תחילתו של הסיפור בשנות השמונים של המאה העשרים, כשעברתי לתומי ברחוב צדדי בתל אביב, וראיתי ליד הגדר של אחד הבתים שקית ניילון ובה ספרים משומשים. ככל הנראה קץ בהם בעליהם והחליט להיפטר מהם, אבל, כבן נאמן לעם הספר, לא נתנו ליבו להשליך את הספרים לפח האשפה. במקום זאת הניח אותם במקום בולט ברחוב, אולי כדי לאפשר לכל המעוניין לאמץ אותם בטרם ייאספו אל בית עולמם בידיהם של פועלי הניקיון.

בחנתי את הספרים שבשקית. היו ביניהם מספר ספרים משנות השלושים בכריכה שחורה ואותיות זהב דהויות בהוצאות "שטיבל" ו"מצפה", שלא עוררו בי ענין. לצידם היה גם ספר ירקרק בלוי שעל כריכתו הקדמית הודפס משהו בגרמנית. היה זה ספר תוים, ומן הכותרת ניתן היה ללמוד שהיה זה עיבוד לקול ולפסנתר של האופרה "מאדאם באטרפליי", מאת המלחין האיטלקי ג'יאקומו פוצ'יני:

עלעלתי בעמודים הראשונים של הספר. שני צידיו של הדף הראשון היו בצבע ורוד, מעוטרים בפרחים וללא טקסט. בעמוד השלישי הופיע שם היצירה בגרמנית ובאנגלית ותו לא. פינותיו היו חתוכות, אולי כדי שלא להסגיר את שם בעליו של הספר, שבגד בו וזנחו ברשות הרבים. אבל כשהגעתי לעמוד החמישי פערתי את פי. על העמוד המצהיב היו רשומות, בכתב יד ובדיו כהה, מספר שורות, קרוב לודאי שבאיטלקית, שנראו כהקדשה למישהו, ותחתן התנוססה לה חתימתו של מלחין האופרה, ג'יאקומו פוצ'יני. מתחת לחתימה היו רשומים המקום, מילאנו, והתאריך: החמישה בפברואר, שנת אלף תשע מאות וארבע:

תגובתי המיידית היתה חוסר אמון. לא ייתכן שמישהו, ואפילו אינו מוסיקאי, יזרוק מסמך נדיר כזה לרחוב.

אבל מי יודע? אולי מדובר ביורשו הבלתי מוסיקלי של מוסיקאי שהלך לעולמו, או בבנו הנבער של אספן ספרים תמהוני, שעשה מעשה ונפטר מכל הספרים העבשים והמתפוררים שאביו או אמו הורישו לו בלי לדעת את ערכם?

ההירהורים האלה נמשכו רק מספר שניות שבמהלכן העפתי מבטים לצדדים, כדי לוודא שאיש אינו חש אל השקית הנטושה כדי להציל את האוצר שזרק בטעות. הרחוב היה שומם. תחבתי את הספר אל התיק שנשאתי על כתפי והסתלקתי מן המקום בצעדים מהירים – לא מהירים מדי, כמובן, כדי שלא לעורר חשד.

כשהגעתי הביתה הסתכלתי שוב בספר כדי לוודא שלא הזיתי. הטקסט והחתימה היו, עדיין, במקומם.

על אף שמעולם לא ניחנתי בכישורים מוסיקליים, היה משהו מרתק בידיעה שהנה נפלו לידי התווים של אופרה מפורסמת, כשחתימתו המקורית של המלחין המהולל מעטרת אותם. אבל, למעט הריגוש שבתחושת הבעלות על אוצר קטן זה, לא ידעתי בדיוק מה אעשה בספר, שהרי אינני מוסיקאי ואף לא יודע נגן. לכן ריססתי אותו היטב נגד המזיקים לסוגיהם וקברתי אותו בתחתית ארון הספרים הגדול שבחדר העבודה.

מדי פעם, במהלך השנים הבאות, כשנוגנה ברדיו יצירה של פוצ'יני, או סתם כך, ללא סיבה מיוחדת, נזכרתי בספר ובחתימה הנדירה שבו. פה ושם ניסיתי לדמיין מה יקרה אם, בבוא היום, יתברר שלספר יש ערך כספי ניכר. ואז, כך ראיתי בעיני רוחי, ואני כבר זקן בא בימים, אוציא את הספר ממחבואו, ואראה אותו לנכדי. "ראו נא, יקירי", כך דמיינתי לעצמי את הסצנה, "הלא ידעתם כי סבכם אינו אדם עשיר, ואל לכם לצפות לירושה גדולה. אבל פריט אחד יקר המציאות אוריש גם אוריש לכם, ומי יודע, הן מחירם של מסמכים עתיקים הולך ומאמיר. וייתכן שבעת צרה תוכלו לממש את האוצר הזה. אולי באמצעות מכירה פומבית בסותבי'ס או בכריסטי'ס…" וְכָהֵנָּה וכהנה בסיגנון זה.

