמאחור, "רק לפני שבוע הוא יצא משם!" הגברבר נד בראשו לאישור.
רציתי מאוד להשתתף בשיחה, ואולי גם לשאול מספר שאלות כדי להפגין ענין וגם כדי להחכים קצת, אבל, מסיבות אישיות, החלטתי לשמור על פרופיל נמוך. המונית עצרה, כמבוקש, ליד הכביש העולה ליערות הכרמל, שתי הנוסעות ירדו כדי לתפוס טרמפ לכלא דמון, והמונית המשיכה בנסיעתה עד שהגענו לחיפה.
זו היתה הפעם האחרונה שבה נסעתי במונית שירות בין עירונית. מאז ואילך נסעתי ברכבת, גם אם איחרה, או באוטובוס, אפילו כשהשתהה עקב העונשים החינוכיים ש"אגד" השיתה על נוסעיה. "אגד" צדקה. החיים יכלו בהחלט להיות מסובכים בלעדיה.
אפריל 2011