חלפו להן למעלה מעשרים שנה. ממשלות עלו ונפלו. מלחמות פרצו ונסתיימו, המצאות ששינו את פני העולם, דוגמת המחשב האישי והאינטרנט, ועמם "גוגל" ו"ויקיפדיה", הפכו לפריט נפוץ בכל משק ביית, וכל אותה עת נח לו הספר במחבואו, אוצֵר בקירבו ניחוח של ימים עברו. מזכרת עד ממלחין מפורסם ומן האופרה שכתב.

ומקץ עשרים וכמה שנים הגיעה העת לעשות סדר בארון הספרים, שתכולתו הלכה ותפחה עם הזמן עד שאיימה לעבור על גדותיה. משימה מייגעת היתה זו. ספרים הוצאו ומויינו, חלקם נתרמו וחלקם נזרקו, עד שהגעתי לקרקעיתו של הארון, שם המתינה לי "מאדאם באטרפליי".

כבכל הפעמים המעטות שבהן הוצאתי את הספר ממחבואו, פתחתי אותו גם הפעם בזהירות, ובחנתי בתחושת סיפוק את ההקדשה החתומה שעדיין עיטרה את עמודו החמישי. המשכתי לדפדף בו, נהנה ממגעו המחוספס של הנייר הישן.

ולפתע, לאחר עשרים וכמה שנים, החלו לצוץ התהיות.

ראשית, בתחתית העמוד השביעי היתה חותמת של "פרום את שרייבר", שהיתה חנות מכובדת לתווים ולספרות מוסיקלית וששכנה בשעתו ברחוב אלנבי 59 בתל אביב. מתחת לחותמת היה רשום, בכתב יד, המספר 5.000, שככל הנראה היה מחירו של הספר המשומש בחנות זו. מן הצורה שבה נרשם המחיר ברור שהיה נקוב בלירות ישראליות, שכן רק הלירה חולקה פעם לאלף יחידות מִשְנֶה שכונו "פרוטות". הפרוטה בוטלה כהילך חוקי במדינת ישראל בשנת אלף תשע מאות ושישים, שבה חולקה הלירה הישראלית מחדש – למאה אגורות, ומכאן שהספר נמכר מתי שהוא בשנות החמישים:

                                     

אמנם סכום של חמש לירות ישראליות היה משמעותי באותה תקופה, כשכרטיס קולנוע עלה שמונים אגורות וכיכר לחם עשרים, אבל היה משהו בלתי סביר בכך שסוחרים, שללא ספק היו ממולחים למדי דוגמת ה"ה פרום ושרייבר, מכרו ספר כה מיוחד במחיר כל כך צנוע, יחסית.

בלתי סביר, ניחא! בלתי סביר אינו בהכרח בלתי אפשרי! גדולים וטובים טעו בעבר וגדולים וטובים מהם ייטעו בעתיד!

אבל באותו עמוד ממש, מעט מעל החותמת, הודפס שמה של ההוצאה לאור, הוצאת ג. ריקורדי המכובדת, שסניפיה שכנו בערים רבות בעולם, מפריס ועד לונדון ומבואנוס איירס ועד ניו יורק. מתחת לשם ההוצאה הודפסה שנת ההוצאה לאור של הספר המסויים הזה: אלף תשע מאות ושבע:

זו היתה בעיה קשה בהרבה: כיצד יכלה חתימתו של המלחין משנת אלף תשע מאות וארבע להתנוסס על ספר שהודפס באלף תשע מאות ושבע? האם מדובר פה בזיוף? האם ייתכן שמישהו חמד לו לצון וקישקש חתימה, שאמנם ניתן היה לזהות בה את השם "ג'יאקומו פוצי'יני", אבל שלמעשה לא היה לה ולמלחין המפורסם דבר וחצי דבר?

אבל מדוע להתחבט ולשער השערות? השבח לבורא עולם שהעניק לנו את האינטרנט ואת "גוגל". כניסה ל"גוגל" והקשת “Puccini’s signature” ("החתימה של פוצ'יני"), הניבו אתר, שהציע למכירה מספר מסמכים בחתימתו של פוצ'יני במחירים שהחלו בעשרת אלפים דולר האחד. לא רע בכלל – במיוחד כשחושבים על עתיד הנכדים שטרם נולדו – אבל לא זו היתה מטרת החיפוש, לפחות באותו הרגע. מעבר מהיר לאופן חיפוש "תמונות" הציג על המסך כחצי תריסר חתימות שהיו דומות להפליא לחתימה שבספר.

מוזר מאוד. כיצד מיישבים את הסתירה בין חתימה שנראית אמיתית לתאריך שאינו תואם את שנת ההוצאה של הספר? אולי כדאי לנסות ולבדוק למי היתה מיועדת ההקדשה שכתב פוצ'יני בספר? כתב היד היה ברור למדי, וניתן היה לזהות בו את הטקסט הבא:

שוב נחלץ "גוגל" לעזרה, והפעם בתחום התרגום. הקלדת הטקסט, בקשת תרגום מאיטלקית לאנגלית, והתוצאה הופיעה כהרף עין. הנה היא, בתרגום חפשי לעברית:

"הוד מלכותה"? "המלכה אֶלֶנָה"? מי זו בכלל?

הפעם היתה זו "ויקיפדיה" שסיפקה את התשובה: הנסיכה אֶלֶנָה ממונטנגרו, בתוקף נישואיה להוד מלכותו ויטוריו עמנואל השלישי, היתה מלכת איטליה בין השנים אלף ותשע מאות לאלף תשע מאות ארבעים ושש – השנה שבה בוטלה המלוכה באיטליה ובית המלוכה אולץ לעזוב את המדינה. היא הלכה לעולמה בגלות צרפת בשנת אלף תשע מאות חמישים ושתיים.

כלומר, לא סתם בספר הנושא הקדשה למאן דהוא פלוני בן אלמוני עסקינן, אלא בספר עם הקדשה חתומה של המלחין למלכת איטליה באותה תקופה. וואו!

אבל כיצד הגיע ספר זה ל"פרום את שרייבר"? האם צאצאיה של מלכת איטליה חצו במיוחד את הים התיכון כדי למכור אותו דווקא ברחוב אלנבי בתל אביב – אולי לצורך כיסוי הוצאות הלווייתה של הוד מלכותה המנוחה? וגם אם כך הדבר, כיצד מיישבים את הסתירה בין תאריך החתימה לשנת ההוצאה של הספר?

בחזרה ל"גוגל". הפעם הקשתי: "Queen Elena" "Madame Butterfly".

האתר הראשון שעלה בחכה שאל, באנגלית: "כמה שווה ההקדשה של פוצ'יני מ-1904 למלכת איטליה, על גבי הוצאה גרמנית של ‘מאדאם באטרפליי’?"

מוזר מאוד! הרי כזה בדיוק הוא הספר שברשותי!

כניסה לאתר הציגה על המסך מספר תמונות. הראשונה היתה של הכריכה הקדמית של הספר שהיה מונח על השולחן לפני. תחתיה הופיעה תמונה של הדף שנשא את ההקדשה ואת החתימה שבעמוד החמישי של ספר זה.

קורה שאדם נקלע למצבים הגורמים לו לפקפק בצלילות דעתו. הנה יושב אני בחדרי בחיפה, וספר בן מאה וכמה שנים פתוח לפני, ספר שנרכש בישראל של שנות החמישים בחנותם של פרום ושרייבר עליהם השלום תמורת חמש לירות ישראליות, ועליו מתנוססת הקדשה אישית בכתב ידו של פוצ'יני למלכת איטליה. ואותו ספר, שרבץ במשך עשרות שנים בארון הספרים שלי, מוצג, עם ההקדשה שעליו, באינטרנט, ואפילו מוצע שם למכירה. כיצד הגיע לשם?

אלא שלעתים נדירות ביותר מבליחה גם על הסתום שבאדם הארה פתאומית. אותו סוג של הארה שגרמה לקוף הקדמון להמציא את הגלגל ולאיינשטיין להסיק את תורת היחסות הכללית. הארה כזאת חוויתי אני הקטן באותו הרגע.

ליחלחתי את קצה האצבע והעברתי אותה בזהירות על אחת האותיות שבהקדשה, כשאני מצפה שהדיו בת מאה השנים תימס ותימרח על הנייר.

מאום לא קרה.

ניסיתי שוב, והפעם בעדינות פחותה. ההקדשה נותרה ללא שינוי.

ההקדשה והחתימה, שנראו כל כך אמיתיות, לא היו אלא הדפסה, שנכללה, כמובן, בכל העותקים של המהדורה הזו, משנת אלף תשע מאות ושבע.

גימיק פירסומי של תחילת המאה העשרים? או שאולי רצון כן של המו"ל ליידע את רוכשי הספר שהיצירה הוקדשה למלכת איטליה? לא נראה שניתן היה לברר שאלה בלתי עקרונית זו. אבל התחושה המשכרת של בעלות על ספר מיוחד במינו נמוגה ופגה והיתה כלא היתה, ועמה נמוגו גם החלומות המעורפלים על הורשת פריט יקר ערך לנכדים. במקומם נותרה רק המציאות המתישה של ארון ספרים מלא מדי שיש לרוקנו מכל ספר מיותר.

כבן לעם הספר לא הייתי מסוגל לזרוק את הספר לפח האשפה. לכן עטפתי אותו בשקית ניילון, וכשהחשיך ירדתי לרחוב, והנחתי את השקית ליד גדר הבית.

למחרת בבוקר יצאתי מן הבית לפני שפועלי הניקיון באו לאסוף את האשפה.

השקית נעלמה.

אפריל 2012